shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

אקירה

עודכן ב: 10 אוק 2019

"וביום הרביעי ברא אלוהים

את הרמש הרומש על הארץ"

ספר עתיק


בראשית


עשרת הילדים שיחקו בחדר הילדים. אנריאס ישב בצד וקרא בספר העתיק. מדי פעם בדק שמכשיר הקשר תקין. מדי פעם בדק מה השעה. מדי פעם בדק את הטעינה של אקדחו. כבר שלוש פעמים החליף קקי. והזמן לא עבר. תקופה סוערת והוא במשמרת ילדים. לעברו הגיעה רודי, אחת מהקטנות, הוא יילד אותה בעצמו. מבחינה גנטית הייתה שישית ממנו.

"אנריאס, יש לי פיפי", אמרה רודי.

"בואי חמודה", אמר אנריאס והם הלכו לחדר הצרכים.

הוא שמע צעקות מחדר הילדים וצעק: "טוקה!"

ילד גדול הופיע בפתח חדר הצרכים.

"אני שומע צעקות ובכי", אמר אנריאס.

"למה אני אשם?" שאל טוקה.

"אני אמרתי שאתה אשם? אני שואל למה מישהו בוכה שם? בבקשה תן לי תיאור ממצה ופתרונות אפשריים".

"לא שאלת. טוליאנה רצתה את הצעצוע של קיקה אז היא חטפה לה, ומראי דחפה את לני כי נראה לי שהיא ניסתה את זה כשראתה שיצאת. פתרונות, לטוליאנה אמרתי לה שלא חוטפים ותמתין לקיקה שתסיים, שהצעצוע של כולם, ולקיקה אמרתי שעוד מעט מחליפים. למראי אמרתי שאצלנו לא דוחפים וללני אמרתי לו שיגיד את זה למראי בכעס וגם שיגיד לה שאם היא תמשיך לדחוף הוא לא יהיה חבר שלה. אני חושב שהדברים פעלו."

"טוב טוקה, כל הכבוד חמוד, תודה לך על העזרה", אמר אנריאס. "אתה יודע שתהיה עכשיו תקופה קצת מרגשת. אז תגיד לי מה שאתה מרגיש. טוב חמוד?" "כן", השיב טוקה.

בדיוק מלאו לטוקה שמונה עשרה. הם היו חונך וחניך וגרו ביחד. לאנראיס בדיוק מלאו שישים. הוא היה דור שלישי בספינה. הוא היה בשיא המחויבויות שלו והעבודה עם הילדים הייתה זמן פנאי בשבילו. בדרך כלל. כפי שאמר התחילה עכשיו תקופה מרגשת והעבודה המשמעותית לא הייתה בהחלפת קקי.

"אני אוכל לראות את הכוכב אחר כך בתקריב?" שאל טוקה.

"בטח", אמר אנריאס.

כשנגמרה משמרתם בגן לקח אנריאס את טוקה למאגר הגנים ולחממה לסיור. הם יצאו מהמגורים הריחניים ופסעו במסדרונות התפעול. טוקה הקשיב למוזיקה באוזניות ומעט מן המוזיקה של המאה ה-20 הדהדה במסדרונות המתכת של הספינה. ימי חמש היו הימים העמוסים של אנריאס והוא קצת שמח שטוקה מתבצר מאחורי מוזיקה כי לא היה לו כוח לדבר. הוא נכנס למאגר הגנים. צגי המחשב הראו מהלך תקין. הדי אן איי של טוקה היה מאה אחוז מהונדס על ידי המחשב. עם 100,000 מטענים גנטיים חיים הם קיוו להצליח להגיע לחמש מאות איש תוך עשרים השנים הראשונות בעלי מטען גנטי שונה.

"טוקה", קרא אנריאס.

טוקה הוריד את האוזניות.

"תבדוק מה קורה עם ההפריות. אני רוצה עדכון ממצה".

טוקה הלך לחדר הסמוך. ראשית שטף ידיים ולבש חלוק שתאם למידותיו. אם הייתם שואלים אותו האם הוא נהנה מכל זה, הוא היה שומט בכתפיו כמתבגר מצוי. בשלב זה עשה מה שאמרו לו. העולם שלו היה מצומצם במסך המחשב שלו, במגע עם נערים אלפי שנות אור מכאן ובכתיבה. הוא היה מסוג המתבגרים שהיו שקועים בעולם שלהם. עד שעה ארבע למד ואכל. משעה ארבע היו לו שתי תורנויות חוץ מזה היה שוקע אל תוכניות מוקלטות עד שעיניו הטרוטות היו נעצמות מאליהן. הוא נכנס לחדר ההפריות. הוא בחן את מסכי המחשב. ההליכים התקדמו כראוי. הוא ראה חתיכת זכוכית על שולחן העבודה ולקח אותו. הוא חזר לאנריאס. בדרך בחן את הזכוכית. היא נראתה כמו חתיכה שמישהו שייף לגולה.

"עשרים וחמש הפריות. שלוש קבוצות. שלושה מחשבים. כל התהליכים תקינים. הקבוצה הראשונה תהיה מוכנה לנטיעה בעוד כשבוע. ומצאתי זכוכית מתגלגלת על שולחן העבודה. זה נראה כמו עבודת יד של מישהו."

"תודה", אמר אנריאס. "אני אכניס את זה לדו"ח הערב".

לכלוך בחדר ההפריות הייתה עברת משמעת.

"נצא לחממה", אמר.

