shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

הכיפה

עודכן ב: 8 אוק 2019

כיפת הזכוכית שכיסתה את קלימרה הייתה עשויה מחול שנחצב במכתש אולץ. הרבה סיפורים נסובו סביב מכתש אולץ, שהוא רדוף רוחות, שהוא כועס, שאנשים נעלמים שם, שמכשירים מתקלקלים שם. אנשים שמעו וראו שם דברים מוזרים, אם כי מעולם לא הוכח שום דבר מעין זה. על אף שקלימרה הייתה מושבה צעירה כמו עגבניה חלקה ומבריקה מהחממות, במאה השנים שחלפו מאז הקמתה הספיקה לצבור סיפורי מעשיות ורוחות כאילו הייתה עגבניה שנשכחה מאחורי מגירת המקרר.

לדמיון המופרז של תושביה לא הועיל שהייתה אחת המושבות המרוחקות מכל עבר. אין ספק שהניתוק הזה השפיע על נפשם של תושביה אם מבחינת פחד ואם מבחינת בדידות. שלושים וחמש שנים ארכה הטיסה למושבה הקרובה ביותר. אז איך מתמודדים עם הריחוק מכל מקום? פחות או יותר כמו שנשים קדמוניות התמודדו לפני 40000 שנים, בעזרת ציורים על מערות אמיתיות או הנפש על מנת להחזיק במה שהוא חמקמק מלהחזיק.

קורי ואלייג'ה לקחו את סקוטר האלקטרולייט שלהם לצוק הנישקוקים. כמובן שזה לא היה צוק במובן הרגיל של המילה. כי שום דבר לא היה רגיל בקלימרה. תמיד הורגשה התחושה שקלימרה לא נטועה במקומה אלא תמיד זרה ביחס להכל. היה זה מדף גבוה בחיבור איפה שנגמרים גגות המושבה ומתחילה כיפת הזכוכית הרחק בשטח תפעולי עם צחנת שמן מכונות ולכלוך רב. האופן שבו התרכז שם הלכלוך היה קשור לפיזיקה אבל גם לרוח האנושית. ברבות השנים היה גם המדף מזוהם ממין, שתיה, בגדים וצרכים. הסירחון היה טבוע בחריצים של הצוק.

מבין עשרות אלפי המושבות, קלימרה התמקמה פחות או יותר כאחרונה בכל הנוגע לחופש הפרט. כמובן שבשל ריחוקה היה קשה לקבל נתונים מהלשכה הקוסמולוגית לסטטיסטיקה ולעקוב אחרי ההתפתחויות בתחתית הדירוג של אותן מושבות טוטליטריות. על כן לשם ההגינות ראוי לציין שזאת הערכה גסה היכן קלימרה נמצאת ביחס לשאר המתחרות על התואר המפוקפק. עם זאת התחושה העיקרית של תושבי המושבה, כמו קורי ואלייג'ה שהיו בני שמונה עשרה וכבר נחשבו תושבים בעל משקל סגולי, הייתה של חוסר אונים, ולא מפני שהייתה מערכת אימתנית של שליטה בחיי בני האדם, אלא סתם ופשוט כי לא הייתה שום עודפות. לא היה עודף מקום כך שלא היה לאן לברוח; לא היה עודף כסף אז לא יכולת לקנות דברים שאתה לא צריך; לא היה עודף טיסות נכנסות אז לא היה מסחר ער (במדד ehl המושבה עמדה במקומות האחרונים של טיסות נכנסות); לא היה עודף טיסות יוצאות אז לא יכולת לטוס לאף מקום. כל זאת ועוד הוביל את תושבי קלימרה להדחק אל מסילות החיים ולנוע איתם מהעריסה לקבר. אי אפשר היה להאשים אף אחד כי הכל היה בלתי נמנע.

