shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

הכוכב הכחול

לפעמים יותר קל לענות מאשר לשאול את השאלה הנכונה. אם תשאל את כל תושבי ספינת ההתיישבות היכן הם, התשובה הראשונה לא תגע במציאות שלהם במאות השנים האחרונות, אלא בכאן ובאותו רגע. אף אחד כבר לא חשב על המציאות שלהם בתוך העולם הנע קדימה חסר מנוחה כמשהו נפלה למין האנושי. לכן חוסר העניין בנוגע לכוכב הכחול מתחתם.

החלל נטול הפניות הוא אכזר. החלל הממולל איבר לפרטיו. החלל שאין בו עתיד או עבר. אבל אף אחד לא חשב ככה. אף אחד לא חשב על החלל. אלא אם למדו על היקום בתוך חומר הלימודים. כשג'ונתן פילמהאוס קם בבוקר הוא חשב על קפה. הוא חשב על הסיגריה שיעשן במשרד, הוא חשב על ארוחת הצהרים. פעם חשב על אליטר. פעם התקשה להתנתק ממנו. פעם היה מביט בו עוד רגע לפני שיצא לעבודתו. מתקנא בשלוות שינתו. מגורה תמידית מגופו הערום. מה שכמובן היה לא נכון. אבל ככה זה היה בזכרונו.

היום יטוס אולי בפעם האחרונה לכוכב הכחול. חלקם הראשון של העבודות כמעט הושלמו. הוא יצא מהבית ובדק את ההודעות. גורלם של השלב הבא בעבודותו תלוי בהצבעת התקציב הערב בבית הנבחרים. הסיכויים היו קלושים. העם התעלם מהכוכב הכחול. הוא לא הבין למה עד כדי כך ששכר חוקרת סוציאלית שאמרה הרבה אבל עדיין ריחפה השאלה, אבל למה כל זה?

כשהגיע למשרד הכין קפה ועישן את הסיגרייה וכמה דקות לפני הזמן נכנס אליטר, מה שעורר בו זעם כבוש. ההסכם היה שאליטר מאריך לישון והוא יזכה בשעת בדידותו.

"עוף החוצה", אמר לבסוף.

"אני לא עף לשום מקום, זבל, תקשיב לי", השיב אליטר.

"הזמן שלי בבוקר קודש לראותי בלבד", השיב ג'ונתן.

אליטר ישב בכיסא והביט בו עד שזה סיים את הסיגריה. כל כמה שסגנון הדיבור ביניהם היה ציני ומתלוצץ עוד מימי האוניברסיטה דומה שלאחרונה הסווה בו ג'ונתן גם כעס אמיתי.

"יש לנו ג'וקים בבית", אמר אליטר. "ואמא שלך העירה אותי. תדביר את הג'וקים ודבר עם הזקנה או אמשיך להתעורר לפני הזמן".

הם יצאו מהמשרדים ועשו את דרכם לבסיס הצבאי. הנסיעה ארכה חצי שעה ארוכה שנראתה כמו נצח נוכח השתיקה ביניהם. מעטים מבינים איך דברים עובדים בגופים גדולים. לאחדים זה נראה כמו פלא שמשהו בכלל עובד. רוב האנשים מבינים איך אדם אחד עובד, נגיד צייר, אבל איך אלף ציירים עובדים יחד על ציור אחד מתחיל להראות כמו נס. כל הידע הזה לא עזר להם כשחיכו במסדרונות הצי כדי שמישהו יקח אותם למטה אל הכוכב הכחול. "האם מישהו יודע שאני פה?" הייתה השאלה הנצחית על ספסלי המתנה בכל היקום כולו.

בשעה ארבע אחר הצהרים כמעט שמונה שעות מאז שהגיעו הם עלו ספינה שלקחה אותם מטה. האדם נולד לאוויר ולמים. האוויר בכוכב הכחול היה מעולה. הכבידה מושלמת, חלשה מהספינה בחצי אחוז. במשך השנה האחרונה יצטרכו להקל את המשיכה בספינה כדי לעודד הסתגלות. הכוכב הכחול היה עשוי כולו מים. היבשות מתחת למים התחלקו לשש עשרה יבשות. הגבוהה ביותר נקראה בלוסטאר, על שם צורתה בין קווי אורך ורוחב שלושים כאשר ארבעים אחוזים ממנה מצויים חמישים מטרים בממוצע מתחת לפני הים. פרפס (perpes), חברת הבניה של ג'ונתן ואליטר, בנתה את המגורים תחת המים ועלתה מעל פני המים. השטח הכולל של הבניה היה שמונת אלפים קילומטר מרובע. בשנה האחרונה הם גרמו להתפרצותיות לבה בכמה מקומות והגביהו את היבשת בשלוש מאות מטרים בממוצע.

הספינה הקטנה נחתה על המשטח השחור שנמשך עד האופק. כבישים ארוכים חצו את היבשת וכבר ראית אגני ניקוז, שדות פוריים ובתים מעטים. מהנדסי הנוף פגשו אותם בבנין החברה. מי הים היו מתוקים ומלאי כל טוב. האדמה שהועלתה מקרקעית הים אל פני היבשת הייתה פוריה. צמחים ראשונים התחילו להסתגל לסביבתם. תשתיות בניה התחילו להתעצב למשהו בעל משמעות.

