אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.

shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

אלוהויות

עודכן ב: פבר 5

א.


"מקצועות זה דבר מעניין. כמו כלבים. יותר מדויק לומר שהיחסים בין אדם למקצוע שלו הם אניגמטיים כמו היחסים בין אדם לכלבו. אחת השאלות המעניינות היא מדוע עם הזמן נעשים השניים דומים זה לזה. אם את מפקפקת בכך קחי מבט נוסף.

"היבט נוסף הוא ההתחלקות וההתחלקות וההתחלקות הנוספת של המקצוע לחלקים קטנים יותר. כמו מיטוזה שבסופה יש שני גרעינים בתוך תא אחד והזהות מעט מתערערת. רגע שבו שם המקצוע כבר לא מגלה מי את בדיוק ומה את עושה".

לא היה יום שז'ול ומועלם לא היו חווים את מצבו המעורר של מקצועם, שמעבר למצב היסוד של חייהם במוֹאה, ובייחוד ברגעים כמו אלה, כשהיו בעיצומה של עבודתם, לכודים בתוכו של יען מקומי.


היען היה בגיר והתנשא לגובה של כשלושים מטרים ומפתח הפה שלו הגיע למקסימום, שנים עשר על חמישה מטרים. שני החוקרים היו בג'יפ סגור. הם שיחררו קרסים ונתקעו ליען בגרון. הכי חשוב היה לא להגיע למיצי הקיבה. מד התאוצה הראה טלטלה של 19g והכמוסה הראתה 74%pt חופש, עם נתונים כאלה, האירוע היה מורגש היטב, סביר לכל היותר, בטוח, אבל לא מסחרי.

הם אמדו את הנפח ושיחררו את חיצי הרעל. החיצים לא הועילו והם לא יכלו לחכות יותר, למרות שהכמוסה הציעה אפשרויות קיום של כמה ימים. אז גם מהבחינה הזאת הם לא התרשמו, להיפך, זה עיצבן אותם כי מד הנפח כן הופיע בדוח הקודם שלהם.

אבל מד הנפח התקול התגלה כדבר הפחות מעצבן. עם גורם זר בגרון, היען קרס מחרחר לקרקע. הצניחה שלו הייתה כל כך מהירה שהם התעלפו. ממש לא תקין.

"מה ז'ול?" שאל מועלם כשהתעוררו.

"לא בדיוק רכב נוחות", אמרה ז'ול. "כל חברות הרכב הם פשוט חארות שקרנים".

"הם פשוט מנסים, אני שם להם אזהרה", אמר מועלם והם התחילו לפרוץ את דרכם החוצה באמצעות המשורים ההיקפיים והיען נפח את נשמתו במהירות.


"מועלם?"

"מה?"

"שמת לב שבבתי חולים אנשים נחמדים יותר?"

"נחמדים מתחלקים לשניים, למרושעים ונחמדים", השיב מועלם.

"בדיוק, אז השאלה האם המרושעים נחמדים אפילו יותר בבית חולים?"

"נראה לי שיש גבול להעמדת פנים. אתה לא יכול להעמיד פנים יותר ממה שאתה מעמיד פנים, אחרת כבר תהייה הדבר האמיתי".

כשסיימו את החיתוך, יצאו החוצה. הג'יפ מיד הגיב טוב לאדמה הטרשית. ההיגוי היה מדויק. מהבחינה הזאת הרכב היה תקין לחלוטין. יציב. אף מנורה לא נשברה. החלונות נשטפו היטב.

הם צילמו את היען. 100 טון על פי ההיקפים, וחלק מרכזי עצום. לא מעט בתים היו יכולים להיבנות באומה באמצעות עצמות בית החזה של כל מיני חיות. גם עצמות היען הזה היו עשויות לשמש בסיס להאנגר לא קטן, אבל במואה לא יכלו לצאת החוצה, הם נותרו חבויים במבני בטון ופלדה.

הם חזרו למפעל והרכב נלקח לבדיקה יותר מקיפה. ז'ול גילתה שריטה במצחה וזה הוריד מדירוג הג'יפ, אבל גרוע מזה, אבא שלה יעשה לה את המוות.


במואה החליטו שכדי לנצח את הקנה המידה העצום של הפאונה, עליהם לקחת בחשבון שיאכלו מדי פעם. באקירה, שהיה שם מצב דומה להפליא, נקטו בגישה שונה, תוקפנית, לוחמנית. באקירה השמידו ובמואה התחבאו; באקירה שגשגה החקלאות ובמואה אמר השיר, "יום אחד, השדה יצמח והחקלאי יקצור, יום אחד נלך בכרם, נשכב תחת עץ הלימון".