בכל שנה השתדלה קלימרה לכבוש עוד חלק מהריק וגדלה בחצי קילומטר מרובע באמצעות מחצבת אולץ. הבנייה חדשה והרחבת הכיפה גרמו לכך שלכמה רגעים בודדים יכולת להרגיש רווחה. אולם הבניה החדשה התמלאה כבר בשבוע הראשון וחזר המחנק באותה מהירות שבה מתרוקן האוויר במנעלי האוויר אפילו באופן עגמומי יותר, כי לרדת מההר אל המישור תמיד מלווה בצער לא כמו דשדוש במישור. לכן כשקורי מצאה שההשתלשלות ההיסטורית של קלימרה היא שקר היא הייתה מאושרת. היא סחבה את אלייג'ה ממשחקיו וגררה אותו אחריה. היא הייתה חייבת לספר למישהו אחרת הייתה קמלה כמו צמח שהושקה יתר על המידה.

עוד חודשיים יסיימו את הלימודים באופן רשמי ויתחילו בהכשרות. היו אלו חודשיים נקיים ממחויבויות. כי בקלימרה לא הייתה עודפות. משום סוג. גם לא של זמן פנוי. מכך יש להבין מדוע אלייג'קה רטן כשקורי סחבה אותו, רגע לפני שיוטל הנטל הבא, הנצחי יותר על חייו. חודשיים עלובים אלו היה הדבר שאליו קאלייג'ה וכל צעיר וצעירה נשאו את עיניהם כל חייהם. קורי תתחיל הנדסת מכונות ואלייג'ה יתחיל בהנדסת בניין. הם התרגשו ממקצועותיהם כמו שעידו אחיו בן הארבע של קורי התלהב מתפוח אדמה מעוך עם בצל מטוגן.

צוק הנישקוקים היה המקום החביב והיחיד שאליו יכלו בני נוער לברוח. לא בגלל שהיה לו את הנוף השמים של קלימרה אלא בגלל שהיה איזור תפעולי ללא שום חשיבות שהוזנחו בו המצלמות מעת לעת. מחלונות הזכוכית נשקפה הערבה של קלימרה, הרבה קפלי קרקע ששברו את המישורים ויצרו צמחי צל על הקרקע בשעת השקיעה והזריחה. המקום היה סגור לכל מי שלא היה בקבוצת הגיל שהוגדרה על ידי אזרחיו החופשיים של צוק הנישקוקים, מתחת לגיל שמונה עשרה ומעל גיל עשרים ושלוש, קבוצת הגיל שנחשבה על ידי מבקרי הנשקוקים מלאת תשוקה וכל כולה אנרגיה תוססת. כל שאר קבוצות הגיל הופנו חזרה אל מרכז המושבה. קורי ואלייג'ה חנכו את הצוק מאז יום ההולדת שלהם שחל לפני חצי שנה. הם כבר הספיקו להתפשט בו כמה פעמים ולשכב תחת חופת השמים. בתנוחת השכבות מי ששכב למטה היה צריך לסבול את ברגי החיזוק של הכיפה אבל זכה במראה הכוכבים. אף אחד מהם לא העז להשתמש במזרונים הזרוקים שם.

"למה קראת לי כל כך דחוף? רק עשינו את זה אתמול", שאל אלייג'ה.

"שתוק טמבל, אני בדיכאון", השיבה קורי.

"מה קרה מותק?"

"אני קוראת ספר עכשיו, ונראה שהסופר מאוד אוהב לתאר את הנשים כמאוד פתוחות למין, ונראה שזאת ממש הפנטזיה שלו וזה מעצבן. הוא כמובן לא עולה על מוקשים, הכל בהסכמה, הכל בא מכיוון הבחורה, אבל זה לא אמיתי… ואם תגיד עכשיו משהו על מין אני אהרוג אותך".

"אוקיי… השאלה האם בגלל זה הוצאת אותי מהספה?"

הם סגרו את האלקטרולייט שלהם וקשרו אותם היטב. אחר כך הלכו וטיפסו על גגות הבתים עד שהגיעו לצוק הנישקוקים. קורי הניחה את התיק שלה והוציאה משקפת מרשימה וגדולה. הייתה זאת המשקפת של דודתה שעבדה בתחזוקה.

