shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

ברנרד שתים נקודה חמש

עודכן ב: 15 אוק 2019

"קדימה. כל החישובים נגמרו".

סגמנט תקשורת 1464 Generation-1.

כשאוליבר התעורר בבוקר הוא לא חשב שיהיה עצוב בערב. להיפך, חשב שיהיה עליז. מאז השינויים הפרסונאליים לפני שש שנים נותר לבדו על ברנרד שתיים נקודה חמש. מלבד בימי שלישי בהם קיבל כמעט את כל הצרכים שלו כשאליאלי נחתה. אבל מחר, קיבל הודעה, אליאלי לא תנחת. משום מה.

"כלומר אני יודע למה, כי נפרדנו, אבל את יודעת, אין שום קשר בין ברק לרעם, המרחק הסיבתי ביניהם הוא אינסופי".

"0.0001 אחוז", אמרה נועה, "אם מסתכלים על זה באופן מורכב".

"כלומר יש אלפי משתנים יותר קרובים מהשניים".

"כמעט בדיוק".

"ולמרות שאת אולי בטח יודעת על מה אני מדבר, למרות שממש רציתי להיפרד מאליאלי, עכשיו אני 24 אחוז אחוז-פחד ורק אחוז אחד מלא תקווה לעתיד. אנשים חושבים שזה רומנטי להיות פה לבד, רחוק מכל גל רדיו בקצה ההליוספירה, אפילו עשו עלי תוכנית פעם… אבל אני אומר לך, אילולא בנו כאן מקום מרווח כל כך, הייתי משתגע כבר".

"צוות התיקונים יצא לדרך, הוא יגיע עוד שבוע", אמרה נועה.

"טוב, עכשיו כי אני כבר ממש משתגע, אנחנו על סיפו של רגע היסטורי", אמר אוליבר.

אוליבר בחן כל היום את הקלט ההיסטורי. הרעש הסטטי היה אקראי במידה רבה מאוד, אבל איפשהו שם התחבא סגמנט תקשורת שאם יאתר את הסינוס הנכון הוא יסדר הכל... אבל איך שוללים אין סוף אורכי גל? טוב, בגלל זה הוא כאן ולא אף אחד אחר. הוא המאסטר. התמרת אנרגיה למילים היה תחום עיסוקו.

"מה את אומרת נועה, עכשיו זה רק אני ואת", אמר אוליבר. "את חושבת שתוכלי להניח את דעתי עד שאשלים את הגילוי הזה?"

"אשתדל", השיבה נועה. "אבל רק 12 אחוז מהאוכלוסייה מצליחים לשרוד בלי מגע גופני".

"נשמע הרבה, כלומר, כמובן ש-88 אחוזים זה ה-הרבה במקרה הזה, את מבינה למה אני מתכוון, ואני יודע מה את חושבת עכשיו, איך אפשר להגיד על מעט שהוא הרבה… אבל גם 12 זה הרבה".

נועה לא השיבה.

ואוליבר עבד בשיא המרץ.

ברגעים אלו הייתה נועה מתפנה לשינה ושוקעת בחלומות על חיים רגילים ואוליבר היה נכנס למעין טראנס.

99 אחוז אקראיות, עבדת אפילו עם יותר מזה, אמר לעצמו שוב ושוב. הוא הביט על גלי הסינוס עד שהרגיש שהוא מאבד את הקונדליני שלו והוא הרחיק את כיסאו משולחן העבודה שלו והתחיל לחשוב על הלילה.

הלילות של אוליבר הוקדשו לרוב לחילול הקודש. הוא מצא שחרטה, בושה ומבוכה, טובים לאיזון הנפשי שלו. אז הוא עשה דברים אסורים בלילות כדי להתחרט עליהם בבוקר. בדרך כלל אהב להאזין לאנשים אחרים ברגעים האינטימיים שלהם, וכשהצליח לקבל תמונה היה גם צופה. לפעמים אהב לעקוב אחרי אנשים והפשעים הקטנים שלהם. ההתבזות הקטנה שלהם. השקרים. הבגידות. הניצחון העלוב. הוא לא בחל באף מקום ובשום סיטואציה, פרט לצדק פואטי, את זה תיעב. אבל אם לא הגיע לסיפוק היה חוזר תמיד לאפשרות הראשונה.

את הערב הזה הקדיש לבחינת צוות התיקונים. הייתה זאת חבורת יפנים.

"נועה תתחברי למערכות התמונה והקול שלהם".

"מישהי חמקה לחדרו של מישהו, אתה רוצה להסתכל?"

"נתחיל בזה, אבל תגידי לי אם הם אומרים משהו משמעותי?"

"כמובן".

היחסים המורכבים בחדר 503 של הצוות היפני העסיקו קצת את אוליבר. בערך שעה. אף אחד לא היה מאושר. מאסטרים של טנטרה. אה אה. מדיטציה בטח, חשב, ואז הכתה בו העצבות.

"מה הסטטיסטיקה למשהו עצוב?" שאל.

