אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.

shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

גוף ראשון נחמד


תמרן ואני לא ידענו לעצור בזמן. היום, במבט לאחור אני יודעת שהיינו ילדות, וילדות בנות תשע, ימים ספורים לפני הגירוש, לא יודעות דבר מלבד מה שהן רוצות. הרבה יותר מאוחר, ולפעמים אף פעם, באיזשהו גיל, אנחנו מתחילות להתעלם ממה שאנחנו רוצות ועושות את מה שתהיה לו התוצאה הרצויה ביותר. אז מתחילים הזיכרונות הרעים.

"בהחלט", אמרת תמרן. "כתבת את זה טוב".

"כמו לטוס, כשאת ילדה את רואה רק את מה שלפניך בחלון הקטן, כשאת ילדה זאת המציאות היחידה בשבילך, אבל כשאת מתבגרת, את מניחה שיש חלל מסביבך, שזאת לא רק פיסת השמים שבשמשה. כלומר אם חלפת באוויר עד כה, זאת אומרת שיש חלל מאחורייך והוא נשאר שם. כוח ההתמדה או משהו כזה. אם ראית לפני רגע שיש חלל מתחתיך ומעליך, אז עדיין יש חלל מעליך ומתחתיך".

"ילדים שוכחים את העבר ואת העתיד", אמרה תמרן.

"האם ההורים שלנו פחדו? האם היינו עניות? מה היינו?"

שכבנו על הספה. נותר עוד שבוע לסגר. טמי אמרה לנו שיש לה הרבה כסף בשבילנו. היינו החברות הכי טובות שלה. שלושתנו ילידות כדור הארץ. מעטות של מעטות. זקנות השבט. נולדנו בתקופת השיא שהבניינים של טרוולייאן כיסו את האדמה כמו קשקשים של ארמדילו.


תמרן אהבה לבנות ואני אהבתי לקרוא. חשבנו שנהיה משהו, שנוכל להיות כמו העשירים האלה שקנו את כדור הארץ. אבל דבר מזה לא קרה.

אני קראתי כל כך הרבה שהורינו טענו שאני מגזימה. עקבתי בעיקר אחרי הסופרת שנהייתה כל כך עשירה מכתיבה, שהייתה לי כל פיסת מידע עליה בתיקייה קטנה. רציתי להיות כמוה, אפילו השגתי וויברטור בחנות יד שניה רק בגלל שבאחד הראיונות היא הודתה שיש לה כזה, אפילו שלא ידעתי מה עושים עם זה בגיל תשע. הוא לא פועל היום.

תמרן אהבה לבנות כל כך הרבה אבל לא אמרו לה שהיא מגזימה. חוץ מאשר כשהיא הייתה מפרקת דבר טוב כדי לבנות משהו לא טוב. היא פירקה את הוויברטור ואת המקטרת החשמלית של אבא. אז היה לה כלל אחד בבית. כלומר, לא לעשות את זה. לי היה הרבה יותר כללים. לא לקרוא בחושך. לצאת קצת לגינת השמש. לא לקרוא בארוחה.

בכדור הארץ גרנו ברום שש, לא ידענו כלום על המעמד של רום שש. ידענו כל כך מעט. ידענו פיסות. כמו שילד יודע לדקלם כמה סוגי מתכת יש, בלי לדעת למה עוזב האלקטרון החופשי, לאן והאם המתכת שוב אינה אותה מתכת. בקיצור, חוכמה של טיפשים. מה שראינו היה רק את מה שרצינו לראות.

אהבנו לשבת על מדרגות הבית ולהביט בעוברים ושבים. בעיקר בבנות כי הבנים, אמרה לנו טמי, היו לא מעניינים. שלא באשמתם. בגדים ולהשיגם בחנות היד-שנייה היה העיסוק המרכזי ושלנו ושל טמי באותו גיל.