"דודה שלי עובדת בתחזוקה", אמרה. "על פניו נראה שכל הניאנדרטלים שם באמת מקבלים אותה, וזה מאוד מרשים. אבל שוב, הכל שקר. ואם תגיד לי שבכל זאת בפועל היא עובדת בתחזוקה, ובפועל היא הרבה יותר חזקה מכמה מהם, אז אני אגיד, שגם אם זה מקרקר כמו אווז, הולך כמו אווז, זה לא בהכרח אווז".

קורי חיפשה משהו בשממה מולם. דקות חלפו ובינתיים היא מיעטה לדבר. שפתיה היו דבוקות. אלייג'ה אהב את שפתיה. הוא וקורי היו שונים זה מזה והרבה פעמים פחד שקורי תקלוט את זה ותעזוב אותו. הוא קלט בחוש שקורי הרבה פחות שקטה ממנו בכל הנוגע לשגרה המצפה להם. הוא בעיקר פחד שיום אחד היא תצא מקלימרה ולא תשוב. רוב אלו שעזבו לא חזרו בגלל אורך המסע למקום הקרוב ביותר שהיה שלושים וחמש שנים בספינות מהירות של חצי ממהירות האור.

"ציירים, אומנים, סופרים", קטעה קורי את מחשבותיו, "יש פה כמה מהם בקלימרה, הם באמת תופסים אותך, הם באמת מפתיעים אותך, באיך שהם חושבים, שמקרין חזרה על איך שאתה חושב, ואתה מרגיש מבוכה, צחוק, ואתה מרגיש שמעתה ישתנה אורח החיים שלך, או שקיבלת אישוש לאורח החיים שלך… אבל אם תסתכל על כל העולם הזה ממבט מגבוה, תבין שהם לא מחדשים דבר והעולם לא השתנה".

"אני נותן לך עוד עשר דקות", אמר קורי, "וזה לא שאני סובל להיות איתך, פשוט קצת מסריח פה, בסיטואציות אחרות אתה לא מרגיש את הסירחון, אבל באמצע היום לעלות לכאן זה…"

"בדיוק, על זה אני מדברת, בלילה הצוק הזה הוא חלק מהשקר, חלק מהאופיום, צריך להיות כאן בצהרים ולהבין שהמקום מסריח, ואני כאן כל צהרים בימים האחרונים, שעות ארוכות, וחשבתי על מה שהולך לקרות לנו אוטוטו, ומה אם אגיד לך ששיקרו לנו?" אמרה קורי.

"אני אגיד שזאת לא הפעם הראשונה", אמר אלייג'ה. "אבל אם לא באנו להתנשק אז גם את שיקרת לי".

קורי דפקה בעיטה לקורי שכמעט הפילה אותו מהמדף.

"אמרתי לך בלי בדיחות על מין. זה מעצבן. בלי בדיחות בכלל".

"אבל אני הבן זוג שלך!"

"כן, ואם העינים שלך מחוברות למוח אתה צריך לראות שאני לא צוחקת עכשיו, מה יש לגברים שהם רוצים להתלוצץ כל הזמן? זה קטע חדש של גבורה? השוואה החדשה של הזין? אני ממש בדיכאון, משקרים לנו".

"משקרים, השאלה האם את רוצה לחיות בתחושה ששום דבר לא אמיתי, באידאות של אפלטון, או בעולם המציאותי?"

"אתה מכיר את דודה שלי? זאת שאתה יודע, החזירה את אבק הכוכבים שלה לקוסמוס, היא לא יכלה יותר, היא נחנקה. היא האמינה בקונספירציות. היא נשאבה לכל אחת שצצה. כל אדם נורמלי רואה שיש יותר מחמש קונספירציות ומבין שהריבוי מחליש את כולן. לא היא. היא האמינה בכל אלו שנראו לה ובייחוד בזאת שהאמינה שכמה ממנגנוני השליטה באוכלוסיות מרוחקות כמונו הן מהנלוזות שיש. ידעת שאנחנו מוגדרים אוכלוסיה מרוחקת ושיש לנו פסיכולוגיה משלנו? אתה חושב שכל הכאבים שיש לך בבטן זה באמת מהאטריות המוקפצות במרכז? לא. תראה!!!"

