shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

העיר החופשית השניה

עודכן ב: לפני 5 ימים


שירה נוסדה ביום שהמחאה התחילה. הייתה זאת העיר החופשית השניה בעליאן. העיר השתרעה על איזורי הספר של החצי המואר, נושקת במקומות מסוימים לקו הדמדומים שלפני החצי האפל. מעט מאוד עבדו בעיר הראשונה ולא מעט אנשים עשו את דרכם משירה לעיר האקדמאית במשך שעתים וחצי, כשראשם שעון על דופן המושב ועיניהם נעוצות בנוף. זוגות נפגשו, הביאו ילדים, נפרדו ומתו. עסקים נפתחו, נסגרו, החליפו ידיים והיו עם מקדם סיכון גבוה ביותר. מכל הבחינות האלו, תושביה אהבו את שירה. עם זאת, עד כה לא ידוע על אף איש עסקים בערפילית הצבי שהסכים להשקיע את כספו בשירה והיא דשדשה בכל מדדי האג"ח.

מה אנשי עסקים זקוקים לו יותר מכל? ביטחון. ואחריו? שגרה. הם צריכים להיות בטוחים שמי ששילם באשראי ישלם. שמי ששילם בכסף, שהכסף יהיה שווה משהו גם מחר. בכלל, הם רצו להיות בטוחים ששנה הבאה תגיע. ההתיישבות בעליאן ביקשה קודם כל ביטחון ובגלל זה עליאן היה כוכב עם דירוג האשראי הגבוה ביותר בצבר ערפיליות הצבי.

דבר לא זז ממקומו בעליאן לפני שהיו בטוחים שהוא יגיע למקומו החדש. אף פרפר לא חבט בכנפיו לפני שהיה ידוע על סערה שקרבה מהצד האפל של עליאן. אף אחד לא התחתן מבלי דירוג יציבות נישואים תקני. אף אחד לא ילד ילדים לפני דירוג הורות טובה דיה. אף אחד לא התיישב בכיתה או נכנס לגן מבלי דירוג התאמה. אף אחד לא נולד לפני שהיה ידוע מה שמו ומה הוקצה עבורו בגזרת מספרי הזהות. והדברים ידועים. הדבר היחיד שלא היה ידוע היה הנתיב שבחרה נשיאת עליאן, שכן לא מעט ביקשו להתנקש בחייה.

מחאת השירים התחילה באופן ספורדי. אנשים ישבו מול הבנקים הגדולים ושרו שירים, מיצוי שירים של מאות שנים. שירים על שמש, על בוקר, על חיות חווה וחיות בר, על יערות נורווגים, על שדות חיטה, על עצי פרי, על כבוד, שירים ללא מאפיין, אבל עם כוונה ברורה למחות נגד העבדות לאמצעי השליטה הכלכליים.

עליאן מנתה מיליארד איש וכמו רבים מהכוכבים המיושבים, גם בעליאן היו ארבע ערים עיקריות, שתים בחצי המואר, עיר חופשית אחת ועיר אקדמית, ושתי ערי משנה, של הצבא ושל כרייה שבדרך כלל בחרו בצללים. והדברים ידועים.

מחאת השירים התחילה ונגמרה שוב ושוב ולא הצליחה לסחוף מיליארד אנשים. רובם ככולם היו שמחים במצב הקיים, בגלל שהוא היה בטוח, ורוב האנשים העדיפו ביטחון על פני חוסר ביטחון. אבל אותם אנשים גם שנאו שירה. הם אהבו שירים, אבל שירה, ממש לא. הם אהבו לדעת מה השיר אומר, וכל המחאה הזאת, עם שירים שלא אומרים דבר, מלבד גובהו של העץ או צבעם על הלילות, החשיבו כדבר מה שצעירים עושים על מנת להתבטל ולהשתמט. עד נסיון ההתנקשות בחייה של הנשיאה.