"אז מה הבעיה?" שאל ג'ונתן את אליטר כשיצאו מהפגישה.

"זאת לא השאלה, השאלה היא "למה הבעיה?" השיב אליטר. "מה השתנה במערך הנפשי במשך מאות שנים בספינה?"

ההצבעה על התקציב עברה ללא התנגדויות ואם היו התנגדויות הן לא נגעו לפרפס. חלקה השני של העבודות נדחה על הסף. נציגי הציבור הצביעו נגד. כל צוותי פרפס עלו על הספינה. ג'ונתן ואליטר ליוו את צוותיהם בחזרה לספינה. ולקראת לילה כבר ישבו במשרד.

"אני לא מבין", אמר.

"אתה לא מבין בגלל שאתה לא יודע כלום בהיסטוריה", אמר אליטר.

"אתה קורא לי מטומטם?"

"אתה קורא לעצמך אני רק שם מראה", השיב אליטר.

"עכשיו גל פיטורים", אמר ג'ונתן.

ג'ונתן חזר לביתם ואליטר מסיבה לא ברורה לגמרי החליט להשאר במשרד. בדרכו חזרה בחן ג'ונתן את האנשים בדרכו. הוא שאל את עצמו כמה מהם ידעו על מה נציגיו הצביעו היום? אליטר הגיע בשעה מאוחרת יותר. ג'ונתן כבר לבש את בגדי הספורט שלו והתכונן לצאת.

אליטר התבונן עליו.

"אני מצטער על היום", אמר אליטר, "עבודה בלי הנאה".

"יכול לראות שלא נראה את הכוכב הכחול שוב", אמר ג'ונתן.

"קשה לדעת", אמר אליטר.

"אני חייב אוויר", אמר ג'ונתן.

"אולי זה דווקא יתאים בטווח הקרוב", אמר אליטר ורמז לילדה שעוד מעט תגיע.

"רציתי שהכל יהיה מוכן עבורה", אמר ג'ונתן.

אליטר נכנס להתקלח וג'ונתן יצא להליכה הוא עלה לתשקיף העליון. הכוכב הכחול זרח ממול. אילו לא נשבה בקסמי האוויר הפתוח היה יכול להמשיך אבל כעת כל כולו היה קרוע. הוא צעד שעה שלמה במתקני הצעידה וירד מזיע. הכוכב הכחול היה חצוי מוסתר על ידי צילו של ירחו המשמים.

הוא חזר הביתה והביט בתיעוב על רחובו. כל כולו היה ארס ומורסה, פצוע ומוכן לתקוף. אליטר סבל מזה הוא ספג הכל. ג'ונתן לא הבין מדוע הוא הוציא עליו הכל, אולי בגלל שאליטר חיכה לילדה יותר משהוא חיכה לכוכב הכחול. אבל איך אנשים רואים את הכאן ועכשיו ולא את העתיד? זה היה נשגב מבינתו.

עלייתו הייתה מטאורית והוא בן שלושים בלבד. כבר עמד בראש קונצרן בנייה עתיר משאבים, אבל הספינה אילצה אותו להציב גבולות על חלומותיו הגדולים. דפנות הספינה לחצו על נשימתו. האנשים גילה, כבר לא עסקו במהות חייהם והספינה כבר הייתה חרוטה בגבולות נפשם, הם התאימו עצמם כמו נוזל לכלי.

הספינה הייתה שוממת. רק עובדי הניקיון נראו ברחובות. מדי פעם זוג אוהבים מטושטש מאהבה ואלכוהול צעדו במסלולים ועמדו אוחזי ידיים במעליות. הוא היה הרשע בהתגלמותו, כך חש.

כשהגיע הביתה אליטר כבר ישן. הוא העניש אותו, הודה. אבל זה חזק ממנו. במשיבון הייתה הודעה מאמו. מאביו לא שמע כבר שנה. הם כעסו אחד על השני כמו ששני אוהבים מסוגלים, טוענים את הכעס באהבה ונותנים לזה פירוש שגוי כאילו באמת מדובר באהבה. תמיד היו צמודים זה לזה, אוהבים את הבנייה ואת הספרים, אבל אביו לא הצליח להבין מדוע ג'ונתן מתנהג בטמטום. ככה הוא אמר לו, במילים האלה. מדוע הוא זורק לפח שנים של למידה. אביו רצה שיהיה רופא. זאת לא הייתה אהבה. אלא תסכול.

ג'ונתן התקלח ונכנס למיטה. מצטצמם בחלקו. הוא הביט בתקרה ובמחשבותיו ראה את הכוכב הכחול פורח ביערות ואת האנשים גרים תחת הים ומביטים בדגים, עולים לשוטט במרחבי בזלת ומים, ואז ראה את הילדה, כפי שדמיין אותה, עם שתי קוקיות ואוחזת בפלח תפוח.

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.