עיניה של קורי נצצו. היא הושיטה לו את המשקפת.

אלייג'ה לקח את המשקפת. הוא סקר את השממה.

"ליד הצל שנראה כמו שרשרת מחפר", כיוונה אותו קורי, "מתחילה להתרחק מאיתנו רצועה מוגבהת, עם צל שנראה כמו פסיפס, היא מגיעה כמעט לאופק. בקצה יש תלולית עם צל רחב כמו ואזה עם פרחים שהפרח השמאלי ביותר מגיע לנקודה מוזרה. אתה רואה?"

"משהו זז שם", אמר אלייג'ה.

"תמשיך להסתכל", אמרה קורי.

"זה נעלם", אמר אלייג'ה.

"הוא עוד יחזור, יש הרבה כאלה". אמרה קורי.

"מה זה?" שאל אלייג'ה.

"רוח רפאים", השיבה קורי. היא הוציאה מהתיק שלה מפתח ברגים. היה זה מפתח ברגים של 17 מ"מ. "תודה לדודה שלי שצירכה לסבול ת'חרא בעבודה על המפתח הזה", אמרה והתחילה להבריג החוצה את האומים של המדף עליו ישבו.

"רגע רגע", אמר אלייג'ה.

"תודה לאל שהמשטרה חושבת שאנחנו מזדיינים כאן ולא פורצים לאחד הסודות השמורים של המושבה", אמרה קורי.

"על מה את מדברת?"

"הם אוהבים לחשוב שאנשים עסוקים במין כמו הסופר ההוא במקום להיות עסוקים בדברים מהותיים", אמרה קורי.

"קורי את הולכת ומשתגעת", אמר אלייג'ה.

"תגיד לי, אישה היא או אוהבת מין או משוגעת?"

נדמה שכבר עשתה זאת בעבר כי האומים השתחררו בקלות. כשסיימה הרימה את המדף ומתחת התגלה מעבר צר. המעבר נמשך לאורך החלונות ושימש להסתרת צינורות שונים. קורי לקחה את התיק וקפצה מטה.

אלייג'ה קפץ אחריה.

"מה זה היה שם בחוץ?" שאל.

"יש כאן הרבה כאלה, בלשון מקצועית הוא נקרא מוס מוסקולוס, אבל אתה יכול פשוט לקרוא לו עכבר. מה שטוב בקשר למוסקולוס זה שאתה יכול להרוג אותם אבל לא לשלוט בהם. כל אחד מהם הוא אב טיפוס מהבחינה הזאת, הוא לא יקבל את מה שיש לחבר שלו להגיד על התנאים החיצוניים האובייקטיבים. בשבילם כל העולם הוא סובייקטיבי. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות, שלא כדאי לו להוציא את האף החוצה".

"הנה עוד אחד", קרא אלייג'ה.

"יש כאן הרבה כאלה. משום מה הם אוהבים לנגוס בצינורות. על כל פנים יש כאן בפנים הרבה ושם בחוץ הרבה".

"אבל איך חיים בריק? הם השתנו?"

"השתנו? מה נראה לך? אתה יודע כמה זמן המושבה קיימת? חגגנו מאה לפני חודשיים. תער אוקהם אתה מכיר?"

"קורי, אולי תורידי קצת את הטון ותשני קצת את ה… כאילו… מאז שאני כאן אני מרגיש שמותקף ולא כל כך יודע על מה?"

"סליחה. זאת באמת המחשבה הראשונה שהייתה גם לי. שהם הסתגלו. כלומר לא השתנו אלא יצרו איזה חציצה. אולי מכורח מסוים הם עוצרים את הנשימה כדי להשיג מזון או משהו חיוני בשממה ושבים במהירות אחורה למחסה. אבל זה היה נשמע לי מורכב מדי שהם לא יפגעו מהריק והקור".

הם הגיעו לדלת חיצונית שהובילה אל השממה בחוץ. היא הייתה בעלת מנעל אוויר עם חציצה כפולה. המסדרון התרחב לצורך התארגנות והיו ספסלים ללבישת חליפות מגן עם ווים לתליית ציוד אישי. הייתה גם דלת שירות שנכנסה חזרה אל המושבה.

