shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

היהלום

עודכן ב: אוג 31


למרות מה שחושבים כולם, אין בריתות בין הכוכבים המיושבים בקוסמוס. כל ניסיון לכונן ברית כזאת התפורר כמו כל דבר. המרחק, הקור וההיעדר, שאבו את גרעינו של כל גוף תלת ממדי או מופשט, מבפנים לבחוץ. כפי שהצליחו להוכיח במרוצת השנים של ההתיישבות הארוכה בקוסמוס, האדם לא הצליח ליצור שום דבר אטום מספיק כדי להילחם בריק. אפילו הצבא הגלקטי, שנחשב הגוף הכי נפוץ בקוסמוס לא הצליח לשמור על נורמות אחידות ברחבי החלל, אולי מלבד שלושת העקרונות המקודשים, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב ללא הוראת דין חתומה. בריתות אישיות לעומת זאת כן התקיימו ברחבי הקוסמוס, הן היו מעין גלמים קפואים או שבלולים חתומים, כמו אהבה לדוגמה. האחרונה הייתה יכולה להישמר עשרות שנים ללא מתום, כך גם זיכרונות ילדות, ריח, חברויות, מוסר אימך או  נפשך. אלה לא רק שלפעמים הצליחו להחזיק מעמד, לפעמים גם הצליחו להתחזק. קולה היה סוכן יהלומים באפגאן מזה שלושים שנה וביום שאפגאן הודיעה על ביטול זכיינות כריית היהלומים, ליבו החסיר פעימה. רופאו אמר לו שמדובר באי סדירות נורמלית שלא צריכה להדאיגו. אבל הוא כן דאג, החיים שלו היו חיים אפגאנים, הוא הכיר את עצמו דרך אפגאן, הוא הכיר את החיים דרך אפגאן, אבל מלבד ויזת עבודה לא היה לו שום בסיס שם. היה זה יותר מאי סדירות זמנית. זה היה אוטם גמור. מוות. באותו ערב, בבר הזוהר מנטיפי זכוכית ותאורה חזקה, הסוכנים דיברו על גירוש במהלך השבוע שלאחר מכן, לא הייתה שום אופטימיות בקולם אבל הרבה חיוך, כי ככה סוכני יהלומים נהגו לדבר. כשאפגאן הודיעה באבחה אחת על סיום הבריתות הקשורות בכריית יהלומים ניתקו כל כך הרבה קשרים, חלקם של קונצרנים חובקי חלל; חלקם של חברות קטנות שניסו לשחות בזרם וחלקן של אנשים פשוטים, סוכנים וכורים, מנהלי חשבונות ובעלי חנויות, שבנו לעצמם חיים על סמך אותה ברית בת עשרות שנים. כזה היה קולה. אדם שהתחפר בקרקע ונתלש. לאחר שבוע קולה כבר על ספינה בחזרה לרוגאן, כוכב הולדתו, עשרים שנות אור מאפגאן. ארבעה עשר חודשים טיסה, מתוכם שנים עשר בשינה עמוקה. הוא שנא את השינות הללו, לא מספרים מספיק על דיסאוריינטציה, על פיגור, על שכיחת השפה, על בלבול, כשמציגים את שנת העומק לטסים. כמו זיתים שחורים קולה היה אדם קל להשפעה. כשהגיע לאפגאן היפה נשבה בקסמיה. כשהתחיל לעבוד ביהלומנות חשב שזה העסק היפה מכולם. כשהכיר את אנדריאה, חשב שהיא האישה המתוקה והחכמה בתבל כולה. כזה היה קולה ואולי הוא לא הגזים, אולי אפגאן באמת הייתה קסומה עם עושרה הרב, ויהלומנות אולי באמת היה עסק הדור שבו שולטים זקנים מנוסים וקשים, וסוחרים