כלי החקלאות של מואה נדרשו להיות חזקים, אכילים, רב פעמיים, בטוחים ונוחים. בלי זה אף אחד לא הסכים לצאת אל האדמה הפוריה בחוץ. נסיונות מעטים להגן על השדות מהשמים באמצעות כלובים או חממות מחוסמות לא צלחו. הטבע לא חיבב ניסיונות אלה.

אז איך יוצאים מבלי להילחם? מפסידים, נאכלים ומופרשים. אבל אם יאכלו, רק צריך לקחת בחשבון שיצאו בריאים. כמו שבע טון זרעי מנגו ענק שנישאים בקיבותיהם של פילים בגובה ארבעים וחמישה מטרים ומפוזרים בצואה על פני מואה. פיזור הזרעים על ידי הפילים היה מרשים ביותר והיה אחראי לשבעים אחוז מצמיחת המנגו בכוכב.

הלך הרוח המרכזי היה שאם נצליח, אלגנטי או הירואי זה לא, אבל יעשה את העבודה.

"מה נגיד לדורות הבאים?" שאל הלך רוח אחר ושולי במואה, "שבמקום להיות ראש לאריות היינו צואה לפילים? איך נשב תחת עץ הלימון?"

אבל הלך רוח זה, היה כאמור קטן ולא משמעותי.

מאז המפעלים המעשנים עבדו קשה להכין כלי טיס ונסיעה שיוכלו להיאכל ולהיפלט או לשחרר את עצמם.



ב.


כשז'ול יצאה מהעבודה, מיד טסה לבית החולים. אביה שכב שם מוכה שנים ועבודה במפעלים. עורו מקווצ'ץ' עם קמטים עמוקים כמו סלע מותמר.

לא היה לה שום דרך להסתיר את השריטה שנמתחה במרכז הפרונטאליס הקדמי. שום כובע או צעיף לא היה מגיע לשם מבלי שתראה מגוחכת.

כשנכנסה, מיד נחו עיניו של אביה על השריטה. תחילה לא אמר כלום, במעין מחילה, או שליטה עצמית, אבל שקרים לרוב נאמרים בשתיקה, כאילו אמר, הנה אני מכבד את החלטתך, אבל למעשה אמר: "למה את עובדת במפעלים?"

המפעלים היו אחת מהמורסות של אומה. הם היו מקום מבוצר ומבוטן והכיל בתוכו ייצור מסיבי של כל צרכי אומה. הארובות של אומה לא הפסיקו לרגע לפלוט ולנשב את שאריות הייצור, והאויר סביב המפעלים תמיד סבל מחלקיקים מיקרוסקופים שהמסננים לא הצליחו לנטרל. מי שניסה, תמיד מצא את הקשר של המפעלים המעשנים אפור ולבן למבנה נפשם של ילדי מואה.


תראי אותי, אמרה כל אנחה של אביה, יכולת להיות חוקרת… יש לך דיפלומה… ובמקום זה לא נפלת רחוק מעץ. אבל היא החליטה להתעלם. זה זמן שיאשה מלהסביר לו כל דבר. מגיל מסוים הוא דבק במה שידע ולא משנה מה זה. גם זכרונו נחלש, והשיחות עמו נעו במעגלים. איך היא תוכל להסביר לו שהיא עדיין חוקרת, שהיא סוללת את דרכן של חוקרות. איך היא תסביר לו שהיא צריכה כסף. איך היא תסביר לו שהיא מסופקת, שהיא אוהבת את עבודתה שנותנת לה הרבה דברים שאין להם שם, רק מרגישים לה טוב.

"מה זאת השריטה הזאת?" שאל לבסוף כאילו הייתה זאת השאלה החשובה בעולם.

"נתקלתי בדלת פתוחה", אמרה.

פיה היה יבש. היא הרגישה כעת את כל הריר והדם והפלסמה של היען הפתוח כאילו דבקה בה. באמת, אם לא הייתה עייפה, הייתה יושבת כאן שעה. אבל היא קמה.

"מחר אתה משתחרר ותבוא אלינו", אמרה.

"אני מעדיף את הבית שלי, להיות אדון לעצמי".

"טוב".

היא יצאה מבית החולים. נמאס לה לעסוק בפרטים. אביה חשב שהפרטים הם הכל, אבל פרטים ישגעו אותך. כל פרט לבדו הוא לא סיבה מספקת, אבל מכלול פרטים, שלא מעניקים אלא תחושה אישית בלבד, היא האמת שלה. אולי. בסופו של יום היא אוהבת את עבודתה.



ג.


מועלם נכנס לביתו. בַּרוּח אשתו והילדים עמלו על מטלות בית הספר.

"תבורך", אמרה אשתו.

"תבורכי", השיב.

הַשְמַּה אמה שכנעה את ברוח להשאיר את הילדים לחינוך ביתי. הוא הסכים בלית ברירה. זה לא יהיה אסון, אבל לא אהב את ההשתלטות של כוהנת הדת על ביתו.

