shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

וידאוהום

עודכן ב: 29 אוק 2019

____________________________________________



כלא

א.


"את מוכנה? עצמי את עינייך".

נעם עצם את עיניו למרות חשכת תאו המוחלטת. קירות כלאו היו כל כך עבים שגם בבקרים זווית האור מיוראס נקטעה בסנטימטרים הראשונים של האשנב הצר; ואחרי שקיעת דימאס, חשכת התא הייתה מוחלטת.

שכנתו או שכנו בתא הסמוך היה במרחק חמישים סנטימטרים או מאות סנטימטרים. קולו עבר באופן נימיאלי דרך מחילה כקוטרו של גרגר חול. ניתן היה לשמוע אותה רק בהשתק הליל. חור זעיר בסלע הגרניט היה לו לאוזן, פה ועין.

"את מוכן?"

"כן".

הבזק של אור אדום חלף בעיני רוחו ומילא את הבד השחור שמוחו דמיין. האור נשבר לרסיסים שנשרו מטה והפכו להבזקי זהובים שנערמו בתחתית הבד כמו עלים זהובים שנערמים לאורך חומת הגן. ומתוך הערימה בקעה דמות של בחור צעיר, נאה, תחילה כפוף קדימה ואז כפף את גבו לאחור, אברו נשפך הצידה ואז ידיו פגשו את הזהוב ונעשה לגשר ואז הלך ונטמע בחול הזהוב שהלך וגווע וחזר הבד השחור של דמיונו.

"אתה מוכנה?"

הבזק של אור אדום נוסף. היה זה שעשוע מהנה למדי עד שהצליח להירדם. בשעות הללו הצליח לחשוב תמיד על השתלשלות חייו. למרות מצבם הנוכחי העגום הוא לא היה משנה דבר. הוא רק התגעגע מעט לחבריו.



ב.


נעם היה מהיחידים שמנגנון הפיקוח התקלקל אצלו בילדותו. במקרה או שלא במקרה, באותו יום גם הלך לאיבוד. עבר לא מעט זמן במונחים פתולוגים, עד שמריה אימו, אלת הבנקים של מאפה ושל כל ערפילית טטרה, שמה לב שנקודה A2 הפסיקה להופיע בוידאוהום וכאשר זה קרה התחילו להופיע אצלה כל ההשפעות המשניות לאירוע טראומתי, רגלים כושלות, סחרחורת, רצון להקיא ותחושה ודאית שכל עולמה התמוטט.

הסיבות השכיחות להעלמות אות הבקרה בוידאוהום הייתה שבירת מפרקת או פציעת הדף בפיגוע אכזרי של מטען חבלה. ברגעים הבאים כל מה שנותר למריה לעשות הייתה התקווה הנואשת שמדובר בתקלה נדירה. כשנודעה לה שבאמת מדובר בתקלה, מריה לא הפסיקה לבכות באופן קטוע בשבועיים הבאים. נעם גילה את התקלה לראשונה עוד בבוקר, כשעמד מול קופסת הפיקוח בשירותי בית הספר. עיניו היו נעוצות בנורית הירוקה, הוא חלף על פניה הלוך ושוב אך חוץ מהבהוב ירוק וקצוב, האור לא השתנה לאדום. הוא חיכה שמישהו יכנס ונכנס אחריו. הוא הטיל את מימיו וכשיצא מתא השירותים לא שמע את זרם המים שנהג ללוות אותו ביציאה. אחרי כן חיכה שמישהו יצא מהשירותים.

בהמשך היום נעם אישש את חשדו הבלתי מודע לתקלה כשגילה שאף קופסת פיקוח נאמנה ברחבי בית הספר לא העידה על כניסתו ויציאתו והמורים בכלל לא העלו בדעתם להשוות את מספר הנוכחים בכיתה למספר הרשומים ביומניהם. גם הוא רצה להקיא. הוא התקשה לספר על כך למישהו, חבר, מורה, סייעים, הוא התמלא פחד. הוא חש צורך עז להשפיל את ראשו על השולחן ולהעלם. הוא שיווע למבוגר שיבוא ויגלה הכל. במהלך היום הסתובב כסהרורי וכמכוסה ענן אלקטרומגנטי החוסם כל תקשורת. בהפסקה נצמד לאחראי החצר וכיסה את ראשו בקפוצ'ון. הוא היה חייב להשתין אבל פחד לעזוב את האחראי, לבסוף חבט באחד מחבריו שבא למשוך אותו למשחק ומשם הגיע למשרד המנהל. תודה על כך.