בשעה מאוחרת הם סיימו את משמרתם בחממה ועלו לסיפון העליון. בסיפון העליון טוקה התעורר מהליכת הנעורים המסוממת. בבקרה ישבו שני אנשי צוות וחניכה בת גילו. שמה היה מירנדה והיא ישבה ועשתה חישובי פיסיקה למתחילים כשאחד משני הבקרים בודק את תשובותיה. הישיבה בבקרה דרשה מהחניכים ליתר רצינות כי המפקד בפועל היה נכנס ויוצא לפעמים. אחד מתפקידיו, אמרה מירנדה, היה להיות רציני ללא הפוגה.

"מידת הרצינות", אמרה מירנדה לטוקה, "הייתה המאפיין העיקרי של כל תפקיד".

הוא אהב את מירנדה וחיכה שתביט אליו בעיניה הכחולות. מירנדה לא חלקה חדר עם חונך כמו אנריאס. במקום זאת הייתה בקומונה של האנרכיסטים. היא אהבה פיסיקה אך חוץ מזה בילתה את רוב שעותיה בנשקיה. היא הרימה את עיניה מהמחשב וקלטה אותו. היא קרצה לו. הוא לא ידע לקרוץ, זה גנטי, לעומת זה ידע להפוך את הלשון מה שהיה חביב על מירנדה בעיקר כששכבו. בחלון השמאלי עמד אקירה. במלוא גודלו. כחלחל עם עננים לבנים. כתמים ירוקים נראו מבין כתמי העננים. הם הגיעו מצד החורף. מצחיק שאתה טס שנים ארוכות ומגיע לבסוף למטרתך בדיוק בחורף. ספינתם קֶלֶת

הייתה קטנה בממדיה. היא ניתקה מספינת האם, אפוליטאה גדולת ממדים, בדיוק לפני 129 שנים. היא הייתה קן קטן ומזין. מעין חלת דבש של תאים חתומים לעתיד ותאים פתוחים להווה. "קלה לתפעול" היו שהתלוצצו על שמה. לאחר שהשלימו לבנות את השלדה הטבילו אותה בגומי ענברי כך שהייתה מודבקת ולא מולחמת כדי שתהיה גמישה ולא שבירה. היא יכולה הייתה להכיל עד מאה איש בלחץ. היו בה פחות צמתים בינאריים ממבוך של ילד בן עשר. בחדר הבקרה ישבה טאלוס. המפקדת של קלת בשנתיים האחרונות. היא כמעט ולא ישנה בשבוע האחרון. באחת ההזדמנויות אמרה, "לפני 129 שנים יצאנו לדרך כשכל הנוכחים כאן היו כתמי D.N.A." מה שעורר בטוקה מחשבות שהיה יכול להישאר בחדר הגנים ולא להכיר את עיניה הכחולות והאוהבות של מירנדה ולא להרגיש את גופה החמים צמוד אליו בדיוק רב.

"איך הסקירות?" שאל אנריאס,

"נשלים אותם מחר", אמרה טאלוס. משהו בקול שלה עורר בכל הנוכחים סקרנות עצומה.

אנריאס השלים את דוחו בחדרו. היום שלו נגמר סוף סוף. הוא התקלח ונשכב פרקדן על הספה בסלון הקטן שלהם. לשבוע האחרון הזה הם חיכו והתכוננו כל ימיהם. שישה דורות של העברת ידע. אנריאס למד כאן כימיה על הספינה הזאת כדי להשתמש בה ממש עוד מעט. קודמיו למדו רק כדי להעביר את הידע הלאה.

האם יצליחו להקים ציוויליזציה במקום החדש? האם יצליחו להפיק ברזל? האם יצליחו להפיק חשמל? האם יצליחו להלחים? האם יצליחו למיין מזון שלא יהרוג אותם? מה טאלוס מסתירה? לא הגיוני שאקירה לא ראוי ליישוב. האם יחזרו 129 שנים אחורה אל אנושות שהזדקנה ב-10,000 שנים בהתחשב במהירות טיסתם?

האם האפוליטאה שרדה את האיום שממנו ברחו?

בימי חמש היה נרדם מיד. בחדר הסמוך יש טוקה והשלים את דוחו. דוחותיו היו יותר חופשיים בסגנונם ומדי פעם היה חוטף על כך. הוא גילה שדברים יפים נוצרים במחשבות ובעיבודם לכתיבה.

הבוקר בא אל מעין המולת ראש השנה. באולם הישיבות ישבו ארבעים וחמש אנשי הצוות, תפוסה מלאה ועוד כמה שעמדו מסביב. הלחישות היו ערות וכולם חיכו בחרדה לפיזור המתח שהיה תלוי באוויר מאתמול. כל העבודות בוטלו. עשרים פעוטות נשמרו על ידי הגדולים יותר. לכך הוכשרו. כל הסקירות המקדימות של אקירה היו ידועות והן מה שהובילו אותם אליו במשך 129 השנים האחרונות. תאום מושלם לכדור הארץ. אחד משמונה כוכבי לכת של שמש, אחות לשמש הארצית וירח אחד. זוהרו היה מעט גבוה יותר משל כדור הארץ. הסקירות של היממה האחרונה היו החשובות ביותר. את הסקירה האטמוספרית ערך חלפון. האוויר היה זהה לאוויר הארץ. מעט יותר פחמן וחמצן. לא היו הרבה הרי געש פעילים שיכסו פיח בצורה קטסטרופלית. את כל זה הם ידעו היטב ושום דבר לא התחדש בסקירה האחרונה שלפני הירידה. את סקירת הפלורה ערכה אולה. מבחינת צומח דובר על יערות ראשונים כפלורה שלטת. עלים גדולים. מעט שיחים. בפלורה הקטנה היו הרבה דגן וקטניות לא מבויתים. מבחינה גיאוגרפית, עדכן טובי, רוב הסיכויים שהכוכב מבוגר יותר. הזוהר הגבוה והטמפרטורה הנמוכה והימצאות מעט גבוהה יותר של פחמן וברזל. "אבל עוד אצטרך לקחת דגימות קרקע". שתי יבשות עיקריות שחולקו על ידי שבר גדול. ועוד כמה יבשות שמים רדודים בעומק של מטרים ספורים לא הספיקו כדי לבודדן לגמרי. כמה איים גדולים. הליבה הייתה פעילה. שני קטבים. זווית הנטייה הייתה 22.7 מה שהעניק לאקירה מזג אוויר נוח ושתי עונות מובחנות. דובר על 19 אגני ניקוז גדולים ו-96 נהרות ענק. ממוצע גובה ההרים היה גבוה ממוצע ההרים בכדור הארץ. היו עשרים הרים בשלושה רכסים שעברו בשיאים את 7 קילומטרים. טובי סיים את הסקירה בסיפוק.