אמיל תמיד שר לעצמו, על כן זה לא היה מוזר עבורו שהתחיל לשיר למען אשתו שבכלא. בדרך כלל לפי השיר אפשר היה לקבוע את מצב רוחו של אמיל, או את המחשבות שהתרוצצו לו במוח. ריקר אשתו אהבה לנחש מה הוא מרגיש על פי השירים ששר, עד שביקש ממנה להפסיק. חייב להיות קו גבול, טען, שממנו יש את האישי. על פי דירוג יציבות הנישואים היו להם תשעים ושבע תחומי עניין משותפים, אבל אמיל חשב שדבר נוסף יהיה מוגזם. נציין רק שפרוטוקול הנישואים האזרחי בעליאן חייב רק תשעים תחומי עניין משותפים. אבל אז ריקר נעצרה ונכלאה וכל הדיון על השירים של אמיל נעשה מגוחך והוא התחיל לשיר. וכל עליאן נסחפה אחריו, כפי שלא נסחפה קודם. והתקשורת רדפה אחריו, לכל מקום. אבל רק מעט מהם הבינו מה מתחולל בראשו.

אמיל וריקר היינו נערים כשנפגשו וכבר אז חלקו תשעים קטגוריות ותחומי עניין. שישים מהם היו סטנדרטים לגיל 13-18 והדברים ידועים. שלושים תחומי עניין נוספים לא היה אירוע מובן מאליו. הם חלקו את אהבתם לאי סדר. לישון על הדשא. הם אהבו ציור. הם אהבו ממרח שומשום. הם אהבו להתבונן על הפינות של התקרה עם הקירות.

לא במפתיע הם ישבו באותה כיתה. מהר מאוד התחברו. למעשה כשאמיל נכנס לכיתה הוא הביט סביב ותהה למי ימשך, מי תהיה אשתו, האחוזים נעו סביב התשעים אחוז שאחת מהנוכחות בכיתה תהיה אשתו. כל אפשרות אחרת הייתה אנומליה חולנית. לכן החשש להגיע לתיכון היה עניין ידוע. על כל פנים ריקר לא הייתה אחת מהאפשרויות. למעשה נמשך לאטיאן. עם זאת מצא את עצמו עם ריקר. אטיאן כן נמשכה לאמיל, הם חלקו את האות הראשונה בשם, ואהבה לכדורסל, זה היה לאטיאן סימן פעוט אבל משמעותי. אבל אמיל נמשך לריקר, למרות שכדורים כבדים, שעפים במהירות במרחב, לא התחבבו עליה, למעשה, די הפחידו אותה.

אמיל לא שם לב שריקר משקרת באותו שלב. היא הניחה את דעתו בכל מה שהיה קשור לדברים שחלקו. מסתבר שלא אהבה דבר מכל מה שהצהירה עליו באותו גיל. טופס ההצהרה שלה בתיכון שימש שנים מאוחר יותר כתב האישום העיקרי נגדה. התובע טען שלא את המטאל, לא את סרטי האקשן ולא את הסרטים האמריקאים, אף אחד מהם היא לא אהבה, חלקם לא נעמו לה כלל. היא לא אהבה קפה בלי חלב למרות ששתתה עם אמיל לא מעט. לא בירה. והדברים נטחנו עד דק בתקשורת. בראייה לאחור הדבר היחיד שהצהירה עליו אמת, היה געגועים לילדות, אבל את זה אמיל לא ידע על עצמו.

כשנולדו להם התאומות הם הצהירו על שינויים והם עלו לדירוג יציבות של תשעים ושבע, וזכו בהלוואה, ובבית בעליאן, וכרטיס אשריונים פתוח לשלושים ושש תשלומים ללא ריבית. אבל אז ריקר נעצרה על זיוף האבחונים. הייתה זאת חברת הביטוח ששלחה חוקרת שדובבה את ריקר.