בדור השלישי מנגנון הפיקוח היה כבר מוטבע בגופו ובנפשו של כל אחד בערפילית. על כן בתקלה הנדירה הזאת היה משהו כל כך חולני שהתמלאת בחילה כמו מי שפוחד מקומות פתוחים או טיסה. הסתובבו שמועות על אנשים עם תקלה זהה והיה ידוע, אחרי זמן פתולוגי, שלכולם נטרפה דעתם.

"אתה ילד שובב", צעקה אימו דרך הוידאוהום.

צוות בית הספר חיבר לשבב התקשורת את חוט התקשורת, על מנת שיכל לחוש את מגע ידיה המנחם, אבל עוד לא הבינו שהשבב פגום. הוא היה אז בן שמונה והוא ראה את אימו בוכה כפי שראה אותה רק פעמיים בעבר. בלי משים מתח קו בין שלושת הפעמים והיה בטוח שהוא הולך למות. המזכירה והמנהל עמדו מאחוריו ושתקו.

מריה ניגבה את עיניה. הביטה לעבר הצוות ואמרה: "אני אשלח את אביו לאסוף אותו בסיום הלימודים".

כאשר חיכה אביו, ארתור, מחוץ לבית הספר לקחת אותו הבייתה, נעם כבר מזמן יצא מן השער האחורי של בית הספר. הוא צעד כמוכה ירח אבל לא בדיוק. הוא המשיך אל תוך העיר. כשהבחין שהמורים מתעלמים מקיומו, תחושתו העיקרית הייתה של הזדמנות. אחרי הכל באמת היה ילד שובב. לא כל כך שוב כמו ילד שחש מחנק. אביו יכול היה לשבת שעה ארוכה ולחכות לנעם שייצא מן השער הראשי אילולא התקשר לאימו ושאל מתי הם מסיימים.

מריה צרחה וארתור רץ אל תוך הכיתה של נעם אבל מצא שם ילדה קטנה שהכינה שיעורי בית. "איפה נעם?" צעק.

הילדה הביטה אליו בהלם.

"איפה נעם?" חזר וצעק.

הילדה הצביעה על הדלת.

האב צעק: "מה זה זה?"

"אני לא יודעת", השיבה בשקט ונצנוץ דמעות ראשונות בקע מעיניה, "הוא יצא החוצה".

האב רץ בין כל המסדרונות וחדרי השירותים ועורר מהומה בכל עובדי בית הספר וכשגילה שנעם יצא מן השער האחורי, יצא בריצה, עמד סמוך לשער והביט על הכביש הארוך החודר אל תוך העיר. זמזום הטלפון שלו רחש בשקט. מריה עמדה במשרדה הנישא מעל העיר ובצירוף מיקרים הביטה על העיר ושאלה: "איפה הוא?"

ארתור עדיין על ידי השער, מקווה שבנו יצוץ מאחת הפינות, השיב: "נעלם".

ארתור היה אל התקשורת בערפילית וכשהביט על הדרך הארוכה המובילה מן השער האחורי אל העיר ראה כותרת. הוא סיקר לא פעם פעולות טרור ואחרי המהומה הראשונה, הפצועים מתעוררים ומתחילים לעכל שהמקרה קרה. המשפחות של הנפגעים מקבלות את הידיעה וגם הן מתחילות להבין שהמקרה קרה. ארתור הביט על השביל שהוביל אל העיר והבין שהמקרה קרה. מריה הביטה על מכשיר הוידאוהום והבינה שהמקרה קרה.

עד הערב שוטרים ומצלמות פיקוח חיפשו את בנם ברחובות העיר. שקט שרר בביתם. כריסטופר אחיו ישב בחדרו ולמד כהרגלו כמו חקלאי שגורר צינורות השקיה ופוער תלמים באדמה, מרוכז וסמוק ממאמץ. אחיו שאף להיות אל מסוג כלשהו. אולי אל הרפואה. בשביל זה שקד על לימודיו.