משלושת חלונות המזל שלהם נותר רק הווילון של הפאונה סגור. באופן מפתיע בתחום הזה היה שינוי ומנהלת המסע, טאלוס, עמדה לדבר. כולם חיכו למוצא פיה.

"אין לי חדשות טובות", התחילה ואמרה. "הסקירות האחרונות מראות שמבחינת גודל אנחנו נמצאים בתחתית שרשרת המזון. ממוצע הגודל הוא שלושים מטר גובה, החציון 25. המקסימום חמישים מטר. המין הרווח ביותר הוא 30 מטר, סוג של יונק מהיר. פרטים מדהימים שלו נצפו רצים במהירות 50 קמ"ש לאורך שני קילומטרים. בעולם הזה אנחנו נחשבים כחרקים על כל המשתמע מזה. אני רוצה שנחשוב על דרכי התמודדות. אני רוצה שכל אחד יביע את דעתו. טובי שהיה אחראי על הסקירה יגיד משהו".

"אני חושב שזה דורש כמה חודשי הכנה", אמר טובי, "נצטרך לדחות את החגיגות, ונצטרך להתאמץ, יש כאן הרבה שאלות, כולם משתתפים, כל מי שמסוגל, אז חונכים תמצאו מה להעביר הלאה, שכל אחד יכין דו"ח נתחלק לצוותים… אני נוטה לכיוון של הכחדה אבל עלינו לערוך סימולציה איזה מין עלינו להכחיד. מהם הסימביוזות בין המינים. השאלה באמת מה זה דורש. עלינו לקבל יותר מידע. באיזה מסת גוף מדובר. היכן הם נקודות התורפה. יש לי רשימת שאלות שדורשות מענה".

"אני איתך", אמרה אללה. "באוויר אנחנו הכי בטוחים".

"אני אהיה בצוות הצילום", אמרה רוזה. "אני אספק תצלומים באיכות גבוהה לכל דורש."

"אני אנתח את פני הקרקע מותך התמקדות במקומות מסתור", אמר אוקר.

"אני ארכיב אלגוריתם לראות מה תהיה ההשפעה על הכחדת כל מין", אמר חוליט.



שמות


התמונות שהתקבלו חשפו קשיים אדירים והאווירה בספינה הייתה עכורה. כדי להקל על נקודת ההתייחסות הם הצמידו לבעלי החיים שמות של בעלי החיים מכדור הארץ. למרות שאף אחד מהם לא נולד בכדור הארץ, עולמם התרבותי נשאב משם. העובדה שהתבררה הייתה שהם היו כזבובים בעולם הזה. באופן מדויק יותר, היו שני מדרגים, המדרג שהכירו, כאשר הפיל הייתה החיה הגדולה היבשתית שהכירו, והמדרג שהמשיך הלאה, עד מה שקראו לו זאורופוסידון בגובה חמישים מטרים. שהפך את הפיל למתאבן. עיקר החשש שלהם היה בעופות, בעוד שהם הכירו את היען כציפור הגדולה ביותר, הייתה היען ציפור עלובה ביחס. מדרג הציפורים הגיעה לציפורים בגובה 12 מטר בגובה בהיקף צוואר של חמישה מטרים ופתח לוע של שלושה מטרים. מפתח הספינה הצידי היה שנים וחצי. משמע הם יכלו לבלוע אחד מהם חיים. לא לנגוס. לבלוע. האלגוריתם לא מצא פתרון של שרוך נעלים. לא הייתה חיה שהכחדתה הייתה יכולה לשנות את מצבם. לפחות כל זמן שהאלגוריתם רץ לא נמצאה חיה כזאת. הבעיה שהאלגוריתם היה צריך לרוץ שש שנים.

"כזבובים זה חושף אותנו לסכנות שלא עולות בדעתנו." אמר טובי, "כמו שזבוב לא רואה את המגבת שנוחתת עליו או את הציפור שעטה עליו מלמעלה הסכנות הן בלתי נגמרות. לזבובים אני חושב דווקא החיות הקטנות בעולם מסוכנות יותר. קורי עכביש, חיפושיות, ציפורים. אבחת זנב של חיה גדולה זאת המועטה בסכנות. אני רוצה שמישהו ייקח על עצמו לבחון את היבטי החיים של הזבוב".

"אני עדיין בדעה שאין באפשרותנו להכחיד אף חיה", אמרה רוזה, "אז בואו נמשיך בחיפוש מקום, מה אמרנו על ניו זילנד?"

"יש עופות אבל אין חיות גדולות במיוחד", אמר אלבר.