ריקר עבדה כמנתחת אף אוזן גרון בבית חולים ממשלתי. החוקרת שכבה במיטה במיון ונאנחה לא מעט כפי שראתה שחולים אחרים נאנחים. היא התלוננה על דלקת אוזנים עם ירידה בשמיעה.

"אני לא אוהבת את ילדי", אמרה החוקרת בזמן שריקר בחנה את יכולת עור התוף עם אוטוסקופ.

ריקר המהמה. "את שומעת?" שאלה. "גשם, מים, חוץ, מים".

"כן. אנחנו לא חולקים דבר", אמרה האישה.

"זה בסדר, אני חולקת עם בעלי שישה דברים", השיבה ריקר.

"איך זה?" שאלה החוקרת.

וריקר לחשה ליד אוזנה.

מאוחר יותר חתמה על שחרורה של החוקרת מחדר המיון. משם הייתה הדרך קצרה לבית המעצר.

הילדות ראו את אמם מובלת לחקירה ואמיל ישב איתן עד שהגיעו הוריה לשמור על הילדות. ואמיל יצא לשהות לצד אשתו ושם החל לשיר. בהתחלה זמזם. אחר כך שוטר סילק אותו החוצה בטענה שהוא ייעצר אם ימשיך לזמזם. הוא ניסה להפסיק.

"איך עשית את זה?" שאל את ריקר.

"שיקרתי", ענתה ריקר.

"כן, אבל סבלת בגללי? עשית דברים שלא רצית?" תהה.

"אמיל, לא היינו איפה שהיינו, אם לא. לא איפה שרצינו".

אמיל לא ידע מה לחשוב, אבל מה שבטוח זה, שלא עניינו אותו ספקולציות. מה היה אם, לא הייתה שאלה שהעסיקה את מחשבותיו אף פעם. הוא לא כעס. הוא רק לא ידע מה לעשות או לחשוב.

כשעזב את ריקר בכלא היה ממשיך לעבודתו. הוא עבד בעיר האקדמית. פרופסור ללשון. שעה וחצי נסיעה ברכבת התת קרקעית אל האקדמיה וממנה יצא אל גניה התלויים. העיר האקדמית הייתה רב תרבותית וסטודנטים מכל ערפילית הצבי התקבצו לעיר. אחת מכוונותיה המוצהרות של כל עיר אקדמית, בחסות האקדמיה העליונה, הייתה להיות זרה. על כן הבאים בשעריה תמיד חשו זרות. היה זה הצורך בניתוק המחקר ואחד ממגננותיה של העיר האקדמית כנגד הזדחלותם של חוקים פדרליים אל העיר. והדברים ידועים.

על כל פנים אמיל חש שם זר מתמיד. הסטודנטים שמו לב שהפרופסור בעל ההומור העבש הפך להיות חולמני. תחום מקור ותחום היעד. המטאפורה הסינסטזית. הוא חשב על שירים. על צירופי מילים. ממחקרם של כמה דוקטורנטים שלו, אנשים שונים, כינו צליל גבוה ונמוך, בדרכים שונות. במקום אחד כינו את הצליל הנמוך סבא, במקום אחר כינו אותו קרוקודיל. אבל בכל המקומות כינו את הצליל הגבוה צהבהב. הוא לא שיער כיצד אפשר שאלפי המוחים שרים את אותם שירים מבלי להבין עד הסוף אחד את השני.

אחר הצהרים היה אמיל חוזר מהעיר האקדמית אל רחובות העיר החופשית, יושב על המדרכה ושר. במשך חודש שר אלפי שירים. כעבור חודש ריקר יצאה מהכלא וחיכתה למשפט בביתם. באותה שעה כבר הצטרפו אליו עוד אלפי אנשים שאמיל היווה עבורם תירוץ או השראה. כעבור חודש כשביטל השופט את הנישואים כבר היו מליון אנשים.