שוב פעם הורידה קורי את התיק והפעם הוציאה פליירים דקים הניתנים להידוק ופנתה למנעל האוויר.

"קורי, מה את עושה?" שאל אלייג'ה.

מעל הדלת הייתה הודעה "סכנת מוות" ועוד מספר מילים שלדעת אלייג'ה היו מיותרות מרגע שכתוב סכנת מוות.

"כבר עשיתי את זה קודם", השיבה קורי.

"אוקיי… אבל אולי את לא צריכה לעשות את זה שוב.. מה בכלל עשית?"

"אתה לא חושד?"

"במה?"

"בהכל? אתה לא חושב שיש משהו מוזר? אתה לא חושב שזה ממש מוזר שמתחילת ההיסטוריה האנושית יותר משתי משפחות לא מצליחות להסתדר? שמלחמות הגיעו מהר מדי להיסטוריה האנושית? קין והבל?"

אלייג'ה לא הבין מה היא עושה וכמה רחוק היא רוצה ללכת. קורי שיחררה את הברגים של מערכת הסגירה של הדלת ככה שאם תדחוף אותה הדלת כביכול מבחינת החיישנים הדלת נשארה סגורה. אלייג'ה לא ידע כל זאת עד שדחפה את הדלתות הראשונות לצדדים. ואחרי כן את הדלתות החיצוניות. אל השממה! עייניו של אלייג'ה נפערו באימה. מאה שנים חיה קלימרה בידיעה שהם חיים בריק. מאה שנים השממה הייתה מוות. כל שנה לקחו אותם לטיול למכרה הולץ העצום אחרי שלבשו חליפות מגן במשך שעה ארוכה.

"בוא, זה היום המתוק והאכזר שהיה לך בחיים עד כה", אמרה קורי והתכופפה תחת סוגרי הדלת שנשארו תפוסים וקפצה החוצה אל החול בחוץ.

בדקות הבאות מחשבותיו של אלייג'ה רצו בכזו מהירות שהוא היה יכול להתעלף אילולא קורי החזיקה בידו.

"עשית את זה כבר?" שאל.

הוא חשש מהרעלה. שהאוויר מורעל ברמות שלא שמים אליהם לב. רק כימאים. שקורי לא מבינה. שיש קרינה לא מורגשת. אחר כך חשב ששם זה פה כעת. שיש חיות. שהוא יכול ללכת ישר עד אין סוף. שהוא יכול לנטוע בחוץ את הפוטוס הלימוני שיש להם במטבח. מוות. רצח של אנשי ממשל. מכל המחשבות האלה, המילה שהדהדה מעל כולן כמו ווטרמארק, הייתה עבודה. כאילו זאת ההשלכה היחידה של כל הגילוי הזה. כאילו עוד חודש לא יצטרך ללכת לעבוד. כאילו יוכל לשבת על הספה יותר מחודש. היה זה בלתי נתפס יותר מהכל. אחר כך התחיל החשש. החשש מזה שקורי לא תתחיל הכשרה בהנדסת מכונות. שהעתיד כבר לא כל כך בטוח. שהם לא יהיו יחד.

אלייג'ה התכופף ונגע בחול הטהור.

"אין דבר טהור מזה", אמרה קורי.

"אבל למה?" שאל קורי

"אתה מוכן לקצת קונספירציה וסיפור מזעזע?" שאלה קורי.

אלייג'ה הנהן בחיוב.