צעירים נמרצים, כמוהו, שניסו בכל דרך לזרז את העסקים. ויכול להיות שאנדריאה הייתה באמת המתוקה והחכמה בתבל כולה. אבל האמת הייתה שקולה היה נוח להשפעה בגלל האמון הרב שנתן בבחירה הראשונה שלו ובאמון העיוור שנתן בבני אדם. לא מתוך חוזק יש לומר, כמו מפזיזות שנובעת מעצלנות. כשהגיע לאפגאן החליט שזה הכוכב הקסום בתבל כי לא היה לו רצון לעבור הלאה. וכן כל דבר אחר שעשה באפגאן. כעת בתאו בספינת החלל, צפה בכוכבים חולפים בחלון תאו והרהר בכל האפשרויות העומדות לפניו. הוא היה מלטש מקצועי. סוחר מקצועי. היה לו ידע עצום. ידע היה כסף. היה לו מספיק כסף כדי לפתוח מקום משל עצמו ברוגאן, אבל הוא לא רצה להתחיל הכל מחדש. הוא לא רצה לטעות ולהשכיל שוב. כשהתחיל לעבוד כמלטש למד את המקצוע על אבני סגסוגת קשה של זכוכית, אחרי חודשיים, כשסיים את ההתמחות והתחיל ללטש יהלומים, הראה יכולת מדהימה. אולם כעבור חודש נאמר לו שליטש עד כה רק זכוכיות. היה זה תרגיל ידוע שנועד להקנות למלטשים בטחון, אבל הוא סבל מזה כמו שאף מלטש צעיר לא סבל מזה קודם. עבודה לחינם גרמה לו סבל. יש שני סוגי אנשים. כאלה שמול דשא ירוק מוחם קודח במחשבות על עקרונות מהותיים בחיים ומתבצעים בו תהליכי חישוב ועיבוד של טיעונים ואפשרויות, ויש מי שמול דשא ירוק מוחם הופך לעיסה של נמנום חסר וקטור עיקרי. כזה היה קולה. הוא היה אדם שמסוגל לדברים אבל השיגם אחרי הרבה ניסיונות שמוח חד ממנו היה יכול להשיגם מיד. לכן עזיבת אפגאן הייתה בלתי אפשרית מבחינתו. כלומר לא היה לו כוח וחוזק נפשי להסתגל למקום חדש. אחרי שטעה וטעה וטעה והצליח במקום הישן, לא רצה לחזור לטעות שוב. הוא הרגיש שכמו הכוכבים החולפים מול חלון תאו הזמני, שונים ודומים, הוא חוזר על אותם דברים שוב ושוב. אנדראה אהובתו אמרה לו שיש לו מספיק כסף לטעות שנים ארוכות בכוכב הולדתו. "אבל לא תתגעגעי אלי?" שאל. "לא", השיבה אנדראה. "אם היית מתחתן איתי אז אולי". אבל קולה לא היה מסוגל להתחתן. הוא סירב שבעניין כמו חתונה הוא צריך לקבל החלטה שהיא חיצונית לאהבה. הוא סירב לטעות ולהשכיל. הוא סירב להכניס חשיבה לתוך העניין. אז אנדראה עזבה אותו. הספינה המשיכה במסעה וכשהגיע תורו עזב את תאו וניגש למרפאה לשנת מסע. הוא ישב על מיטת הטיפול והמתין. האחות שהגיעה חייכה אליו וזאת הייתה נקודת האור היחידה בחודשיים האחרונים. שמה היה אטאביה. לפעמים אדם זקוק לחיוך על מנת להתעודד. היא נתנה לו כדור שיאט את הלב. כדור שיגן על שריר הלב. היא נתנה לו כדור שידלל את הדם. היא נתנה לו כדור שיגן על הקיבה. היא נתנה לו טפסים. שלושה במספר. היא נתנה לו שבעה דברים אבל בפועל נתנה לו הרבה יותר. "בוא נלך לשתות קפה", אמרה לו. "אני לא שותה קפה", ענה. "אז