"עופות הכי מפחידים אותי", אמר חוליט.

"נכון", הצטרף פריד, "אבל מציפורים נוכל יותר טוב להתגונן".

"שמעת על זבוב שהצליח להתגונן?" שאלה אללה.

"שמעת על זבוב עם תבונה?" החזיר פריד.

"יש חבל הרים טוב בניו-זילנד", אמר אולי.

"אני מניח שאנחנו חייבים לגור במישור", אמר פריד, "ההרים לא יספקו לנו חקלאות, לא גידולים ולא בעלי חיים מבויתים".

"אנחנו צריכים לחיות על גבול הקוטב. אין שם לטאות. אבל תהיה בעיית חקלאות", אלבר.

"אוקיי משימה הבאה שכל אחד יצייר לנו היבטי מחייה של כל אזורים נבחרים. חייב להיות מקום טוב", אמר טובי.

"האפשרות הבאה שלי הייתה מה שקראנו לו מצרים", אמרה רוזה.

"מדבר זה דבר טוב, זה נותן לנו איזה שקט מסוים, לא נהיה מופצצים בקלט", אמר טובי.

"אני ממליצה על בדיקה של אזור הסהר הפורה והנהר ארוך. יש לי חמישה נערים שמתמקדים בהגדרת בעלי החיים באזור, המצב נראה סביר".

"אני חושב שזאת אופציה יותר טובה מניו זילנד", אמר חוליט.

"יש לי רעיון", אמר לוני, "אני שם אותו על השולחן, רק לשם הוצאתו לאור. אני חושב שרצוי לדבר על האפשרות הזאת".

כולם הביטו על לוני. צירופו לישיבה היה בעיני כולם הכרח. לוני היה מעשרת הילדים שנולדו על הספינה שהתקשו לקבל את המציאות שלה. הוא היה אנרכיסט בנשמתו ככה לפחות כינו אותו כולם. תחילה סירב להתמחות והעדיף גם לא להיצמד למבוגר. הוא נעשה חונכם של הילדים והתגורר איתם יחד במגורים. העובדה שהוא מהווה את המבוגר האחראי הרימה גבות בהתחלה אבל זה עבד היטב. לבסוף מצאו לו את התפקיד המושלם. הוא אחראי על הנשקייה. לא הייתה להם נשקיה גדולה אבל הייתה שם מספיק עבודה. היו שם כאלף כלי נשק, קטנים וגדולים ואמצעי לחימה. בשלב מסוים ניתן היה לראות שגם לוני מבקש להתמחות והתחיל לקחת שיעורי כימיה ורפואה. את ההתמחות הראשונה עשה מתוך רצון להגדיל את אפקט הפגיעה וההתמחות השנייה הייתה לזהות את האופן היעיל ביותר להרוג. הוא נעשה מומחה בתחום השני עד שנעשה רופא מתמחה ובתחום הראשון לא ניתן לו לערוך ניסויים באבק שריפה וחומר נפץ אבל באופן תיאורטי נחשב מומחה בתחום. באופן מפתיע נעשה חשוב עד מאוד בחודשים האחרונים. לפתע לוח הקורסים שלו התמלא בתלמידים רבים. פתאום כולם ביקשו להתמחות בכלי נשק והריגה ולוני התהלך כגאון שזלזלו בגאונותו.

"אנחנו מקשיבים", אמרה טאלוס.

"אם אנחנו נחשבים כזבובים אולי כדאי שנתנהג כזבובים, כלומר נתרבה יותר מהר מהקצב שבו נמות. נפסיק עם ההתמחויות ונתמקד בכשירות. נרצה שהשגרים הבאים יהיו גדולים, מהירים, בעלי אינסטינקטים וחסרי אמפתיה. נכשיר לוחמים במובן של לחימה על הגזע. נתחיל בהנדסה של גזע חדש. נתחיל לשלוט בשגרים בקליפת המוח, האמיגדלה, ובקשרי האינסולה הקדמית, פיתול החגורה הקדמי, והמערכת הלימבית. כשאחד יאכל על ידי ממותה, השני ימשיך לפעול ללא הזדהות עם הכאב של חברו".

"כן זה ממש רעיון מצוין לוני", אמר פריד.

"תזלזל", אמר לוני. "אם נשקיע בכל אחד שיהפוך לרב אשכולות, לא נגיע רחוק. זה ויכוח שהוכרע עבורנו לפני עשרות שנים אבל אף אחד לא ידע שנגיע למציאות שבה חיים מצאו דרך נוספת להתפתח".

"לוני אנחנו רוצים להימנע מלהפוך לזבובים, לא להפוך לזבובים", אמר חוליט.

"תמשיכו, רק רציתי לציין מה שאף אחד לא רוצה לדבר עליו", אמר לוני.

"אנחנו מעריכים את המאמצים שלך להפוך אותנו לכשירים ללחימה. ללא ספק נזדקק לזה." אמרה טאלוס.

לבסוף הגישו את מסקנותיהם. הם יגיעו לקצה המדבר. באזור הדלתה של נהר גדול. המישורים הוגבלו על ידי שרשרת הרים שם מצא כוח משימה אחר שרשרת מנהרות גדולה ממנהרות הרכבת התחתית של לונדון.

המצב התחיל להתגבש. אל האווירה העכורה התחילה לפעפע איזו תחושה של שליחות. הם אמנם רצו לקטוף כוכב בשל, אבל זה לא היה אפשרי. היה עליהם להילחם בשומר הגן.

הם הרגישו שככל שיתכוננו למשימה, הצלחתם לא תהיה מוטלת בספק.