השופט אמר בכנות, שלמרות שלא היה מבטל את הנישואים אילולא החוק; שהזוג כן הוכיח קשר כלשהו שהוא עצמו לא מבין ואין זה בסמכותו להבין; למרות שכן הוא חש משהו, משהו באינטנסיביות של היחסים; והוא מכבד וכל זה... עם זאת, ההתחזות, מילוי הטפסים השקרי, וחתימה ללא הסכמה, לא מקובלת על החוק, וכי היה עליהם לפעול בדרכים המקובלות של החוק.

כששאל את ריקר למילים לפני מתן גזר הדין אמרה ריקר: "אדוני השופט, לא ניתן להגיע לרזולוציות הפרטניות, כל אדם בא עם הסיפור שלו, כאילו, תראה לי שני קירות דומים ואקבל את טענתך".

"ההתחייבות שחתמתם עליה מול המדינה היא הסכם מחייב", אמר השופט וביטל את נישואיהם. וקול השירה הרקיע שחקים עד הצליל הרודף אחרי הקרוקודיל.

דירוג יציבות הקשר של אמיל וריקר ירד והבנק ביטל את ההלוואות ודרש את חובותיהם על חשבון הדירה. הם פנו אל הבנק. היו שם חמישה פקידים ובשעה שחיכו, ניסו להחליט אצל מי כדאי להשתדל.

לפני שהספיקו להחליט התפנה התא מולם והם צעדו היישר לעברו.

"חוזה תלוי בחוזה", הסביר הפקיד את המובן מאליו.

גם הם טענו את המובן מאליו.

"השאלה היא מדוע אנחנו ממלאים את חובתנו ואתם לא?" שאל הפקיד.

"לפנים משורת הדין…" טענו.

הפקיד היסס.

"איך אני יכול לדעת מה יהיה בעתיד? אתם מכירים אותי?" שאל.

"אנחנו לא מכירים אותך", השיב אמיל.

"איך תכירו? אנחנו נפגשים לראשונה. עליכם לסמוך על הבנק בעניין הזה. שהוא שכר את האדם המתאים. באותה מידה אנחנו לא מכירים אתכם, ואנחנו סומכים על דירוג הנישואים".

"אבל…"

הפקיד הרים את ידיו והם עזבו את הבנק ועברו לאוהל מול הבנק. הם שרו. אליהם הצטרפו עוד ועוד אנשים. בחודש הראשון ניסו בתקשורת להבין את השירים, אבל המחאה התעצמה וכבר לא היה עניין במילות השירים. אם כוכב קטן מנצנץ, ואם השיירה עוברת, ואם מדמיינים את העתיד, ואם הנערה עשויה מקינמון, לא היה רלוונטי יותר. עליאן הפכה להיות מקום סתום עבור המשקיעים ודירוג האשראי שלה ירד פלאים.

אז מתוך תחושת חירום, הצבא יצא מן הצללים ופשט על הרחובות. הצבא הגלקטי לא היה ידוע בחיבתו לשירים אלא אם כן הם היו בקצב הריצה ומחלקות גדולות צעדו ברחובות. כבר אז, אמרו, ניתן היה לחוש בעניין ההתנקשות.

"מה אפשר לאכול בראשון?

שעועית אדומה וחצי קורסון.

אמא אמרה לג'וני לא לרדת אל העיר

שהוא לצבא עדיין צעיר.

יש לי את הלוחם הכי טוב בעולם,

המדים שלו אפורים שראית אי פעם".

הצבא סילק את השרים מהרחובות ואמיל המשיך ללכת לעיר האקדמית עד שהורד מהפרופסורה. הוא המשיך לעבוד ללא ברירה כדוקטור.

ריקר פוטרה מעבודתה כרופאה.

כשהיו נערים הייתה ריקר חברה בלהקת רוק והעדיפה סרטים קלאסיים על פני סרטים דוקומנטריים. היא אהבה לשתות תה ושנאה לעשן. עם ביטול הנישואין, כשבוטל אבחון הנישואין, חשבה על כל זה ריקר ללא הפסק. היא הייתה קיימת במשך כמה חודשים במצבה הטרום אבחון הנישואין. מבחינה משפטית ומבחינה כלכלית נחשבה בת שמונה עשרה פחות יום.