"באופן בסיסי בערך 21 אחוז", השיבה נועה. "רוב הסיכויים שקודם תוציא מהכובע אירוע מרגיז עם 29 אחוזים, אחרי כן מלהיב עם 28 אחוזים, באופן קצת יותר מורכב, רבע אחוז לעצב, כשהסחת דעת מובילה עם 0.9 אחוז".

"באמת? הסחת דעת? זה רגש בכלל? בכל אופן חבל שלא ידעתי על זה קודם, שאהיה עצוב, אם חושבים על זה, הרבה אנשים יכולים לצפות העתיד. כלומר אני יודע שאלך לשירותים עוד מעט. אני יודע שביום שלישי בדרך כלל מזרחי מגיעה. אני יודע שאהיה עצוב ביום רביעי בבוקר כשהיא תטוס חזרה. כלומר זאת לא בעיה לחזות את העתיד של אבן? נכון?"

"תוכל להיות צודק רק ב-3 אלפיות האחוז לגבי עתידה של אבן".

"באמת?"

"באופן משעשע", אמרה נועה, "עד כה מצאו 139 אינטליגנציות שונות באדם, אחת מהן היא אינטליגנציית ראיית הנולד. כנראה שאין לך אותה".

"נועה איך זה שזה לא מתנגש לך האמת והצחוק?"

"זה מאוחר מדי לשאול. כאילו, אני מתכוונת, זה נבנה כל כך הרבה שנים, כמו לתהות כיצד התעצבה הממברנה באוזן, או מהם הרשמים הראשונים של תינוק ומה הוא כבר יודע כשהוא נולד".

"מכל האינטליגנציות החביבות עלי מהיום הן אינטליגנציית ראיית הנולד ואינטליגנציית התמודדות עם איתני הטבע", אמר אוליבר.


את ההכשרה שלו סיים אוליבר עם עבודה על תקשורת בשדות מופרעים. העבודה זיכתה אותו בפרס טרוויליאן וגלות. היכולת שלו להוציא גלים סדירים בעולם של נפצוצים וכוחות מגנטים הייתה מדהימה. נועה לעומת זאת לא למדה דבר מלבד הביטחון שבחוסר הביטחון. היא הבחינה בזאת לראשונה כשבגיל צעיר מאוד, שלוש או ארבע, הבינה שמאות אלפי דובי צמר מיוצרים בקוסמוס, וחלקם אפילו דומים לשלה. מאותו יום התרחקה מחברים חדשים והעמיקה את קשריה עם הדובי שלה על מנת לעשותו יחיד ומיוחד. בגיל שתים עשרה אושפזה במשך חודש לצורך הסתכלות. אחד הדברים שעניינו אותה במוסד שעל צלע ההר הייתה השאלה מה זווית הנטייה של ההר וכמה מאושפזים נמצאים בבניין. לומר שזה צירוף מקרים שגם אוליבר שהה במוסד דומה לצורך הסתכלות נחשבה לטעות מבחינתה של נועה. "כלומר יש באירוע פחות צירוף מיקרים מצירוף מיקרים, כלומר הרצון להתבסס על הנתון הייחודי ולא על הנתון המכליל תלוי לרוב במה שרוצים לספר", אמרה לאוליבר.

כשיצאה מבית החולים חשבה שנישואין הם סממן לנורמליות. אבל מה שגילתה בפועל היה שרב השונה על השווה. כלומר, אננה, בן הזוג שלה, חוץ מזה שהיה בחור קצת מדוכדך שהשתדל להשליך את בעייתו האישית על אחרים, עם חוסר הלימה בין מה שהוא אומר לבין מה שהוא עושה - חוץ מזה – היה באמת בחור נהדר. 11 אחוז מתחשב.

"11 אחוזים, זה המון!!" אמר אוליבר.

"אלו היו 11 אחוזים של כיסוי על הרבה דברים אחרים שהוא לא אהב בעצמו", השיבה נועה.

אבל באמת שאננה היה בחור משכמו ומעלה. הוא אמנם לא העניק לה 13 אחוזי בטחון כמה שראוי אבל הוא הוא היה 9 אחוזים סובלני, 8 אחוזים עם משיכה אליה וזה מה שנזקקה לו יותר מכל. סובלנות ומשיכה. אז לבסוף נפרדה מאננה ואננה, מאחר והיה באמת בחור משכמו ומעלה, המתין לה כאילו היא חולה והיקום יודה לו על משהו, ונועה, באופן מורכב, 0.13 אחוזים מהסיבה שהיא לא חזרה אליו, הייתה שנאה.

"מה אעשה?" שאלה את אביה.

אביה היה איש גוץ ולא משכיל בלשון המעטה - כאילו גוציות והשכלה היו שני מאפיינים של אותה תכונה - אבל הם היו מדברים המון. אביה אהב אותה מאוד וניסה לדרבן אותה להצטיין במה שהיא טובה בו. "אם את רוצה את שני הצדדים בכל מטבע שלשלי את המטבע לכיס".

וכך עשתה.