ויקרא


הירידה אל אקירה הייתה מוקדמת מהמתוכנן. את הממצאים היו צריכים ללמוד. את מפת הנחיתה. את המפגעים. ובסופו של דבר להזכיר את הכללים שנחו עמוק בארכיב. כללי ההתיישבות נעשו מתוך בחינת המצב האופטימלי של הנהגה. הכללים נועדו להתמודד עם העבודה שהספינה הכריחה אותם להיות גוף אחד אבל בחוץ אף אחד לא מכריח אותם להיות גוף אחד. על כן הכלל הראשון היה, והחשוב ביותר היה, שמה שהיה בספינה שייך לספינה. היה כלל שניתן היה להתפרש באלפי מובנים ויתר הכללים הוקדש לפירושו.

"מתי הגוף חדל להיות גוף?" שאל לוני.

"כלומר?" שאלה טאלוס.

"נניח, רק נניח, שאני הולך עם חצי פלוס אחד מהאנשים, האם לפי הכלל השלישי שאנחנו פועלים לפי הרוב, שמה שהיה בספינה שייך לספינה, הוא שייך לי?" כולם הביטו על אדמונד. שהייתה מומחה למשפט.

"לא, מה שהיה בספינה נשאר בספינה. מי שמעוניין בציוד של הספינה חייב להישאר ליד הספינה", אמר אדמונד. "זה נועד למנוע התפצלויות".

"תודה אדמונד, אני שמעתי את אדמונד וזה עשה לי חררה, תקשיב לוני", אמרה טאלוס, "אנחנו לא רוצים שתלך. לא נקבל אף החלטה שלא תתקבל פה אחד".

"תודה", אמר לוני.

טאלוס הרגישה שנטרלה כאן פצצה חשובה. בסך הכל לוני מצא את מקומו והיה זה מקום חשוב גם אם דרש מאמץ. אחרי הכל עודם משפחה. בהמשך, ללא ספק, דברים ישתנו, לשם כך היו כמה פרוטוקולים שאדמונד עשוי לפעול לפיהם, פרוטוקול A עדיין צפה את התפתחותם באופן משביע רצון. תהיה קפיצת מדרגה אמר לה אדמונד כשנגיע ל-100 איש ותהיה קפיצה נוספת ב-500. אלו דברים שצריך להיערך אליהם בעיקר מבחינה תודעתית.

חודשיים נוספים נועדו למפות את הסכנות. הסקירה צמצמה את הסכנות לעשרים וחמישה מינים. 10 בעלי כנף, ציפורים, עטלפים, צרעות, עכביש חול, עקרב, חמישה סוגי לטאות, נחשים, שני סוגי צפרדעים, דג, והמאיים מכולם - ארינמל. הם הסכימו ביניהם שלמרות שהרשימה מאיימת, מכל בחינה אחרת זאת הבחירה המושכלת.

טוקה ישב עם מירנדה בחדרו ביום שבו הושלמו ההכנות. הם היו עירומים ושכבו במיטה. על טוקה היה להשלים קטלוג של זרעים מתאימים למזג האוויר של מצרים, ומירנדה השמיעה מוזיקה במחשב שלה. כשהיה שוקע לעיתים קרובות במחשבות מירנדה הייתה מנסה להוציאו משם. הוא אהב אותה אבל עצם היותה אנרכיסטית וחלק מהחבורה של לוני וזה הקשה עליו לגלות את רגשותיו האמיתיים, הוא לא רצה להיות מובך. למרינדה לא הייתה בעיה כזאת אבל גם אי אפשר היה לדעת מתי היא צינית. הוא לא רצה לשכב איתה בחדרה כי לוני היה עלול להגיע במפתיע והאנרכיסטים לא האמינו בסגירת דלתות. בפעם היחידה והאחרונה שעשו את זה שם לוני צפה בהם, לא יודע כמה זמן, מקליט אותו מענג אותה כפי שחשקה. לוני אמנם מחק את זה אבל לא בלי לנצל את זה לכמה צחוקים. מירנדה הייתה גם היא מומחית לנשק כמו לוני והפצירה בו שיבוא להתאמן.

"אתה מכיר את זה?" שאלה.

הם הביטו על הסרטון שמתנגן במסך שלה.

"מה זה?"

"זאת חיפושית זבל ארצית. היא מגלגלת כדור חרא למקום מסתור כדי שתשמש מזון לביצים שתטיל בה. היא כבר לא תהיה כשהביצים יבקעו לתוך החרא שבו שמה אותם אמא שלהם".

טוקה חייך.

"מה שמעניין בכל הסיפור הזה זה לא מה שסיפרתי, צחקת צחוק מוקדם, כמו שאתה גומר לפעמים", אמרה מירנדה.

"את רעה", אמר טוקה.

"כולם אומרים לי את זה. אבל נראה לי שעם מה שלוני מנסה להנהיג זאת הפכה להיות תכונה פופולרית".

"אז מה רצית לספר?"

"שאתה חייב לראות כמה מאמץ היא משקיעה בחרא הזה, במונחים שלנו זה כמו להעביר את החרא הזה בהליכה דרך אקירה. כאילו פאק. מה נהיה? זה חתיכת חרא." "מה את אומרת?"

"אני אומרת שאני מעדיפה למות למטה מאשר לחיות עוד יום אחד פה".

"לוני אמיתית את".

"פאק יה. תראה את זה".

"מה זה?"

"זה הארינמל הידוע לשמצה. תקשיב. וזה מה שחשוב. טרמיטים? מכיר אותם?"