"זה אבסורד", אמרה לאמיל.

השופט פסק שתעשה אבחון לא יאוחר מחצי שנה והזמן הזה היה רגע מזוקק בחייה, היא סירבה בכל ליבה לעשות את האבחון. אמיל הביט עליה. הוא לא כעס. ריקר כן.

"אתה מכיר את השירים האלה עם השאלות בהם? כמו, מדוע ישבה ציפור על חלוני, מאין באה, לאן תשוב?"

אמיל הנהן. הוא ידע בדיוק על מה ריקר חושבת.

"אני תמיד חושבת, היי, אתה המשורר, אז תעשה את מה שאתה עושה ואל תשאל אותי".

אמיל חייך.

"אנחנו צריכים דירוג אשראי, נכון?" שאלה ריקר בעצב.

אמיל לא ידע מה לומר.

"אילולא הילדות, או ההורים הזקנים שלי, אני לא יודעת אם הייתי הולכת לעשות את האבחון".

"איך היה לך אומץ לשקר? אני מקנא בך", אמר אמיל.

באופן שלא שיערו הבנק שלא התבסס על דירוג לקוחותיו התחיל לצבור תאוצה. כששאלו את מנהליו מנין להם הביטחון להתעסק עם שקרנים, רמאים וסתם אנשים ללא רקע. והבנק שאל האם לא כולנו כאלה. תשובה שלא עזרה לו כל כך בטווח הקצר.

המחאה לא דעכה והצבא חזר לצללים והאנשים נותרו היכן שהיו ברחובות ושרו.

אמיל וריקר הוזמנו למושלת. ואז קרה האסון. ריקר הוציאה אקדח וירתה לעברו של מאבטח זוטר של המושלת. המאבטח לא מת. היא איכשהו הצליחה לפגוע לו בברך. ריקר הובאה לפני שופט לא הרבה אחר כך. היא שוחררה אחרי עשר שנים. אמיל וריקר חיו בעונים עוד שנים רבות. וריקר לא עשתה את האבחון. מדי פעם התקשורת חיפשה אותה, כי בעליאן התחילה להתקיים עיר חופשית נוספת, שירה, ושם הם לא נמצאו. אבל הסיפור שלהם כן.

הבנק שלא התבסס על דירוג היה הבנק היחיד שם. הרבה דברים חדשים היו שם. חלק מהם לא מובנים לאנשים שגרו בעיר החופשית הראשונה.

עליאן התפצלה. אף חצי לא היה מובן לשני. אבל כל אחד חשב על השני. הראשונים רצו חופש מהכוחות הכלכליים שעיצבו את חייהם, ובשירה רצו את העבר, את הזכרונות, את הכיוון, את הבתים הישנים מהם נוצרים שירים. דרך שתי נקודות עובר קו אחד, אמרו בשירה, ואיך יראה קו של נקודה אחת, תהו. כאלה היו השאלות בשירה.

אמיל נראה פעם באקדמיה הצבאית, מלמד בבית הספר לקצינים, על חשיבותה של המטאפורה להתמצאות בשדה הקרב. פעם ראו את ריקר במחנות הכורים מנתחת בבית חולים שדה. אבל הכי מדויק לומר שהם אבדו במרחבי עליאן. יום אחד יצוצו. וכך היה. לא בדיוק. שתי בנותיהם נראו יחד במחנה ספארי. הן ניקו את מגורי הצוות. כששאלו אותן על הוריהם, ואיך הגיעו להיות מנקות, הן סירבו להתראיין. רק השיבו שמה שהיה הוא שיהיה ומה שיהיה הוא שיהיה, הכל הוא מליצות הזמן, ואין חדש תחת השמש. ככה זה עם המשפחה הזאת, טענו כולם בתגובה, משפחה קצת משוגעת.

29.4.20

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.