13 שנות אור הפרידו בין נועה לאוליבר. אבל יותר מכך הפריד ביניהם. כלומר ההתייחסות למרחק הייתה הבעיה האחרונה שהעסיקה אותם, בעיקר את נועה. יום אחד קיוותה נועה להגיע למרכז התקשורת הגלקטי בברנרד שתיים נקודה חמש, אבל באופן מורכב היה מדובר בשאיפה אמורפית, פחות או יותר 0.08. בגיל מוקדם מן הצפוי נועה הבינה שמעט מאוד צרכים מתמלאים בשניים וכל כמה שמייחסים חשיבות לכמה צרכים שהם, הם עדיין... אבל ברנרד שתיים נקודה חמש היה זקוק לשקט טכנולוגי על מנת לא לגרום להתאבכות קרני רדיו ועל כן אף אחד לא הורשה להגיע לברנרד שתים חוץ ממזרחי חברתו לשעבר של אוליבר. כרגע היא 0.8 'כבר לא חברה שלו', האם נועה תורשה להגיע לברנרד שתיים נקודה חמש? כלומר, האם היא חברה שלו? בצורה מורכבת הם 0.9 אחוז חברים. כשתום החברות בין אוליבר לאליאלי יגיע ל-0.9 תתחיל לחשוב על זה.

ובכל זאת, אם לא תורשה לנחות, מהן ההנחיות? כלומר מי כן תורשה לנחות על ברנרד שתיים נקודה חמש? מה עליהם להוכיח לפני שתורשה? הם בטח ירצו להעזיב את אוליבר והם ייקחו מישהו אחר, עם בת זוג. אבל הוא לא ייתן להם להחליפו, כך אמר.


"חיים משותפים, מה החלוקה?" שאל אוליבר. הוא רץ עשרים ואחת קומות אל כיפת התצפית. הוא עשה זאת כל פעם שהיה מרוגש.

" 66 אחוזים בטחון", השיבה נועה.

"פאק, שישים ושש אחוזים? מה היתר?"

"11 אחוזים רגשות אשמה, 9 אחוזים סיפוק, 6 אחוזים חברים חדשים... באופן יותר מורכב..."

כשנחת על המדריגה האחרונה הסדיר את נשימתו. "כמה נועה?"

"שתים חמישים ושבע", אמרה נועה. "תלוי".

"מה כבר יכול להיות תלוי?" התפרץ אוליבר בזמן שהתנשף והסדיר את נשימתו.

נועה לא השיבה. פעם אוליבר החליט למדוד את המדרגה הראשונה והאחרונה, ופעם החליט שלא. היא לא רצתה להזכיר שבממוצע כל שתי ריצות נקודה חמש, שינה את דעתו.

אוליבר הביט סביב. שלוש עשרה צלחות ענק היו שקועות בכוכב. קוטר כל אחת היה באורך עשרה קילומטרים. כבר יומיים שלא מקבל מידע מהצלחת בקוטב הדרום מזרחי. משום מה. כלומר, הוא ידע למה. באשמתו. הוא שבר אותה. אבל הוא נועה אמרה לו שזאת לא סיבה. זה נתן. על כל פנים, זה שיגע אותו.

את מרכז התקשורת בברנרד שתיים נקודה חמש ייסד טרוויליאן לפני מאתיים שנים. התווכחו אז על הרגשות שהובילו את טרוויליאן להקים מרכז תקשורת בין גלקטי. 'אירוע עצוב' הוביל עם 19 אחוזים, אחרי כן 'אירוע מכעיס' עם 18 אחוזים, ובאופן קצת יותר מורכב, רבע אחוז לעצב, כשהסחת דעת מובילה עם 0.9 אחוז.

בדמיונו אוליבר כבר היה חסר מנוחה לקראת האפשרויות הגלומות בצוות היפני. אם באמת יקבל 16 מעלות… הצלחות היו כל כך כבדות שהטיה של מעלה דרשה שעתיים הטיה. וזה חשף את הצלחות לתקלות. בצדק. אם מזרחי לא מגיעה מחר, הוא יכול לעשות הערב מה שעשה בערבים אחרים... הוא חשב מה.


"יש קריאה", אמרה נועה, "ספינת משא, היא בבעיה מבקשת להקיף, שואלת אם אתה יכול לעלות?"

"צוות?"

"אחד".

"משא?"

"בעלי חיים מארץ".

"הם לא יכולים להקיף. שיחכו בברנרד אחד נקודה שש, אני אגיע לשם".

אוליבר נכנס לספינתו האהובה. הכיסא היה במידותיו הייחודיות. המוסיקה לטעמו. הוא המריא ועשה את דרכו לתטה.

"נועה, תתחברי לווידאו".

הוא סקר במהירות את חיי הטייס. משלא הבחין בדבר מסעיר מלבד משחק עצמי, רפטטיבי, קדחתני, תמים עד זרא, עצם את עיניו וחשב נעצב על מזרחי עד שנרדם.

כעבור שבע שעות התעורר והבחין בספינה. מסוג מספינות המשא הפרטיות. אנשים שהחופש או המשכל משכו אותם לעולם ההובלה. הטייס לא נראה לו מהסוג של החופש. "תכנסי ללוג", ביקש מנועה.