טוקה בחן את התמונה של תל טרמיטים בכדור הארץ. ארינמל חביב תחב את אפו הארוך בתוך התל.

"עכשיו תראה, מבחינת הטרמיטים הם האמינו שהם עשו בסך הכל מצוין, בנו תל גדול, מלא מסדרונות, מוגן, אבל מה? גם הארינמל התכונן, מה זה התכונן? מיליוני שנות אבולוציה הכינו אותו, אז יש לו אף ארוך עם כוח שאיבה של WSP-500. אז כמה שאתה חושב שאתה מוכן, אתה לא מוכן, כי הוא התכונן לנו מיליוני שנים ואנחנו מתכוננים אליו פחות משנה".

"את לא לוקחת בחשבון שאנחנו יותר חכמים ממנו, יש לנו שכל", אמר טוקה.

"תקשיב לי ילד של אריניאס השתקן, יש לנו נשק, אתה רואה את הנשק הזה, MGF-200 FC יש לו קליבר 38 מ"מ אוקיי, עכשיו, אם תירה לו לראש הקליע יותז, יש לו שכבת עצם כבדה, אבל אם תירה לו פה, בעורק ברגל הקדמית גמרת אותו, אתה מקשיב לכל הרוחות?" "כן", השיב טוקה.

"זה חשוב", אמר מירנדה.

מירנדה קפצה עליו והידקה אותו בירכיה והעיפה את המחשב שלו הצידה.

"אז מה אמרתי?" שאלה. קשה היה לו להתרכז כששני שדיה הביטו בו.

"להשתמש ברובה עם ה-38 ולירות לעורק", אמר.

"יופי, עכשיו בוא נתאמן בירי מסוג אחר, ותנסה לא לפלוט כדור", אמרה מירנדה וכיסתה אותם בשמיכה.

לפתע חשו מכה חזקה. הם הועפו מהמיטה ונחבטו בחוזקה באחד הקירות. הם איבדו את כוח המשיכה והוטחו לתקרה. הספינה הסתובבה על צירה הארוך. והם הוטחו שוב. למזלם לא פגעו באף רהיט. אחר ככר הועפו לצד השני. בשלב הזה איבדו את ההכרה. לבסוף אחרי זמן מה לא מוגדר, אחרי שהוטחו מצד לצד עם רגעי ערות לסירוגין, התייצבה ושרר שקט. אורות הבטחון אדומים דלקו. טוקה קם מעלפונו וחיפש את מירנדה.

"מירנדה" קרא בקושי. הוא מצא אותה מעולפת בין המיטה לקיר. הוא הרים את ראשה ולרווחתו מירנדה החלה לפקוח את עיניה. הוא עזר לה לקום והם התיישבו על המיטה. הספינה רעדה כעומדת להתפרק. מירנדה הצביעה על בגדיה וטוקה רץ להביאם תוך שהוא מחזיק במה שניתן. הם התלבשו במהירות וקמו מתנדנדים. הם פסעו במסדרונות.

"הספינה משייטת בספירלה מטה", אמרה מירנדה.

"עלינו להיחגר", אמר טוקה.

"יש לי בחילה", אמרה, "קח אותי ללוני".

בסיפון הבקרה ישבו כולם בהלם. המנועים כובו בהזדמנות הראשונה. משמרת הטייסים הייתה חגורה ולמעט הלם הם תפקדו. אל חדר הבקרה התנודדו ובאו טאלוס ואנשי צוות נוספים. לא היו נפגעים חמורים. כמה ילדים לקו בהלם. כמה סבלו משברים. כמה ילדים עדיין היו שרויים בעלפון.

"על כולם להיחגר", אמרה טאלוס.

"הם יודעים את התרגולת", אמר חבאש שהיה בעמדת מפקד הטיסה במשמרת הזאת.

לוני נכנס לחדר הפיקוד.

"מה קרה?" שאל.

"לא ידוע", השיבה טאלוס.

"לפי המחשב אנחנו נעים מטה בספירלה ארוכה", אמר חבאש.

"למה לא רואים כלום?" שאל לוני.

"ההערכה שלי שנבלענו על ידי משהו", אמרה עלייאה טייסת המשנה.

כולם הגו במשמעות דבריה של עלייאה.

"אנחנו לעזאזל בבטן של משהו?" אמר לוני.

"איזו מין חיה יכולה לעוף מעבר לאטמוספירה לכל הרוחות? ואיך לא צפינו את זה?" שאלה טאלוס.

"אני מניח שצריך לחשוב על פתרונות", אמר לוני.

"אשר להפעיל מנועים ולנסות לרסק לה את הבטן או לגרום לה לפלוט אותנו", אמרה עלייאה.

"לא כדאי", אמר לוני, "אנחנו רוצים שתנחת קודם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמינו בנפילה חופשית. בגובה

40 אלף רגל, בלי יכולת להפעיל מנועים".

"כמה זמן נראה לכם ייקח לה לרדת מהסטרטוספרה?" שאלה טאלוס.

"יש הרבה שאלות. אבל תחילה על כולם להיות חגורים. זאת תהיה דרך חתחתים מטה בלשון המעטה", אמר לוני.

הסיבסוב המתוח שניתן היה להרגשה ברורה יותר מרגע שנרגעו הרוחות נמשך כשעתיים. מקצת אנשי הצוות התכוננו לבאות כשהם לובשים נעלי כבידה וחולקו ערכות עזרה ראשונה. כולם לבשו קסדות מגן. לוני ישב בחדרו. סביבו ישבו חבורתו הקרובה. מירנדה עוד הייתה חבוטה ומסוחררת. טוקה ישב לידה.