"לפני מאה שנים נחתה פה ספינת המייסדים", פתחה קורי בזמן שישבו על החול בצמוד למושבה. הם לא התרחקו מפאת מצלמות האבטחה שמסביב. "אלפים חמש מאות איש מכת המייקרים. כת המייקרים היו אנשי דת של העבודה בידיים. אמנם היו להם גם מפעלים אוטומטיים, מכונות סרט נע, אבל היה להם גבול מוסרי מתי מותר להקים מפעל ומתי לא. אמונתם אמרה שאין דבר רע במפעל, סרט נע גם כן, השאלה היא מה עומד מאחורי המפעל הזה. מי מבני הכת שביקש להקים מפעל היה צריך להיות מאוד מדויק בשאיפותיו. לא היכולת לייצר והיכולת למכור עמדו לזכות התעשין כמו הרצון להטיב עם מישהו באמצעות הייצור. לא לרצות להיטיב עם מישהו ערטילאי באמצעות הייצור אלא לרצות להיטיב עם מישהו מוחשי באמצעות הייצור. לא לרצות להתעשר אלא לרצות להשתכר את המינימום ההכרחי לך. המינימום ההכרחי לך, הוא רק לך. לא לרצות להשתכר את המינימום ההכרחי לך, אלא לרצות להבין שלפעמים זה נמוך מהמקסימום שאתה דורש שישתכר זה שאתה מייצר עבורו. וכן הלאה וכן הלאה עד שבלתי אפשרי היה להבין בלי לפשט את השאיפה שלהם ל'כנות' פשוטה. אם באופן כנה ביקשת להטיב ולא להתעשר הכל ייפתר מאליו.

"בשלב מסוים הם רצו להקים מושבה משל עצמם ופה התחילה המחלוקת הגדולה. מידת הקירבה לכל שאר המושבות. הכת נחלקה לשתי קבוצות. היה מי שרצה קרוב והיה מי שרצה רחוק. הקירבתנים היו אנשים בטוחים בעצמם והאמינו בהשפעה הטובה ההדדית שיש לכל הדעות ולכל השווקים על המייקרים, והרחוקנים הם היו מיעוט. הם רצו להסתגר. הקירבתנים ניצחו כמובן. וכך החל המסע אל אוגדש כוכב חביב במרכז המושבות של ערפילית מונסון. חמישים וחמש שנות אור בחצי ממהירות האור. אל ספינת ההתיישבות התקבצו ובאו - אלייג'ה?"

"מה?"

"כמה עלו אל ספינת ההתיישבות?"

"אלף חמש מאות?"

"טעות. אל ספינת ההתיישבות החדשה התקבצו והגיעו עשרת אלפים איש. ספינת התיישבות סטנדרטית מסוג תת-פוליטיאה או כפי שנקראה 'התיבה' (של יאיר טרוויליאן). הספינה יצאה והמסע התקדם כסדרו במשך שבע שנים כאשר האמת הייתה שהשאלה המקורית לא נחה מזעפה. הדיונים בנושא לא שככו. אף אחד לא יודע מה קרה אבל אלפיים איש קמו על אחיהם ורצחו אותם. הספינה שינתה את מסלולה והרחיקה לקלימרה. קשה היה לומר שהרוצחים ובראשם רפאל טנר היה אנשים רעים. אבל הרעיון השתבש ודבר הוביל לדבר. מתוך מצור על המיעוט יצא טבח שנוצר על ידי כפתורים מעטים. גלים של שביתות נשק שהסתיימו עם גלים חדשים של מוות. רפאל טען שכל מוות הייתה תוצאה של הגנה עצמית. מתוך כל הגנה עצמית נוספה שורה חדשה של מוות. על כן קשה היה לומר שהמיעוט המנצח היו רעים אבל ללא ספק הוא היטיב לשלוט במזלו.

"אתה צריך לזכור שרעיון המושבה הוא רעיון שמעט מאוד חברות מסוגלות לממן. רעיון כזה הוא חד פעמי. ספק אם המייקרים היו מסוגלים לרכוש מיאיר טרוויליאן תיבה חדשה ועל כן כל החלטה שרפאל טנר המזוקן עם מכנסיו הקצרים היה צריך לקבל אחרי הטבח, הייתה צריכה לקחת שני דברים בחשבון, שמה שקרה לא יחזור על עצמו ושהם לא יכולים להכשל כי הזדמנות כזאת לא תחזור.

"כשדודה שלי חשבה להקים את המאפיה במרכז קלימרה היא שאלה את עצמה הרבה שאלות על כיצד תראה המאפיה, אבל בסוף שתי שאלות סידרו לה את העניינים במוח, שתי שאלות פשוטות היו, מה תהיה איכות האפיה ולמי היא פונה", אמרה קורי.