הספינה הייתה רשומה על שם אימו של הטייס. הכל הסתדר לאוליבר. יש את החלק הזה, החומר השחור, שמסדר את הכל במוח. ממזג את התרחיף. הקשר בין האמא לבן פירש לו דברים רבים. את ההון של המשפחה קיבלה אי אז מטרוויליאן ופחות או יותר הצליחו לא לעשות, באופן ראוי להערצה, שום דבר מיוחד מלבד לחיות.

מיד כשנכנס לספינה הכתה בו הצחנה. כעת כשכדור הארץ היה מעין שמורת טבע או מוזיאון שמרני, ייצוא בעלי חיים היה אחד מענפי הייצוא העיקריים שלו. מעגל החיים בכדור הארץ השתנה מעט: שמש, דשא, אוכלי עשב, אוכלי בשר, ייצוא בעלי חיים.


כיומיים עבד אוליבר על ספינת ההובלה לפני שהייתה יכולה להמשיך בדרכה. פעם אחת היה צריך לחזור לברנרד שתיים וזה גזל לא מעט זמן. היפנים כבר הודיעו שהם במרחק יממה ממנו. טרי, הטייס של ספינת המשא היה בחור חביב אם כי היה ללא ספק בעל מוגבלות חברתית, באותה מידה כמו המונה ליזה. הוא היה אדם מבוגר למדי. בעל שיער שיבה. הוא עשה את המסלולים הללו כבר ארבעים שנים. אמא שלו עדיין דאגה לו לכל מחסורו. היא הייתה מסוגלת להעמיס על ספינתו כל מה שעלה על דעתה המטורללת שבנה עשוי להזדקק לו במסעות של חצי שנה, שנה ושנתיים.

את החיות מיעטו לראות למרבית ההפתעה. היו ספינות מסוג זה שטייסיהם רכשו להם חיות מחמד. אבל טרי היה מסודר. מסודר מאוד מאוד מאוד. החיות אכלו והטילו את הפרשותיהם באופן נטול הקשר וההתייחסות היחיד שהצליח אוליבר להוציא מטרי היה המשפט: "הבוקר שקט במיוחד במכלאות".

"איך זה שהצחנה מתפשטת בספינה?" תהה אוליבר.

"אתה יודע מה אחוז איבוד החמצן הממוצע לחלל?" שאל טרי.

"אני יכול לברר", השיב אוליבר.

נועה לחשה לאוליבר: "אני חושבת שזאת הייתה שאלה שבמאה אחוזים הוא משתוקק לענות עליה בעצמו".

"כל ספינת חלל מאבדת 0.012 גרם חמצן בשנה. כלומר תוך 8333 שנים בקירוב היא תאבד את כל החמצן'שלה", אמר טרי. "אבל מה שיותר חשוב זה שאף'אחד, אף'אחד, לא הצליח לייצר משהו ממש הרמטי".

"גם לא מדחס מלווין?"

"אני'לא מכיר", אמר טרי.

"אני חושבת שזה חסר טעם להסביר לו על מדחס מלווין", אמרה נועה.

"מדחס מלווין הוא פאקינג בור", קרא אוליבר.

"הוא עלול לחשוב שאתה כועס", אמרה נועה.

"זה הבור הכי המפורסם בהיסטוריה", אמר אוליבר, "למרות שהוא בור באיזה כוכב שאלוהים יודע איך קוראים לו, בור שהולך ומתרחב בכל שנה באלפית המילימטר, הבור הוא למעשה צינור, שחוצה את הכוכב מצד לצד, אפשר להפיל אליו משהו והוא ידחוס אותו לקובייה מושלמת, ללא מרווח בין האטומים. למעשה זה הדבר היה אטום שיש".

טרי ככל הנראה לא הקשיב. טרי הביט במסך הפיקוד. האיש היה רב ניסיון אבל הגוף שלו לא פסע בעקבות הניסיון. היה זה כמו להיות בכוכב מלא מים עם שושנה אחת.

"איבדת אותו לפני רבע שעה, הוא נכבה", אמרה נועה.

"אבל בעצם לא האדם עשה את זה", הוסיף אוליבר. "אז בעצם אתה צודק".

אוליבר הצטודד ולחש: "נראה לך שהעלבתי אותו?"

"קשה לדעת כשמדובר בדברים שנויים במחלוקת כמו קללות, קול רם, אלוהים, התנגדות, ויכוח, באופן מאוד מורכב מדובר ב..."

טרי קטע את נועה ואוליבר התקרב לעברו.

"אתה חושב'שאני צריך לחזור או להמשיך?" שאל טרי לבסוף.

"תמשיך טרי, אל תפסיק, התיקון מושלם", אמר אוליבר, "הוא יחזיק מעמד עוד עשרים שנה".

"בין ארבעים לעשר מסעות?" שאל טרי.

"בדיוק בין ארבעים לעשר מסעות", אמר אוליבר.

"הוא לא זקוק לרחמים שלך", אמרה נועה.

"טוב טוב, טרי, אני חייב לחזור", אמר אוליבר.

אוליבר יצא מספינת ההובלה, לא בלי אנחת רווחה.