"אוקיי", אמר לוני. "אז ככה, אני לא רוצה שתתחילו לשאול שאלות כשננחת. אוקיי? אני רוצה שתפעילו שיקול דעת עצמאי. שאף אחד לא יגיד לכם מה אתם עושים איפה שלא תהיו. תהנהנו ותמשיכו במעשיכם. יש?" טוקה הביט סביב.

"אני לא יכול להצטרף?" שאל.

"לא", אמרה מירנדה. "אתה בקושי יודע להפעיל רובה".

"תקשיבו, אני אהיה כנה איתכם, הסיכויים שלנו לצאת מזה בחיים הוא קלוש. המדענים חשבו לחלץ אותנו בחשיבה. אבל, תגידו לי אם אני טועה, בבטן של משהו, הגענו לקצה הדרך הזאת, אה? אבל היי…"

"מוות עדיף על שקר!" אמרה מירנדה.

"מוות עדיף על שקר!" אמר לוני.

"שכל אחד יבדוק את עצמו", אמר לוני וקם על רגליו, "אני אהיה בבקרת הטיסה".

טוקה לא קיבל רובה. הוא ישב על יד מירנדה.

כשהגיעה הנחיתה התחילו עוויתות חזקות. לוני ישב בחדר הטיסה. מה כעת? אף אחד לא ידע. "תתכוננו", לחש לקבוצתו בקשר. האורות כבו, הקופסא השחורה שבה שהו התחילה לרעוד. אפשר היה רק לדמיין מה קורה. בחדרים מסוימים נשמעו צרחות. היה עליהם פשוט לעבור את זה. הספינה כמו התברגה סביב עצמה ולעתים הוטחה קדימה ואחורה. הקלט והפלט היה כל כך אינטנסיבי, שקשה בכלל היה לדמיין או לחשוב מה הסיבה. חלק מההטחות היו בג'י כל כך גבוה, שקרוב לוודאי שהיו נפגעים. הראש שלהם הטלטל לכל עבר כמו הג'יירו-כלב על דלת חדרו של לוני שעשה מברזל מלופף שאמר "אם אני רועד אל תטרח להיכנס". כעבור שעה ארוכה של סיבובים, עוויתות והטחות קדימה ואחורה, התמלאה הספינה אור והיא התגלגלה כמה פעמים על צידה ונחתה. למזלם על גחונה. הם הביטו החוצה. הם היו במדבר.



במדבר


האמת שהמראה היה מדהים. כל המסע מבלי שהדבר יאמר הייתה תלויה ועומדת שאלת הנחיתה הבטוחה. האירוע שעל פיו נמדד הכל. כמו שאמרה טאלוס לפני התחלת האירועים האחרונים, "אף אחד לא יברך אותנו על מסע מוצלח, רק הנחיתה קובעת". והנה הם כאן. הם היו במעין מכתש. מה שלקח אותם נעלם ולא היה. הספינה הייתה טבועה במעין רפש. נוצות ענק היו מסביב יחד עם עצמות. הם היו בתוך צנף ענק. זאת לא הייתה הדרך שכתובה באף פרוטוקול לכניסה לאטמוספירה. חיוכים היו על פני כל.

לוני קם מכיסאו במהירות.

"זה לא מכתש, זה קן", אמר לטייסים, "קחו אותנו מכאן".

"המנוע לא עובד", אמר הטייס.

"אני חושב שהתותח טבוע ברפש, יש אפס פחמן דו חמצני בפלזמה", אמר טייס המשנה.

"אני אטפל בזה", אמר לוני ורץ החוצה מחדר הפיקוד. במסדרונות קרא לחבורתו. "מי שיכול שיגיע ליציאה הצפונית."

כשהגיע ליציאה הצפונית מרבית חבורתו כבר חיכתה שם.

"משקפי מגן", פקד לוני.

"היו כחמישה נפגעים בינוני ואחד מת", דיווחו לו.

"אחר כך", אמר.

הם פתחו את הדלת ואור עצום הציף את עיניהם. לשבריר שניה זה חיכה כל חייו. הוא ידע בליבו שכשיגיעו יהיה הראשון לדרוך בחוץ. האוויר היה משכר.

"החוצה החוצה", קרא.

הם יצאו.

"אחורה למבער האחורי. תזיזו כל מה שיפריע לנו להמריא. הם פילסו את דרכם במפולת הצנף. והגיעו לאחור.

המבער האחורי היה טבוע בריר.

"לפנות ת'חרא הזה", קרא.

הם עבדו במהירות.

"לוני", צרח אמיר והצביע לאחור.

לכיוונם התנודד ובא יצור פלומתי גובהו היה כגורד שחקים ממוצע וראשו הפלומתי היה זוהר באור השמש.

"תנסה עכשיו", קרא לטייס.

"תנקו את כונסי האוויר", אמר הטייס.

הם רצו סביב הספינה וניקו את כונסי האוויר.

"לסגת לסגת", קרא לוני.

הם נכנסו אל הספינה רגע לפני שמקור גדול ניקר אחד מהם.

"תחגרו את עצמיכם", אמר לוני ורץ אל חדר הבקרה.

הטייס המריא במהירות והתרחק. לוני נכנס אל חדר הטיסה. במסכי המחשב ראו את הגוזל מדדה אחריהם.

"תצפתו לכל הכיוונים", אמר לוני. "אני מקווה שאמא שלו לא באזור".

"איפה אנחנו?" שאלה טאלוס.

"לא רחוקים היינו פחות או יותר מוכנים לנחיתה לפני שהציפור הגיעה", אמר הטייס.