לפעמים ירדנו לפיר של גינת השמש. פיר השמש היה חוצה את כל הרומים מן השמים אל הקרקע ולא יכולת לראות אף אחד מצדדיו. חלליו העגולים היו מכוסי זכוכית וכמו פריסקופ הורידו את הקרניים לרום הקרקע. עץ סקויה שנשתל בקרקע, הגיע לרום חמש בלי שום בעיה ועל ענפיו היו תפוסים חפצים שנפלו או נזרקו עליו.

בדרך כלל נסענו לשם באופנים רק תמרן ואני. טמי לא אהבה לרדת לשם, היא לא חושבה שהשמש תעשה אותה שמחה יותר ממה שהיא יכולה לשמח את עצמה. בכלל, טמי אהבה להגיד לא לכל מה שהרוב אמרו כן. תמרן ואני עוד תלינו תקווה בשמש ובחברים.


תמרן ואני למדנו בבית. וגם טמי. אף ילד לא מכיר את הוריו וגם אנחנו לא ידענו מיהם ההורים שלנו ולמה לא שלחו אותנו ללמוד במבנה בית הספר. לא ידענו ממה היו עצובים ואם היו עצובים. הם היו רגועים. מעולם לא שמעתי או ראיתי אותם מתרגזים. האם היו אפתיים? האם היו חיו על תרופות?

"הם העדיפו להישאר בבית בגלל המגפות", אמרה תמרן.

המגפות היו פורצות מדי פעם כמו שריפה, נותנות מכה, מפילות מלא, ודועכות. הרבה בנות לא הלכו לבית הספר. הן ישבו בבית כמונו ולמדו מול המחשב. אחת מהן הייתה אנטם. או כמו שאהבנו לקרוא לה טמי.

"היום אני חושבת שהיו שקטים מדי", אמרה תמרן.

"באמת?"

"תחשבי, בוודאות", אמרה תמרן.

"כן, נראה לי שאת צודקת", השבתי.


על כל פנים כשהורינו גורשו מכדור הארץ ונדחסנו בספינה הגדולה, הסבים והאחים של ההורים ובני הדודים האחיינים היו אתנו בספינה. ומהבחינה הזאת הטיסה הייתה כמו ארוחת חג גדולה. היה הרבה יותר כיף כשאתה חלק ממשפחה. השבט שהיה מפוזר בכדור הארץ התאחד בספינה הגדולה. ולא רק אצלנו, משפחות גדולות קובצו יחד באותן מחלקות כך שמתוך מיליוני אנשים בספינה היינו קרובים למי שחשוב.

לרוע מזלנו טמי לא הייתה לידינו היא הייתה במחלקה אחרת, שהגישה אליה הייתה קשה למפתיע. הג'נריישן, ספינת הגירוש העצומה, הייתה מחולקת ומנוהלת בנוקשות בלתי מתפשרת.

"פשיסטית", אמרה תמרן.

טמי נפרדה מאחיה שנשאר כטייס בכדור הארץ. היא לא ראתה אותו שוב ובטמי התפשט עצב עמוק ובלתי נראה.


תמרן עזבה את הבנייה. בספינה פחות היו צריכים אדריכלים ויותר היו זקוקים לאנשי תחזוקה. היא נכנסה לשירות המוניציפאלי של הספינה ובזכות המאחד הגדול של השירות הציבורי, היא עברה מנערות לבגרות די בקלות. העול שהוטל עליה ועל כל עובד בשירות הציבורי, היה סמוי ואכזרי מצד אחד, אבל גם מניח את הדעת. על כן הייתה אומללה ומאושרת כאחת.

תמרן גם לקחה קשה את העניין שנמות יום אחד בספינה. אבודים בחלל. משייטים קדימה אבל למען האמת משייטים לאף מקום. הורינו לדוגמה, חיו בחדרם הקטן בין זיכרונות מעטים. אמרתי לה שזה תמיד ככה, אדם עושה את המוכר ביתי ואת הלא מוכר… אבל תמיד היו לי משפטים שלא הסתיימו.

"מפחיד", אמרה תמרן.

"אני אחשוב על זה", אמרתי.

אני לעומת זאת הפסקתי עם הכתיבה. תמרן כעסה עלי. אבל השארתי את הכתיבה מאחור. כל כמה שניסיתי לא הצלחתי לכתוב בגוף ראשון ומצאתי שאי אפשר להתפרנס אם אין לך דעה.