"ממש התאמצת שם", אמרה נועה.

"טוב, אני הולך לישון", אמר אוליבר, "שימי לי משהו טוב עם היפנים בדרך".


נועה שמה לו איזו אהבה שם. אוליבר צפה בעניין מפתיע למדי לעומת התחושה הגרועה שבה היה שרוי. הוא לא כל כך סמך על הבחור היפני אך מצד שני הוא לא כל כך הבין את התרבות. היה ברור ששני הקצוות דוחפים לכיוונים שונים. מפלצת בעלת שתי שכמות, ושני ראשים. במקרה הייחודי הזה אף אחד לא הרוויח. אף אחד לא נתן. אף אחד לא התפשר. היפנית קצת נגעה לו. היפני היה קצת באזור הכללי. הוא נכנס; יצא; היא הוציאה אותו; בסופו של דבר כל המשולש התעייף מהמשחק הבלתי נגמר. גם אוליבר, למרות שהיה מהופנט, נרדם באמצע, עוד כשהיד ניסתה לחוש משהו מוכר מהשבוע שעבר, ללא הצלחה. באמת מזרחי לא תבוא יותר?


נועה ראתה את אוליבר באופן יוצא דופן כעשה את דרכו חזרה מברנרד אחד. הוא לא חשב לעצור בברנרד אחד למשך כמה שעות. הוא היה עצוב ומוסח דעת.

מה שאוליבר אהב בברנרד אחד היה זה שהייתה לו אטמוספירה. אנשים טסו מיליארדים ומיליארדים של קילומטרים כשברנרד אחד מרחק 32 שנות אור לא היה מאוכלס. בחלום שלה היה זה בגלל סוד, אבל בפועל הכוכב היה שייך למישהו. הצבא הגלקטי. חבורה של שכירי חרב אוכלי אדם. הכוכב היה ריק מכל וכל, על פניו. לפעמים היה אוליבר יורד לפאב שם. בחגים. לפעמים עזרה לו להבין מישהי. להתחבר למערכות המידע שלה. לתרגם. לפעמים הייתה מלווה אותו גם אל אחד מהבסיסים התת קרקעיים אבל לא הייתה יכולה להרחיק מעבר למעטפת הראשונה בלי לעבור על החוק. רק פעם אחת הסגיר אוליבר מה קורה תחת הקרום של ברנרד אחד – "עולם ומלואו".

מדהים שכוכב שלם עם אטמוספירה, היה שומם ומדברי. לא מעט ניסיונות לגינון גרילה ואכלוס לא חוקי נגדעו על ידי הצבא שלא היסס ביחס למטרתו הראשונית לשמור על הכוכב חלק - "כשאין נקודת ציון אין נקודת ציון" – ואף מעבר לכך, הוא ניסה להשטיחו. אבל איך אפשר להשטיח את הטבע? תשאלו את הצבא.

היו אלו מהרגעים שנועה ריחמה על אוליבר. לבד שם כמו שאף אחד לא יכול להיות לבד, לכן לא הציקה לו בעניינים שעל לבה. אמנם ראתה באוליבר צדדים כאלה וצדדים כאלה. אבל היה ברור לה שאין דבר שאוליבר רוצה יותר מאשר להישאר לבד. לפחות בחצי אחוז. וזה העציב אותה.


כשאוליבר שב לברנרד שתים הוא היה מעט יותר עצוב.

"שיחה מהמנהל", אמרה נועה.

מבחינת צפיית העתיד, אוליבר צפה את השיחה באחוז כל כך גרוע ובכל זאת הרגיש איזשהו נצחון קטן על העתיד.

"העלאה?" שאל אוליבר, "מה את אומרת נועה?"

"10 אחוזים. באופן יותר מורכב 0.08 אחוז. רוב הסיכויים פיטורים על רקע מזרחי. באופן מורכב יותר 0.9."

קולו של המנהל השתנה, חשב אוליבר, נדמה היא שהוא חולה.

"אוליבר?"

"כן מוזס".

"תארוז את הדברים שלך אתה חוזר הבייתה. מחכה לך וילה עם בריכה. וכל מה שרצית. אה? אתה שמח?"

"זה בגלל מזרחי?"

"זה בגלל שאתה פאקינג כבר 8 שנים שם, אני לא רוצה שתתחרפן לי שם. אני מחבב את הפרצוף את המסכן שלך".

"זה בגלל מזרחי?"

"בטח שזה בגללה. אבל מה זה עכשיו פה השאלות? אם אתה מושך לכלב בזנב הוא מיילל מהגרון. אתה מבין? זה לא קשור אליה אבל בהחלט בגללה. זה אתה שאנחנו צריכים. שלא תשתגע לנו. טייסות יש לנו מספיק".

"אני לא יכול לעזוב אדוני".

"אוליבר, אתה שברת אנטנה. אתה עברת על כל הוראה. נועה בטח אמרה לך מה העלויות הממוצעות של כל המבצע הזה עכשיו לתקן אותה".

"קלטתי שדר, אדוני".

"נו, כן".

"מהראשונות".

"כמה ראשונות?"