אלייג'ה שמולל את החול בידיו הופתע לראות חרק קטן שהכיר מהמושבה. הם קראו לו ג'ו'ק טיפוסי, המלווה הניצחי לאנושי, אבל קרוב לודאי שאין לו דבר עם האדם, אלא שיש לו יחסי גומלין טובים יותר עם כל מה שקורה כאן בחוץ ולא רק עם פחי הזבל. תמיד אמרו להם תסגרו את פחי הזבל שלא יבואו ג'וקים, אבל הג'וקים לא נוצרו בזבל. לפני ארבעת אלפים שנים האמינו שהזבובים נולדים מצואה.

"כשנחתה הפוליטאה של המייקרים במושבה, זבת דם והמומה", המשיכה קורי, "רפאל טנר קבע ושכנע, שכנע וקבע לסגור את המושבה בכיפה בתואנת שווא. "אנשים יסכימו רק בחוסר ברירה", אמר. אנשים יסכימו לפעול, אנשים יפחדו לסטות, רק כאשר מאיים עליהם הריק ולא החוק. איזורי הספר, מושג הספר, היה תמיד מושג של חוסר שליטה, החלום האנושי הטבעי להתרחק. איזור הספר הפך להיות גם אחד מאזורי המחלוקת הגדול ביותר. ברגע שגילית שבחלום החופש שלך נמצאת משפחה נוספת אי אפשר היה שלא לכעוס. "על כן יש לנטרל את איזור הספר", אמר טנר. "יש לספק אותו במידה קצוצה. יש להגיע אליו כמו שצוללן מגיח לפני המים ממעמקי הים. לאט לאט".

"טוב, אנחנו צריכים לזוז, השמש עוד מעט תשקע, והראשונים יגיעו לצוק", אמרה קורי.

"אני לא רוצה לצאת מכאן", אמר אלייג'ה.

"גם אני", אמרה קורי, "אבל אני מאמינה, באמת, שהשוטרים יהרגו אותנו אם יתפסו אותנו".

"למה?"

"זה סיפור ארוך. וכבר אין לי כוח לספר, מה שאתה חייב להבין, שזה חייב להשאר סוד", אמרה קורי. "זה סוד שמישהו ממש מחויב לשמור עליו שם למעלה".

הם צעדו לאיטם אל המרכז וישבו במאפיה של דודתה של קורי.

משפחתו של אלייג'ה הצטמצמה מאוד אחרי שנפגע גזע המשפחה לפני חמישים שנים. לאמו הייתה אחות אחת רווקה. הוא הרבה לבקר אותה כי בביתה היה מקבל זמן מסך גדול יותר. לקורי לעומת זאת, הייתה משפחה ענפה. לאמה ולאביה היו יחד 18 אחים. מה שהפך אותם לאחת המשפחות הגדולות בקלימרה. זה בהחלט גורם מכריע באופן התייחסות של קורי ואלייג'ה לחיים בקלימרה. באופן מפתיע לא כמצופה. במקומות קטנים יש השפעה לגודל הקלן שלך. יש הבדל כאשר ארבעה מצרפים יחד את השארית הקטנה שלהם מאשר מאה איש שמצרפים את המעט שלהם. ככל שהעודף שלך גדול יותר זה נתן לך פריבילגיות שמדדו את עושרך האמיתי. לאלייג'ה לא היו פריבילגיות כלל וזה עשה את משפחתו לענייה בקלימרה. באופן מפתיע הוא מעולם לא חשב לעזוב בעוד שקורי חשבה על זה בכל יום.

"חייבים להפיץ את זה, אם זה יגיע למסה קריטית כבר לא יוכלו להסתיר את זה", אמר אלייג'ה.

"מסה קריטית כמו 7500 איש?"

"את חושבת שמה שקרה שם יכול לקרות פה?"

"שם ופה, יש הבדל? לא יודעת, דבר אחד למדתי", השיבה קורי, "למדתי לפחד מאנשים".

14 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.