"גוף ראשון הוא קו פרשת המים עבור מי שרוצה לכתוב", אמר.

"איזה קשקוש", אמרה תמרן. אז ניסיתי להסביר.

"לכתוב 'זאת הייתה בקתה נחמדה', זה המקסימום שאני יכולה לכתוב, אבל הבעיה שיש הרבה בקתות נחמדות

"אז תכתבי מה היה נחמד בה", אמרה תמרן

"ואני לא רוצה לעשות רשימה מה היה נחמד בה. אני רוצה את הייחודי בבקתה ולהמשיך הלאה".

"ייחודי שהיא הייתה נחמדה", אמרה תמרן.

"לפעמים, אבל לא הכל יכול להיות רק נחמד. זה כמו נגר שיש לו רק מברגה ובלי משור. אי אפשר תמיד רק לחבר לפעמים גם צריך לחתוך, בערך".

"לחתוך אנחנו לא יודעות, ללא ספק", אמרה תמרן.


יום אחד תמרן חזרה מעבודתה. אני הייתי בבית עם הטלפון. עבדתי במכירות. היינו שתי זקנות מבוגרות. בנות ארבעים ושש ושמונה עם עור חלש. כך כינינו את עצמינו. גברת עור חלש. היינו עושות ככה עם הידיים, כמו קרמיט הצפרדע כשהוא מעווה את פניו. תמרן ישבה במטבח ואכלה היישר מתוך הסיר של מה שבישלתי.

"לא ידענו לחתוך בזמן", אמרה. "היו לנו חלומות, אבל לא ידענו לשנות כיוון בזמן. כאילו, למה אנחנו תקועות יחד? למה לא נפרדנו מעולם? למה אני בעירייה ולא למדתי כלום? למה את לא למדת כלום? כי שיקרנו לעצמינו? גם, אבל בעיקר בגלל שלא עצרנו בזמן."

תמרן בעיקר דיברה על הפוליטאה שהתנתקה מספינת האם בירח ובמאדים. היו שש הזדמנויות לרדת ממניעים של דלק, אבל לא רצינו לרדת בירח או במאדים, רצינו הזדמנות טובה יותר, מושבה פתוחה, לא רצינו לעזוב את המשפחה, את טמי. אבל לא נגיע למושבה פתוחה בימי חיינו, או לכל מקום אחר, אולי הדור הבא, ואולי זה שלאחריו, אבל לא היינו מסוגלות לשנות כיוון. הג'נריישן לא שינתה כיוון ולא הייתה לה היכולת להסתובב. אולי מעט.

"להפסיד זה לעתים לנצח", אמרה תמרן.

"אני לא יכולה לעבוד ככה", אמרתי.


תמרן קמה והלכה לחדרה. עברתי כבר עשר עבודות, משרד ההשמה כבר התייאש ממני והזהיר אותי שבקרוב אני אהיה זכאית לסעד ציבורי. תהיתי מה רע כל כך בסעד ציבורי? יהיה לי זמן לכתוב לעצמי.

"בסעד ציבורי לא יהיה לך שום סיכוי להתקדם", אמרה תמרן.

השמעתי גיחוך קטן.

"צודקת", אמרה תמרן.


קמת והלכתי אחרי תמרן. חשבתי שאולי היא עצובה.

היא הייתה במקלחת. קצבת המים שלה נגמרה הבוקר והיא לקחה את שלי. אבל ויתרתי. אולי רק אשטוף חלק תחתון לפני השינה.

כשסיימה, יצאה ריחנית והתיישבה בספה.

"גמרת לי את מים", אמרתי.

"כן. סליחה", השיבה.

"מה קרה?" שאלתי.

"כלום. הכל שגרתי. אבל את לא תנחשי את מי פגשתי היום", אמרה.

"את מי?"

"טמי!"

"לאן היא נעלמה?? איך היא?"

"נחמד. ירח דבש, תפסה מישהו עם כסף, עכשיו היא עשירה".