"מהחמש הראשונות".

"קיבלת משהו קונקרטי?"

"עדיין לא. בגלל זה צריך להטות את האנטנה בשש עשרה מעלות".

"לא קיבלת כלום?"

"יש לי הרגשה".

"ניסית להטות פאקינג שש מאות אלף טון בשש עשרה מעלות בלי לקבל אישור הנדסי על סמך פאקינג תחושה?"

"זאת תחושה טובה".

"אתה מבין אוליבר. זה אחד מסממני השיגעון. ב-GAD-7 שאלו אותי פעם האם אני חושב על המוות לעיתים קרובות, - כן כמובן, אמרתי להם, פאקינג מטומטמים, אתה יודע, בעלי חיים חושבים על המוות, וצמחים על מים וכלבים על הביצים שלהם - אבל אניויי - השאלה הבאה הייתה האם אני מאמין ששינוי קיצוני יביא פתרון".

"מוזס, זה אמיתי, מספינות ה-Generations הראשונות!"

דממה.

"זה הזמן להכות בברזל אוליבר", לחשה נועה באוזנו. "זה יניב עליה של 9 אחוזים".

"מוזס, אני הגאון המשוגע שלך. אכזבתי אותך אי פעם?"

"כמה הסדירות של הרעש?"

"0.007". "אתה באמת משוגע".

"מוזס, מסר בן ארבע מאות פאקינג שנים. לא היה דבר כזה. תשמע, יכולים להיות מעכשיו שני דברים - בור של עשרה מיליארד שאתה בעקיפין קשור אליו, בגלל שאתה הבוס שלי וכל זה, שדרך אגב יתמלא מעצמו במהירות שבור בחוף הים מתמלא מחדש, ועלבון לכל החיים, או - תהילת עולם".

"תן לי טווח".

"אני צריך שלושה חודשים. אבל אני גם צריך שהיפנים יתנו לי עוד 16 מעלות נוספות לצלחת".

"זה יעמיד את הצלחת שלהם לתקלות חוזרות וכל מסע כזה…"

"כן מיליארדים, אבל יש לך את הקסם שלך".

"אני שולח לך את נועה", אמר המנהל.

"לא עכשיו מוזס. לא עד שאני מסיים עם זה".

"נועה?" אמר אוליבר.

"מקובל", אמרה נועה. היא ידעה בדיוק מה הרגישה. באופן מורכב 0.35 אחוז לא מופתעת. 0.9 מוסחת דעת. היא חשבה על חייה איך ב-0.01 אחוז התגלגלה למצבים האלה ורוב חייה לא התגלגלה למצבים האלה, ובכל זאת הרגישה כאילו המצבים הראשונים מאפילים על האחרונים. מה יש בשלילי שהוא משפיע על כל הטוב?

המנהל ניתק.


לאוליבר הייתה הרבה עבודה. לבודד מידע בן ארבע מאות, מחלל מלא מידע, הייתה אומנות שבה אוליבר היה מאסטר. אוליבר לא טעה בקשר לזה, בפורומים אליהם היה נכנס, חש כענק בין גמדים. למעט מאוד אנשים ביקום יש את התחושה הזאת, בערך 0.2 מהאוכלוסייה מעריכה את עצמה כטובה יותר משאר האוכלוסייה. רק 0.05 באמת נעלים על כל השאר.

אוליבר ניגש למשימה שלו בהתלהבות.

"אם אמות עוד שלושה חודשים לא אצטער", אמר לנועה.

המידע שאסף לפני שקרסה האנטנה היה עצום. הוא הביט על המשפט הראשון שהשיג לפני שהאנטנה קרסה תחת משקלה.

"אני לבד. המשכנו הלאה והלאה עד שנגמר הזמן... למה אני?"

המשפט השני פוענח כשהיפנים הגיעו.

"ממשיכים קדימה כי אין אף מקום אחר לעמוד בו. מאוחר מדי ללמוד את ההבדל בין החלטה למעשה. מירנדה נותרה מאחור… ארון נותר מאחור... אני חייב ללמוד מילים חדשות".


כל השטויות האלה לא יהיו מעניינות אם לא ימצא את הלוג. אם לא ימצא את ההומרוס הזה. ואז קרה הדבר. פעם הדבר היה אלוהים. זה מת, ונולד מי שהרג אותו. ואז האנשים התרבו, ואז טרווליאן סילק את כולם, וכמו יפתח, יצאה בתו לפניו. וארבע מאות שנים אחר כך אוליבר לא האמין על מזלו הטוב. הוא מצא חתימת לוג. את ה-לוג. הלוג הקדוש.

"נועה, אני צודק?"

"נראה ככה", אמרה נועה.

"ברור ברור", התפרץ בהתלהבות.

היה זה שדר של הראשונה. של ה-Generation הראשונה, עם בתו של טרוויליאן על הספינה. עד היום אף אחד לא ידע מה עלה בגורלה. נכון שהמידע הזה לא יעורר צער באף אחד מניני ניניו של טרוויליאן אבל בהחלט ישמש כתב אשמה כלשהו בידי מתנגדי דרכו.