"שעה טיסה", אמר עוזר הטייס.

"הולי שיט", צעק לוני ונצמד לשמשה הקדמית. מולם עמד טירנוזאורוס רקס.

"הולי של כל האימהות", הוא קרא שוב.

הטייס המריא מעלה.

"כמה זמן לוקח לך להמריא חמישים מטר?" צעק לוני.

"תירגע", צעקה טאלוס.

הטי רקס התחיל רץ לעברם הוא קפץ ופער את פיו. רק במזל החמיץ אותם. הם טיפסו מעלה אל מרחק של אלף מטר.

"כדאי שתביא אותנו לשם כבר", אמר לוני.

לוני חזר למרפאה. הוא סייע שעה ארוכה בטיפול בפצועים. הוא בחן את מי שמת. "הלכה המפרקת, מה?" אמר לגופה וחבט על חזה. שאר הרופאים הביטו עליו בכעס. הוא יצא משם וחזר לחדרו בדיכאון. חבריו היו שיכורי ניצחון.

"עשינו עבודה טובה אבל לא הייתי שמח כל כך. אנחנו שבויים בספינה של בירוקרטים. אתם יודעים למה מת החונך שמת?"

"הוא רצה לעזור לילד שהיה אתו להיחגר", אמרה מרינדה.

"לא שאלתי האם הוא מת למען מטרה טובה? לכל הרוחות, שאלתי למה הוא מת?"

"כי הוא לא היה חגור", אמר אליאי.

"לא שאלתי מה הסיבה שהוא מת", אמר לוני, "שאלתי למה?"

"כי הוא קיבל מכה בראש ונשברה לו המפרקת", אמרה מירנדה.

"יופי, תזכרו, הגוף שלכם אמיתי, הוא מורכב מדם שיכול לנזול וממפרקת שיכולה להישבר. הגוף שלכם הוא לא דבר מופשט. הוא לא החלומות שלכם. עכשיו נחלצנו במזל מטי-רקס. מפאק של כל הפאקים שכיסה את השמיים. עומדת להיות לנו תקופה מסעירה. עכשיו תנוחו. אני מקווה שאם נמות נמות מות גיבורים."

טוקה ומירנדה הלכו לחדרו של טוקה. הם נכנסו לדירה ופגשו את אנריאס. הוא מצא את עצמו בסוף האירוע שוכב בחדר האוכל מביט על קצה של סכין חדה. הוא מיד קם והלך לבדוק את טוקה אבל לא מצא אותו בחדר. מיד הלך למרפאה. הוא הניח שהוא אצל לוני. לוני הרגיעו.

"דאגתי לך כל כך? מה שלומך חמוד?"

"טוב אנריאס. זה היה מבהיל", אמר טוקה.

"כן, אני ממש מקווה שאנחנו אחרי זה... אתם רעבים? הבאתי לכם משהו זה בטח כבר קר... אני הולך לנוח אני מרגיש שהראש שלי מתפוצץ", אמר אנריאס ונכנס לחדרו.

טוקה ומירנדה ישבו ליד הדלפק ואכלו את ההמבורגרים שהביא להם אנריאס.

"לא איכפת לך שהוא משקר לך?" שאלה מירנדה.

"זה הסכם כזה, לאף אחד אסור לשקר לי חוץ ממנו", אמר טוקה.

"זה נקרא בעיניך אהבה?" שאלה מירנדה.

"סוג של, תלוי, מה זה אהבה אם לא סוג של..."

"שקר?"

"לא. לא המציאו לזה מילה. זה סוג של שקר, אבל שקר חיובי… כמו שהנמר שמצאנו כאן אוכל עשב..."

"לפעמים אני לא יודעת האם אתה רציני בתמימות שלך", אמרה מירנדה.

הם קמו מהדלפק ונכנסו לחדרו של טוקה. הם התפשטו בשקט ונכנסו תחת השמיכות. לא היה דבר שטוקה רצה יותר מכל, אהב יותר מכל, השקיט את מחשבותיו, הרגיע את חרדותיו, מאשר להתחבק ערום עם מירנדה. הם נרדמו עד מהרה. כשהתעוררו כבר נחתו בבית.



דברים


אלה דברי הימים של ראשית התיישבות אקירה.

יש מי שיגיד שיש מעט פרטים מהסוג הזה והרבה פרטים מהסוג השני.

ויש מי שיגיד הפוך

יש מי שיחפוץ בתיאור הקרב הראשון עם הארינמל יש מי שיחפוץ בתיאור מותו ההרואי של לוני.

על הפקת הברזל, על מפעל המתכת, על הפקת החשמל, על גגות התיל.

ומה עם טוקה ומה עם אשתו מרינדה?

מה עם ילדם, ששמו משה

שעיניו הכחולות הלכו והשחימו?

האם השגרים גדלו?

האם עברה האוכלוסייה את ה-500?

מנין הבגדים עם פסי התכלת, הארגמן והירוק?

מנין הגומי? מנין הניילון?

בכל שטחי הסהר,

בכל שטח המערות, מה של החרב ומה של התבונה,

והם השכילו להבין מה, מתי ואיך.

בעוד 100 שנים, כשהאור יגיע ותהיו מוכנים, ותצאו ותגיעו, אנחנו כבר לא נהיה, כי אפשר לחיות פעם אחת, זכרו, מה של הספינה שייך לספינה, ומי שירש את הארץ יזכור שהמסע ארוך, יותר ארוך מחייך והארץ גדולה יותר משאיפותיך, והחיות גבוהות יותר מפחדיך, וזה טוב לנפשך הכלואה, כי אין ברירה.

0 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.