"טוב שהיא לא גמרה עם הקודם. או הקודם קודם. מאושרת?"

"מאיפה אני יודעת? היא תמיד מאושרת".

"זה שהיא צוחקת לא אומר שהיא מאושרת".

"כן. בחרת לנו כיסאות למטבח כבר?"

"אם הייתי יודעת איזה כסאות לבחור למטבח הייתי קונה לנו כבר…"

"אנשים לא מסתבכים עם כסאות."

"בגלל זה יש להם כסאות מכוערים בבית".

"אנחנו צריכות משהו, נראה לי שנפצעתי בתחת מקודם".

"אני לא מצליחה, כל המוכרים נחמדים, ותמיד עובדים עלי בסוף".


למחרת שלחה לי הודעה מהעבודה, "מתפתחת מגיפה רוצי לסופר".

רצתי לסופר. לא היה לי כסף בחשבון אז חשבתי מה להביא. שמעתי שפעם ספנים חטפו צפדת בגלל שלא היה להם לימון אז קניתי כדורי ויטמין סי ומיץ לימון ונגמר לי הכסף.

כשתמרן חזרה הביתה היא סחבה שתי שקיות מלאות בדגנים, קטניות ותחליפי בשר וממתקים.

היא הסתכלה על השקית שלי ונאנחה.

"יש לך פתרונות טובים לאירועים היפותטיים", אמרה.

"בגלל זה אני מצליחה לכתוב רק דברים דמיוניים", אמרתי.

"פאק יה, מותק. את כותבת הכי טוב בובה".


בערב בחדשות הודיעו על הסגר לשבועיים במחלקה.

תמרן הורידה את החליפות מהארון. תמרן ואני אהבנו הסגרים. היינו יושבות על הספה בפיג'מות וצופות בסרטים ישנים. תמרן הייתה יודעת מראש על הסגרים אז זכינו ליהנות מכל החטיפים לפני שייעלמו מהסופר, בעיקר גרעיני תירס שהיו הראשונים להיחטף.

"איך טמי נראית?"

"עשירה כזאת, נראית טוב, מתוקה, כאילו הצליח לה אבל קצת נראית מעוכה".

"את לקחת את כל השכל אחותי".

"ואת היופי".

"היי היי תשאירי משהו. זה מעולה מה שהכנת… מה זה?"

"פאדג' ג'וקים".

"שיט אמרתי לך שאני שונאת את זה".

"טעם זה טעם מה זה משנה ממה עשו את זה? בקיצור, קבעתי איתה הערב…"

"יש לנו כסף?"

"נשאר לנו איזה חמש עשרה קרדיטים".

"אני שונאת לצאת כשאני מרגישה שאני חייבת להתקמצן".

"אבל זאת טמי טם".

"נצא עם החליפות?"

"כן".

שום דבר לא יניא את תמרן מלצאת עם טמי. כנראה שהייתי משעממת מדי, אחרי הכל.


בערב לבשנו את החליפות. זה היה אחד הדברים הכי לא נוחים. לא הבנתי למה תמרן מתעקשת להתלבש יפה. אני לעומת זאת יצאתי עם הבגדים אותם לבשתי. גם ככה לא התקלחתי. יצאנו כמו שני לוחמי חומרים מסוכנים. המסדרונות היו ריקים והיה משהו נחמד בתחושת הריקנות. בבוקר נראה את הילדים בחליפות, משחקים במשחקי ילדים. ירדנו לקומת המסחר. המקומות היו סגורים והוצאנו שתיה חריפה ממכונות השתייה וישבנו בפארק. שדרת עצי המהגוני הרחבים עמדו כבר לפני גדיעה. עוד מעט יעשו מהם ריהוט.

כעבור זמן קצר הגיעה טמי. קשה היה להתנשק ולהתחבק.