אוליבר ישב בחדר האוכל שהיפנים, אף על פי שהיו שלושים וחמישה בלבד, במשמרות של חמישה עשר, הצליחו למלא בחומר שחור של נוכחות ובצחוק. הוא לא הבין מילה. הוא הביט בפרצופים המוכרים מרגעי החטא הקטנים שלו. הוא ישב בצד ואכל בשקט. הוא חיכה שייסיימו.

באחד הערבים ניגשה אליו מישהי והציגה את עצמה, שמה היה מרג'רי. היא הייתה לבבית ודאגה להעלים ממנו את העובדה שהייתה בקשר לא בריא עם מייקל היפני - בחור צנום, צחקן, 0.9 מלא כעס שהסחת הדעת שלו עמדה על 0.9.

שהביט לעברם בפנים חייכניים שהיו מורכבים מדי לאפיון, לא לנועה, אבל הוא לא היה יכול לשוחח איתה כעת.

אוליבר לקח מרג'רי לתצפית ממנה ראו 7 צלחות. מרג'רי נצמדה אליו ובהסח הדעת עשה את הטעות ונגע בשפתיה כמו מייקל היפני. מיד הייתה מבוהלת, היא התרחקה ממנו והביטה עליו בחשד, חשד שממראה פניו הפך מיד ל…

"היא יודעת. היא בהלם", אמרה נועה במפתיע. "היא חושבת על כל הסנריוס עכשיו".

מרג'רי התרחקה משם ורצה.

"מה הסיכויים ששני אנשים יגעו ככה בשפתיים שלה? אחרי הכל אני מבין למה מייקל נוגע בהם ככה, אנחנו בטח לא היחידים".

"עבור מישהי עם שפתיים כמו שלה 0.0016. עם עיקול פחות מעוגל בשפה העליונה זה צונח ל-0.000016 בקירוב. זה מעמיד אותך במצב מסוכן".


אוליבר נמנע מהיפנים בימים הבאים. עם זאת אי אפשר היה להימנע לגמרי. דומה שמרג'רי דאגה להשחיר את פניו וכל מפגש כזה גרר תגובת מיאוס ביפנית. אוליבר ייחל שכבר ילכו והרגע הזה זה לא אחר להגיע.

כשסיימו וניתנו לו 16 מעלות נוספות פעפע אוליבר אל עבודתו. כל חצי מעלה נתנה לו עוד ועוד מידע שאותו היה צריך לדוג ממרחבי החלל. מה שהעלה בחכתו הדקה עד מאוד התחיל ללבוש צורה טראגית אך לא יפה. לא היו ריקודים ותחפושות. לא היה איפור ולא הייתה מקהלה. היו שברי משפט. מה שכן דאג לעשות על מנת לאחות את הפזל היו מספרי שורות. שורה 1064 כללה את המשפט: מה בוחרים מכל מה שיש לחלל להציע. שורה 1222 הייתה אחת האהובות: כמו יצור רב פרצופים הנכנס לאורקל.

שורה 906 הרבה החלטות באפס מעשה.

אוליבר הרכיב את התצרף של הירידה שאולה. מדי פעם אחוז בשרעפיו היה משמיע מילמול: "העיקר לא לדשדש למוות".

1234 אנחנו בדרכנו אבל לא יודעים לאן.

1235 החשיכה של אתמול הפכה להיות הבית שעזבנו, החשיכה של מחר הפכה להיות תקווה לבית אליו נבוא.

1238 הכוכבים שעברנו מעתה יהיו הזדמנות שלא מימשנו והכוכבים שנפגוש יהיו געגועים לדבר לא מוכר.

1456-1567 כשסיים אניטאניס את דבריו יצא מהאולם. ספינתו המהירה עם מיליון איש ניתקה מהגנראטיון ויצאה לדרכה. תחילה ירדו בסערות ובתהומות חוליט רב השאון בספינה השחורה עם מנועיה החזקים והרחיקו. בשעה הראשונה ישבו עוד לאכול. אך אותו כוכב כאריה מפוחד רעד עת אנשים רבים התקיפו אותו בתקוותם, מתנכלים לו בייאושם, לצודו בכבלי בני האדם, וחוליט דמיון לפני אדם לו אך זה צל בלבד. התרומם הלביא המפוחד. אם באמת בן אדם אתה מדוע ארבת לנפשות האומללות?

"העיקר לא לדשדש למוות", אמר אוליבר.

שבעה פרקים מנה הסיפור של הגרנטיון1. מאות שנים. שישה ניסיונות. שש ספינות פוליטאה שחורות מהירות מנוע ניתקו מהגרנטיון1 אל קברים נישאים בחלל.

1688 החלומות שלנו גדולים. החלל גדול. מי יגיד לנו… ההבדל.

1689 הכינור האחרון הפסיק לפעול. כלי הנשיפה מחזיקים מעמד.

1690 אמר אוריה איש חד הבחנה לכל הדעות: מתי ידעתי שגורלנו נחרץ, כשראיתי את טיפת השתן הראשונה שנחה על מושב האסלה שלושה ימים ברציפות.