מיץ", חייכה. הם ישבו במשרד שלה שהיה לו חלון נחמד אל החלל. בניגוד למרפאה הסטרילית, משרדה היה מפגן אנושי טבעי. אם היה ניתן למצוא שיטה בחפציה, היה זה באי סדר. מצד שני מעולם לא הצליח למצוא שיטה בשום דבר. "אתה נראה עצוב. הרדמה משפיעה על אנשים שונים באופנים שונים", אמרה. "אני מרגיש טיפש מאוד", אמר. "מה שמשיגים בעבודה קשה הוא לא שלך, הוא לא כשרון, מאמץ הוא חיצוני לך". "למרות מה שאומרים?" "למרות זאת. מה שהשגת בקלות הוא כישרון, הוא שלך, והוא לעולם לא יוכל להשתנות כל כמה שהחיים ינסו לקעקע אותו. מי שיש לו שמיעה מוזיקלית תמיד תהיה לו שמיעה מוזיקלית". "אני רואה שחשבת על זה הרבה, אבל מה אכפת לך? השגת את מה שהשגת.. הוא שלך כעת". "רק כשאתה שולח דבר מה לחופשי והוא חוזר אליך הוא שלך באמת. אם אוותר על כל הכסף שלי הוא לא יחזור אלי, לכן הוא לא באמת שלי". "אתה יודע שאני מתאהבת הרבה פעמים באנשים שאני מרדימה, ותמיד כשהם קמים מטושטשים, הם לא מקדישים לי מחשבה נוספת, הם מיד מבקשים לחזור לשגרה". "יש משהו מפחיד בשנת מסע, אני לא חושב שאנחנו מרבים להתערב בגוף שלנו בצורה כזאת, אנחנו מרגישים ביטחון בשגרה". "להשגיח על אדם בשנתו היא זכות לא מובנת מאליה והאנשים נחמדים ביותר לפני השינה, זה לא רציונלי, אבל זה הכי חשוף שהאנשים מגיעים אליו, אחר כך זה כבר מסיכות". "גם יותר מדי רציונלי זה לא טוב, היית רוצה שמישהו יאהב אותך בגלל סיבות רציונליות?" "אף פעם לא מצאתי זמן להתלבט בזה… מוכן?" "כן", השיב קולה וקם על רגליו. "מה הכי היית רוצה לעשות?" "לא להרדים אותך אבל אני חייבת", השיבה. קולה חזר לשולחן הטיפולים. אטאביה התחילה בחיבור צינור הנשימה סביב ראשו. השכיבה אותו במיכל. "מה עשית באפגאן?"שאלה. "יהלומן". "חברה?" "אנדראה". "תספור עד עשר לאחור". "נפרדתם?" קולה הנהן. שמת את המזוודה בלוקר? אתה אוהב את הקיץ?... אחרי שנה, יום אחד, עצרה ספינתו. קולה הוער על ידי אח חביב. "תמשיך לשכב עד סקירת רופא", אמר, "פעם ראשונה?" "לא", השיב קולה. "מי שהרדים אותך עשה בלגן בחוטים". האח הרים אותו וניתק את המוניטור והשכיבו חזרה. הוא באמת היה חביב במיוחד. "אז אתה יודע שאתה תהיה מטושטש ביומיים הקרובים. אל תחתום על שום דבר עד שתברר היטב מה נכון ומה לא. יש הרבה בנמל שמנצלים אנשים אחרי שנת עומק". קולה הנהן. "בכלל, עצה שלי, תרגיש. השכל אולי מטושטש, אבל הלב לא. אם משהו נשמע לך לא אתה, שים דגלון אדום. אם אתה מרגיש שזה לא אתה, תדחה. אנשים נוטים להיות רגשנים כשהם מתעוררים". קולה נראה לאח אבוד ומסכן על כן ליטף והמריץ את דמו של קולה. קולה חשב שזהו אדם נחמד ביותר. זה ריגש אותו. במרפאה הסטרילית זה כל מה שהיה צריך. "אל תדאג חבר, לרוב האנשים