מריה וארתור ישבו בסלון בלי משים הרימו את ראשם לשמים השחורים כאילו בנם שם, חג לו ללא מטרה כמו נפש אבודה. הם שוחחו לפרקים עם המשפחה; עם קציני משטרה; עם ידידים שהציעו עזרה ולבסוף שכבו על הספה, התכסו בשמיכה, כיבו את האור, והביטו בכוכבים עד שנרדמו. בשעת לילה מאוחרת צלצל הטלפון וזמן לא רב אחר כך נעם שב הבייתה.



ג.


נעם שב אל בית הספר עם שבב תקין בעורפו וקופסאות הפיקוח הנאמנות שבו והצביעו על נוכחותו. את בית הספר היסודי ואת חטיבת הביניים סיים במידה בינונית; לשווא ניסו להצחיקו; הוא היה נוכח במסיבות ובחגים אבל רק לעיתים רחוקות פניו לבשו עניין בדבר מה; בשערו הבהיר והחלק לא נגעו אף פעם סכינים למיניהם וזה התארך עד לכתפיו; קומתו גבהה; עורו הלבן הלך והחוויר, ומאידך התמלא קעקועים זעירים שהצניע במקומות רבים וסימנים קטנים בישרו על נפש לא שקטה.

בלילה התקשה לישון ובגיל שבע עשרה עבר למשך חודש להסתכלות במוסד והתחיל לבלוע תרופות הרגעה. כשהיה נרדם היה ישן עם עיניים פקוחות, וכשרצה להירגע היה יוצא אל חצר הבית, מביט אל האופק ותחושת רוגע מילאה אותו. הוא שמר בליבו את הגילוי הזה על השפעתו של האופק על נפשו.

יומיים לפני הסרת השבב לכריסטופר אחיו, ישבו השניים בסלון.

"אתה לא מפחד מהסרת השבב?" שאל נעם.

"לא", השיב אחיו.

ממחר שוב לא תהיה נקודה אדומה בוידאוהום שתציין את מיקומו אך נראה שאין זה מטריד אותו.

אמא שלהם התקשרה ונעם קישר את השיחה בוידאוהום.

"מה נשמע?" שאלה.

"בסדר", ענו שניהם.

כריסטופר התפרש על הספה, רגליו על השולחן וקרא בספר AST עבה ומפחיד. נעם שכב על הכורסא, חסר מנוחה, עובר ממשענת יד אחת לשנייה ובהה בתקרה. "יופי" אמרה אימם בשקט, "כריסטופר, תעיף את הרגליים שלך מהשולחן".

נעם התרומם ממושבו: "אמא אני מעביר אותך לחדר שלי". הם המשיכו לדבר בחדר.

"מה אתם עושים?" שאלה אימו.

"שום דבר מיוחד, מדברים על מחר בעיקר", השיב.

"מה יש לדבר על מחר?" שאלה אימו.

"אני יכול לבוא להסרת השבב מחר?" שאל.

"אין צורך, אני לא רוצה לעשות מזה יותר מדי, נאכל עוגה כשנחזור הבייתה", השיבה אימו. "חמוד, אל תטריד את אחיך יש לו AST עוד כמה ימים ותסדר את החדר שלך".

"אני לא מטריד אותו והחדר שלי מסודר", פלט.

"יהיה בסדר, מתוק", אמרה אימו. "והוא לא מסודר".

כשנעם כבר נרדם כריסטופר סיים את לימודיו. דומה שמשהו בכל זאת הטריד מנוחתו כי הוא נכנס למיטה שלו ובחן זמן מה את נעם. לבסוף נעמד כריסטופר מעל המיטה של אחיו. עיניו של נעם היו פקוחות והוא לא הגיב ליד של כריסטופר שריחפה מעל עיניו.

כריסטופר יצא החוצה ונכנס אל החדר של הוריו.

אימו הייתה במקלחת.

אביו ישב זקוף במיטה וצפה בטלוויזיה.

"אתה בא איתנו מחר?" שאל את אביו.

"אני לא אספיק", השיב אביו, "אבל אני אגיע מוקדם עוד לפני שתחזרו, ונאכל יחד עוגה".

"אני יכול לישון בחדר העבודה שלך? מפחיד אותי שהוא ישן ככה עם עיניים פקוחות", אמר כריסטופר.

"כן", השיב אביו, "תבטל את האזעקה", השיב אביו.

כריסטופר נכנס לחדרו לקחת את השמיכה והכרית שלו. תחילה חשב לצאת משם מיד אלא שקודם התיישב על המיטה של אחיו וסגר את העיניים של אחיו והתכונן לקום כשלפתע אחיו התעורר בבהלה כמו מי שנחנק.