הוא ישב והתכוון לאכול וברוח רמזה לו שיעשה עימה חסד ולא יאמלל את אימה ויברך.

הוא בירך בקול ואכל. הוא לא ידע איזה מסר הוא מעביר לילדיו, של שקר או של כיבוד הורים.

"אמא שלי רוצה שתיכנס אליה", אמרה ברוח, "היא מעריכה אותך. שאתה חכם כזה".

שתמות, חשב, אך אמר, "תבורך".

השמה ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה. היא קראה לו בכף ידה והוא התקרב, התכופף כדי שתחבק ותנשק אותו כפי שאהבה.

"תבורך, תבורך, סליחה שאני משגעת אותך. אדם חכם כמוך צריך להיות אדם חשוב".

הוא שתק והתיישב בכורסא ששמרה תמיד לאורחיה. כורסא נוקשה, עם רקמה חומה, צרה, ומסעדים גבוהים ואוזניים, שלכדה אותו כמו יד שבצבצה מהאדמה.

כרגיל רצתה שיקשיב ויביע דעה ובתמורה פיתתה אותו ביין מנגו. היין והחום בחדר בדרך כלל גרמו לו להישען לאחור ולהתערפל מעייפות. לרוב לא הקשיב. רק מדי פעם היה מעיר הערה לצאת ידי חובה.

"למה חשוב לאלוהים לבחון את האדם", התחילה הפעם לקרוא מדף, "קרוב לוודאי שהוא רצה לברוא מישהו אוטונומי, שכן אם יברא אותו מושלם, הוא יהיה אוטומט, לא אוטונומי. אז אלוהים לא מתלבט. מושלם יכול להיות רק אחד. כי שני מושלמים זה מיותר. זה פשוט השתקפות. האם היית מסוגל לחיות עם ההשתקפות שלך?"


בית הכנסת הגדול של העצמים הריקים העריץ פעם את השמה, אבל כיום עם התפתחות המדע של קבוצות ועצמים ריקים, בגיל 121, עם גוף חלק כמו קליפת אגס, היא בעיקר התקבלה כדמות שולית ונסבלת של הקהילה, וניתן לה לשאת דברים מפעם לפעם בהקהלים שבשבתות קטנות. בכל פעם כזאת ביקשה שיבוא.

"אז אוטונומי. אוטונומי חייב להיות לא מושלם. כי אוטונומי מחייב בחירה בטוב ביותר האפשרי הנובע מחוסר ידיעה. אם מישהו נרדף ומגיע לצומת ומצד אחד ישנו מצוק ומצד שני ישנו מדרון מלא נחשים, קרוב לוודאי שיבחר במדרון הנחשים. לא מושלם על כן, מחייב טעות בבחירה גם אם זאת הבחירה הטובה ביותר.

"הבחירה בטוב ביותר שמבין האפשרויות הקיימות, מובילה בדרך בלתי נמנעת להצטברות הרסנית וחולנית של טעויות, עד לסבל ולרוע שאין הדעת סובלתן.

"אבל, גם, לעיתים נדירות, לכמעט מושלמות, טראגית ומדהימה. כמו שאומר השיר: מי שחצה מדרון לוחש, והוכה באלפי שיני רעל, הוא הנצרף והצורף.

"אז נשאלת השאלה מה עם הקורבנות והמקרבנים של בריאת האדם האוטונומי. מה עם אלה שלא זכו להגיע קרוב למושלם, ואלה שהיו הכי רחוקים ממושלם. שכר ועונש?"

השמה הביטה עליו. "מה אתה אומר?"

"זהו?"

"בינתיים. אני עוד צריכה להבין בנוגע לסבל, למה מישהו היה צריך לסבול מלכתחילה".

"תקשיבי, אני לא מבין באלוהויות, אבל בטוח שאלוהים לא יכול להיות מוסבר... אני אגיד את אחרת, אם זה מוסבר, זה לא אלוהים".

"תראה חייבים קצת לסבר את האנשים".

"לסבר את האוזן אומרים... אבל את מסבירה את אלוהים, ואת מסבירה מה זה אהבה, ואת מסבירה מה זה סליחה, מושגים שאי אפשר להסביר אותם, שהם טירוף, לא סולחים בגלל משהו, ולא אוהבים בגלל משהו, ולא מאמינים בגלל משהו, אחרת מה זה שווה?"

"הדת ואהבה, יחד…" השמה כתבה לה הערה בצד. לפעמים מועלם חשב שהיא מטורפת.

"זה את הכנסת את הדת", אמר, "לא אני, זה טירוף אחר. בכל אופן, אם את מסבירה, זה פרגמטי".

"אתה מאמין באהבה?"

"לא הייתי קורא לזה מאמין. פשוט אוהב".

"ולא בדת?"

"לא".