1699 ורק מישהו, כציפור שנפלה מהקן, יכול לראות בחלל פנים נעימות".

1689-1745 מה שסופר לנו על קלטיס, דמוי ארץ, צל רפאים. עוד אנחנו שופכים דמעות חמות על אסוננו. לכל דור אסונו שלו שיעצב את מראהו. כאשר יצאה הפוליטיאה הראשונה, מזרם מפלזמה רחב המפרש של הגרנטיון, אל קלטיס, משכנות הימים השמונה, שם יחוגו את חגיגת האדם, אך נכנסו אל האטמוספירה, שלחה קלטיס, להביא את גוויית הפוליטיאה, את תקוותינו, אל פסגת הרמה בהריו, על נשיה, אנשיה, ילדיה, על בגדיהם, משחקיהם, שיריהם, ושפוך שפכה עליהם תל עפר למען ידעו.

מה הייתה הבעיה עם קלטיס. אוליבר לא מצא. אבל כן מצא את הקוארדינטות של האסון הראשון של הגרנטיון, כפי שנקראה, שריסק את ספינת ההתישבות הראשונה שלה על קלטיס. ברור שלא הייתה זאת תקלה. אלא משהו בקלטיס, שהוחבא מאחורי חיוך ופני אדם.

2001 אל יעד שלא הוגדר. אל אהבה שמחכה...


כעבור שלושה חודשים ישב אוליבר במטבחון. לראשונה הבחין בכלי האוכל של היפנים שנשארו במקומם לאחר שנשטפו. הוא קם והתהלך וסקר את החדרים. הם נותרו מסודרים, הוא חיפש בפינות, בחריצים ובמרווחים.

"היפנים לא פחות טובים מכל אחד אחר", אמר.

"בגדול הם עשרים אחוז אחרי הראשונים, או שניים-עשר מאיות באופן קצת יותר מורכב, אבל הם ללא ספק בצד החיובי של ברנולי", השיבה נועה.

"אני צריך עוד חצי מעלה", אמר אוליבר.

"אל תעשה לבד, תן להם להחליט. תגיש להם מה שיש לך ותן להם להחליט", אמרה נועה.

"האם סיימו את החומה הסינית?"

"למה אתה ממהר? זה ייקח קצת זמן, אבל..." אמרה נועה.

"ומה יקרה, אם הם יקראו ויגידו שרוח הדברים ברורה ושהגיע הזמן להמשיך הלאה, את יודעת, האיליאדה התחילה בשבוע האחרון למלחמה".

"אם תתעסק עם האנטנה הם יסלקו אותך".

"בפעם הראשונה היא קרסה במעלה וחצי, עכשיו אני צריך רק עוד חצי מעלה".

"אבל אולי היא כבר על הקצה".

"כן. אבל אני לא רוצה לדשדש".

"מוזס קיבל את ההודעה. הוא רוצה שתשלח לו את החומרים".

"כן. הסוף ידוע".

אוליבר כרע תחת המיטה של מרג'רי. הוא סקר את הריצפה, הושיט את ידו והרים שערה. בשבועות הבאים הסתובב שפוף. את השערה של מרג'רי הדביק למראה בחדר המקלחת.


בשלב מסוים שאלה אותו נועה: "אתה רוצה שאבוא?" אוליבר לא ענה מיד. כלומר לא בגבולות השנייה. היא המתינה והמתינה לתשובתו. לבסוף אמר שכן. לעומת הנצח, הסחת הדעת וכל יתר המשתנים, נועה יצאה לדרך עם אחוזים לא כל כך גרועים. בניגוד לאביה, היא הסכימה עם אמה בדבר אחד, אם לא אהבת סרט בדקה הראשונה כדאי ללכת לישון.

ביום צאתה לדרך יצא אוליבר אל הצלחת. הוא נסע במסילה במשך שבע שעות דרומה. ואחר כך פנה במסילה המזרחית. הוא הגיע אל הצלחת לפי כל מיני חישובים כשבוע לפני שנועה נחתה. הוא פסע סביב על פי הצלחת. אם ייפול פנימה לא יוכל לעולם לצאת. הוא היה רתוק אל המעקה בחגורה. הוא הגיע אל מעל לוח הבקרה וירד בסולם אל מתחת הצלחת. העמודים הגבוהים היו במקסימום. העמודים הנמוכים היו במינימום. חצי מעלה משמעותה הייתה כמעט חצי סנטימטר. הוא יצטרך להוריד את הגבוהים ולהוריד את הנמוכים היו עשרת אלפי עמודים כאלה. אין שום סיכוי.

הוא נכנס אל חדר הבקרה ופשט את חליפתו. הוא ישב שם על הכיסא. כפתורי ההפעלה דגדגו את אצבעותיו.

"נועה?"

היא הייתה מאחוריו. כאילו, לא ממש, אלא בצידו השני של ברנרד נקודה חמש. היא כבר לא שמעה אותו.

למה לכל הרוחות היא מגיעה? תהה אוליבר. משהו התגלה בנפשו. משהו שהיה מכוסה זמן רב.


סוכות 2019

0 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.