זמן מה הביט נעם סביב, מסיבה כלשהי.

"הכל בסדר, נעם?" שאל כריסטופר.

אחיו לא ענה אלא חזר לישון. כריסטופר ויתר על חדר העבודה. הוא הפעיל את ה-SLEEP LEARNER AST ועקב אחרי שרשרת המילים הארוכה שנפלטה אל חשכת מוחו ואל תוך שנתו. חות או יותר זה כל מה שעבר על כריסטופר יום לפני הסרת השבב.

קול החדשות היה מונמך. מריה צבעה את פניה במסכה ירוקה וחיכתה שתתייבש בזמן שהיא שותה קוקטייל דובדבן. אמרו להם שנעם היה בבניין נטוש המאוכלס לרוב בצרכני סמים. אלת הבנקים קנתה את הבניין ועמדה להרוס אותו. כשנעם שמע זאת נשא תפילה מפעם בפעם אל אלת הבנקים שתיתן לו לבקר שם לפני שתהרוס את הבניין. אך הרעיון שיסטה מן הדרך הבייתה אל סמטאות העיר נראה לה כדבר שרק יחריף את מחלתו.

אחרי הסרת השבב יש מי שמשותק; יש מי שהקרקע נשמטת תחת רגליו והוא מועד; ויש מי שפורח כמו ציפור לשמים עושה כמה סלסולים באוויר שעליהם חלם כל חייו, ויש את הרוב, שלא נותן על כך את הדעת, הוא עושה התאמות נפשיות, מתקדם צעד אחר צעד במסילות החיים. מריה הייתה בטוחה שכריסטופר הוא מהסוג האחרון. עם זאת לאחר המקרה של נעם לא הייתה שקטה לגמרי. והיא אמרה זאת לארתור.

ארתור כיבה את מסכו והביט בה.

"כריסטופר דומה לך, את יודעת?"

למחרת כאשר חזרה מריה עם כריסטופר הבייתה אחרי הסרת השבב, עמדה כל המשפחה מול הוידאוהום.

"נעם, רק אתה פה", הצביע כריסטופר על A2.

"האם לא כדאי שנחליף את זה ל-A1?" שאל נעם.

"לא", אמרה אימו, "כריסטופר תמיד יישאר בשבילי A2".

הם צחקו ואכלו עוגה.

בלילה ישבה מריה ומרחה את עצמה בקרם הזנה לעור. הביטה על הקמטים שצצו בזויות עיניה ועל סנטרה הכפול. היא מרחה את שוקיה בקרם אחרי גילוח, לפתע אפילו הן, שהייתה נהנית להביט בעיצובן הקלאסי, הפכו להיות מסה כבדה של בשר.

ארתור יצא מן המקלחת בחלוק רחצה פתוח, הוא התקרב אליה מאחור. ידו חדרה אל מתחת חולצתה וחפנה אחד משדיה.

"אני נראית לך כמו מסה של בשר?" שאלה.

"לא, את נראית לי כמו אתמול", אמר.

בבוקר המחרת קם נעם השכם בבוקר. כריסטופר כבר ישב במטבח ולמד. אימו צלצלה. נעם ענה.

"היי נעם, בוקר טוב מה שלומך?" שאלה.

"בסדר", השיב.

"יש לך אוכל על השיש, איפה כריסטופר?" שאלה.

"יושב בחדר ולומד", השיב.

"אתה בטוח?" שאלה.

"כן" השיב.

בפעם האחרונה כשנעם ברח ונסע אל העיר, היא עקבה אחרי הנקודה שלו יורדת אל מפלס הכביש. היא קיוותה שיעצור מעצמו אך כשעמד כבר בתחנת הרכבת, צלצלה אליו.

"אתה לא נוסע לאף מקום ילד", צעקה עליו.

הוא כיבה את הוידאוגו ועלה לרכבת.

היא התבוננה ב-A2 עושה את דרכה לכיוון מרכז העיר. שוטרים חיכו לו בכל תחנה ונעם המשיך לנסוע במין מסדרון ארוך עד לתחנה המרכזית, שם נעצר והוחזר הבייתה תחת אזהרה. הוא הביט בהוריו המטושטשים מאחורי מפל הדמעות שלו ואת דבריהם בקושי שמע.