אין תופעות לוואי. פשוט קח את היומיים הקרובים בנחת עם קצת תשומת לב. אל תקום מישיבה מהר, ובכלל אל תעשה שינויים חדים, שלא ירד לך הלחץ דם". וקולה הנהן וירד מהספינה לרוגאן, מולדתו הישנה. * מערכת רוגאן מנתה שלושה כוכבים שסבבו יחד כגוש סביב שמש נהדרת. לוגאן, האח השלישי היה בשלבי היסחפות החוצה מהמערכת ובכל שנה התרחק מאחיו ב-0.000000048 פארסק. נהגו לצחוק על הלוגאנים שהם מתגוררים בד"נ לוגאן. שלושים שנים בערך לא היה כאן. המון זמן. שום דבר לא השתנה. הרבה השתנה. קולה התיישב בספסל הראשון ונח. העוברים והשבים לא הקדישו אליו תשומת לב, וזמן מה שוטט מבטו מסביב, כשלפתע נפל מבטו על אחד מהנהגים הפריטים האוחז בשלט מאולתר. היה זה איש שנראה כמו טייס בפנסיה של ספינת סחר. כובע קסקט, שיער מדובלל, מעיל עור, כרס עגולה. בהתחלה לא ראה מה כתוב בשלט אבל ליבו פעם בחוזקה. כשהסתובב האיש, ראה קולה את שמו. קולה היה שם נפוץ בקוסמוס, אבל משהו אמר לו שהאיש הזה מחכה לו. הוא קם ממקומו וניגש לאיש. "קולה?" שאל האיש. "אחד מהם…" השיב קולה. "אנדראה אמרה לי לחכות לך… מה נשמע? ואיך היה המסע?" "טוב". "וואו ידידי איזה קיץ ארור בחוץ, אני מקווה שיש לך בגדים קצרים מתחת למעיל". האיש צחק צחוק לבבי מהבטן ונראה חביב. "בוא, בוא נשב. אתה בטח מטושטש". האיש הזמינו לבית קפה. קולה לא רצה דבר. עדיין הייתה לו בחילה . "מיץ", אמר האיש למלצרית. קולה הביט עליו. האיש כמו נשפך מהכיסא לכל עבר. "אתה יודע שבפגישות עסקיות נהוג להזמין משקה חם כדי להשרות אווירה חמימה, הבעיה שאני לא שותה שום דבר חם". "זאת פגישה עסקית?" האיש צחק. "תמיד. תקשיב. אני עף מפה ואתה נכנס. זה די מדהים. אני לא יודע האם לאנדראה ולך יש יותר מזל משכל". האיש פתח את התיק שלו ומתוכו, מתוך שקיק בד מרוט, שפך על ריפוד המזוודה יהלום בלתי רגיל. שבעים שמונים קרט בתוך שקיק בד עלוב. קולה לא התרגש. הוא היה בכל כך הרבה מעמדים מסוג זה שבלי להניד עפעף הוציא מתוך חולצתו שרשרת ועליה לופה. הוא בחן את היהלום מבלי להוציאו מהמזוודה. אור כחלחל אדום הנראה כשחור בקע מתוכו. צורה אגסית שלושים מילימטר אורך ורוחב, ועובי חמישה עשר מילימטר. הוא הזדקף. היה זה יכול להיות היהלום המדהים ביותר שמישהו היה יכול להיות בנוכחותו. האיש הכניסו לשקית העלובה שבה היה. הוא הסתכל על האיש. "אני צריך יומיים. אני אחרי שנת עומק", אמר קולה. "אין יומיים אני טס מפה. החום הזה". לוקה הביט בעיני האיש. באפגאן היה מסרב בנימוס. אבל באפגאן הוא לא נמצא. וברוגאן זה לא הוא. על כן חייך. היה טוב לו להיות מנומנם. הוא שקע בכיסאו והביט באיש קם ונעלם בקהל שדה התעופה.


2.3.20

7 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.