טמי מעולם לא הלכה למשרד ההשמה. שנים ארוכות הייתה הולכת למרכזי הסעד המרכזי, כשהייתה חייבת. היא הייתה יוצאת המון ולעתים נדירות הוציאה קרדיט על שתייה, את מירב הקרדיטים שלה הוציאה על בגדים. היא אף פעם לא הניחה לעניין של הבגדים. תהיה מקצועי במשהו, היא הייתה אומרת, וכדאי שזה יהיה משהו חולף וקבוע. כמו נהר. שלא יירדם לך המח.


מיד כשהתיישבה הגיעו שני שוטרים. הם לקחו מאתנו תעודות זהות ובדקו את החליפות.

"משעמם לכם?" שאל אחד מהם.

טמי נפנפה אותם. טמי ידעה לדבר עם אנשים.

"חוצפנים, שלא יעשו לכם את המוות", אמרה כשהלכו.

"הם עושים את עבודתם", אמרה תמרן.

"זה נראה לך עושים את עבודתם?" שאלה טמי.

"אז כמו מה זה נראה לך?"" שאלתי. "הם היו נחמדים".

"נחמדים בפות שלי", אמרה. "הבעיה איתך אגיה, שאת תמימה".

"טיפשה, לא תמימה", תיקנתי אותה.

"את רוצה טיפשה, אז שיהיה טיפשה, אבל אל תתני לאף לנצל אותך בגלל זה".

"אף אחד לא ינצל אותה", אמרה תמרן.

קנינו עוד שתיה וטמי התעקשה לשלם שוב ושוב. לאט לאט כבר היינו ממש גמורות. שני השוטרים ישבו ממול והביטו עלינו. טמי אמרה שהם לא יכולים להבין למה אנחנו שמחות. שמעטים יכולים.

"הכל נשפך לי בחליפה", צחקה תמרן.

קשה היה לתפוס את הקש שאתו שתינו והטשטוש לא עזר.

"לאן נלך עכשיו?" שאלתי.

"טמי הולכת לגבר שלה ואנחנו הולכות הביתה, אני גמורה ונגמר לי הכסף".

"אני הולכת להעביר לכם אלף קרדיטים", אמרה טמי.

"לא", אמרתי.

"למה לא?" שאלה טמי.

"כי ככה", אמרתי.

טמי הביטה על תמרן.

"היא אמרה לא", אמרה תמרן.

תמרן תמיד הגנה עלי.

טמי חייכה.

"את רוצה טיפשה, אז שיהיה טיפשה, אבל אל תתני לאף לנצל אותך בגלל זה", אמרה.

צחקנו. ניידת נוספת הגיעה כשקמנו מתנודדות. ההליכה עם החליפות לא הקלה עלינו. טמי עלתה היישר לטיהור. השוטרים רצו לוודא את זה והיא לא רצתה לעלות לבד.

"אני לא סומכת עליהם", אמרה. אז עלינו איתה ונפרדנו ממנה כשעברה את הגבול וחזרנו הביתה.

הורדנו את החליפות ושכבנו על הספה בסלון. תמרן נרדמה מיד.


בבוקר תמרן הלכה בכל זאת לעבודה ואני ניסיתי למכור משהו בטלפון.

"שלום אדוני", קראתי צוהלת אבל לא יותר מדי.

"כן".

"אתה יצרת קשר עם הסוכן שלנו בקשר לארון לאמבטיה?"

"כן, אתם גם מתקינים, לוקחים את הישן?"

"כן. לחייב אותך אדוני, זה ארבעים קרדיט".

"לא, אני אחשוב על זה. אתם יקרים קצת".

"זה עץ מהגוני מלא".

האיש ניתק מבלי לומר שלום. אף פעם לא הבנתי את זה, שמנתקים בלי להגיד שלום, אבל יכולתי לקבל את זה שזה לא נראה לא מנומס בעיני אנשים מסוים. יכולתי לקבל את זה שהיה איש נחמד. הוא נשמע נחמד.

חיכיתי לתמרן. כשבאה השתרענו על הספה בסלון.

"אני מבינה אותך", אמרתי לה.

"לגמרי", אמרה תמרן.

"את באמת חושבת שההורים שלנו סבלו ממשהו?"

"משהו", השיבה.

צפינו בסרט ונרדמנו.


9.3.20

15 צפיות