"למרות ששניהם לא הגיוניים?"

"כל אחד והספציפיות שלו. לא כל טירוף הוא דבר חיובי".

מועלם הגיש לה את הכוסית הריקה.

"אתה שותה הרבה נכון מועלם?"

"אני קצת עייף פלורנס", אמר.

"אתה צריך לעשות משהו עם עצמך", אמרה.

מועלם קם.

"תבורכי".

"תבורך".



ד.


"טוב חברים, זה יום מרגש, מה שיש לנו היום זה טרקטור cests, זאת הבדיקה האחרונה ומחר הוא יוצא לייצור ועוד חודש הוא כבר מפריח את השממה. זה יהיה הרכב הראשון שיוצא לאכילה. ולא יודע… זה נראה לי היסטוריה".

כולם מחאו כפיים.

"השינויים שביקשנו בדגם הזה: כמוסה שמישה יותר ורב פעמית שהחקלאי יוכל להתקין בקלות. אז הכמוסה באמת ננעצת בתחתית הזאת, בשקע במרכב. את הכמוסה הבלויה הוא שולח להשמשה במוסך ולא במפעל. בכל אופן תבדקו שימוש חוזר.

"הערתם על שטיפת חלונות ועל צחנה בחלקים הלא נגישים במרכב התחתון. אז הגביהו את המרכב וסגרו את החריצים ככל הניתן תבדקו שיש שיפור.

"בניגוד לכל הכלים האחרים יש לנו הרבה כלים משניים לחיבור. תעבדו איתם גם. הקומביין עדיין בייצור, אבל יש עוד זמן לקציר, לא ככה?"

ז'ול ומועלם לא חייכו. הם סבבו את הכלי ונגעו בו בידיים. כל שינוי בכלי היה חרוט בזיכרונם.

"תקשורת, שינו את מקום המשדר והחליפו את החברה אחרי שלוש אזהרות שלכם, עכשיו הוא יתפקד דרך כל ביו-מחסום.

"עכשיו שימו לב לדברים הרגילים. נוחות תפעול, רעש, בטיחות בטיחות בטיחות.

"מועלם אתה תעלה על מספר אחד. ז'ול את על שתיים".

הם עלו לרכבים והתיישבו בכמוסות הנהיגה הנוחות.


כשיצאו לדרך; כשדלת ההנאגר המחוסמת פלדה נפתחה והכל הסתתרו מאחורי דלתות הבטחון; כשיצאו בנסיעה אל האור ואל המרחב; אל רגבי האדמה ואל ילדיה של השמש, נצנוצי הצבע; חשו השניים התרוממות רוח, כמרחפים כמעט. הם פתחו את החלונות ונתנו לאוויר הקריר למלא את ריאותיהם.

הם חרשו את האדמה. הם עבדו שעה ארוכה בהחלפת מחרשה במקלטרת ובמשדדה. החיבור המהיר והמדויק הוכיח את עצמו בכל המבחנים. הם פתחו את הדלתות וירדו אל האדמה. הם בחנו את הכלי. כעבור שש שעות מתחילת היום הופעלה האזעקה. הם עלו אל הכלים. האזעקה נשמעה היטב בתא החסין וגם נורית האזעקה פעלה. צ'ק. ז'ול ומועלם הפעילו את הכמוסות. הכיסוי היה רך, יציב, טוב. מדויק. הם השתחררו מהנגררים, הוציאו דוקרנים היקפיים, הורידו יתדות קרקע. אל השדה נחתה להקת שקנאים. הם הסתובבו בשטח כמו מאה בניינים מהלכים על שתים.

ז'ול ומועלם הפעילו חזיזים, ההשפעה הייתה קצרת מועד. החזיזים עפו מעלה. הם נועדו לפעמים להעניק לחקלאי עוד כמה שניות לחמוק פנימה.

השקנאים החלו לריב על הטרקטורים. דחפו זה את זה בהמולה רעשנית במיוחד, רבים וחוטפים. את הג'י המהיר והמכות ריככו הכמוסות היטב. הם לא הרגישו בהלה או חרדה גם בהיפוכים. אחד השקנאים עקר את הטרקטור של ז'ול על היתדות שלו מהקרקע ובלע את הטרקטור, אבל מיד השליך אותו באוויר מסיבה השמורה עימו. הטרקטור הועף למרחק חמישים מטרים והתגלגל. ז'ול תיארה את החוויה בדוח כלא מורגשת.

כשהופעלה הרגיעה הם פתחו את הכמוסה. כשהופעלה האזעקה באופן מידי שוב עם בוא חזירי בר בגובה עשרה מטרים, הפעילו את הכמוסה שוב. הייתה ירידה של אחוז בכל הפרמטרים שזה תשעים וחמש שיפור מהיום שבו התחילו.


7.1.20

10 צפיות