"מה יש לך לחפש במקום ההוא?" שאלה אימו.

"זה אמיתי", השיב.

"רק בגלל שזה מלוכלך ומזוהם זה לא אומר שזה אמיתי יותר", אמר אביו.

זהו. כעת רק נעם היה בוידאוהום. היכן שלא היה, החדרים היו ריקים לכאורה. היכן שהיה, היה משהו.

נעם הלך אל כריסטופר ודפק על הדלת.

אחיו נהם והוא נכנס פנימה.

"איך זה להיות בלי השבב?" שאל נעם.

"לא יודע", השיב כריסטופר, "אני עדיין עם השבב".

"מה?" קרא נעם.

"כן, כבר לא מנתחים, רק מבטלים את ההרשאות", השיב כריסטופר.

נעם הגיש לאחיו פתק מקופל לשמונה ומהוה מרוב משמוש.

"לא", השיב כריסטופר והחזיר לאחיו את התק.

"למה לא?" שאל נעם. "אין לך אין מה לחפש שם, עשית האדרה למקום המלוכלך ההוא ואני לא מבין למה?"

"אני הפסקתי לתהות למה, אני פשוט רוצה להגיע לשם, אין לזה קשר לאסתטיקה, אני פשוט צריך שתגיע לשם ותמצא לי שם מחברת", קרא נעם. "עכשיו זאת מחברת?" שאל אחיו, היסס רגע ואמר: "לא".

עד שאביו יצא לחפש אותו נעם כבר נבלע ברחובות העיר. הרוח נשבה בשערו וצל הבניינים הגבוהים כיסה אותו. כמו עכבר קטן הבורח מפני צל חולף של חתול, או נמשך בהתלהבות אל חתיכת מזון קטנה, ככה נעם נהדף מפני המראות שהפחידו אותו ונמשך אל המראות שפיתו אותו. לפני שירד הלילה ראה פודל קטן, לבן ומלוכלך ורץ אחריו אל תוך בניין נטוש. בבניין הנטוש קרא אל הכלבלב הקטן ועקב אחרי נביחותיו שהדהדו ממקומות לא צפויים.

שטיח מקיר לקיר, משופשף עד דק ופצוע, כיסה את המסדרונות והמדרגות וטפט קרוע כיסה את הקירות. שניהם היו ירוקים, כאשר את צבע השטיח היה ניתן לזהות רק בפינות. גושי טיח וקרשים מילאו את המעברים. נעם נעצר בקומה הראשונה והביט לצדדים. קולות אנושיים צצו ונעלמו ממקומות שונים. הוא ניגש אל אחד החלונות ובגלל שאדן החלון הגיע לראשו הבחין רק בראשי הבניינים והשמים הכחולים. פרפר כתום עם כתמים שחורים נחת על זגוגיות החלון ואחרי רגע נס אל האוויר ונעלם.

למרות הקרשים על החלונות וכתמי העובש בקירות, הריהוט בדירה היה מסודר כאילו מישהו גר בה. נעם ישב על אחת הכורסאות ולקח מחברת שהייתה תחובה במשענת הגב. הייתה זאת מחברת איורים. היו שם איורים שלא הבין את משמעותם. האור ירד והוא שמט את המחברת, נרדם על הכורסא לזמן מה והתעורר לקול נביחותיו של כלב. כאשר פקח את עיניו עמדו מולו גבר, אישה והפודל הקטן.

"אל תרוץ", הם אמרו, כאילו ידעו מה יעשה.

אך הוא קם ממקומו ורץ, נתקל בקרע בשטיח ונפל, נחבט באחד הקרשים, קם והמשיך לברוח.

הגבר צעק: "למה אתה רץ?" וביקש לרדוף אחריו, אך האישה תפסה את הגבר וביקשה: "עצור, שלא יפצע".

נעם התעורר בתחושת מחנק, ה-SLEEP LEARNER AST מילא את השקט במילים בשפה שלא הבין.

ארתור קרא חדשות. מריה סידרה את השיער שלה בשולחן האיפור.

"היום הרסנו את הבניין הנטוש", אמרה.

"היום שלחנו שלושה לוויני תקשורת לסיטאר", השיב ארתור.

"אולי נטוס בחופש אל כדור הארץ ונבקר את אחותי הקטנה", הציעה מריה.

"את לא מפחדת?" שאל ארתור ועבר לעמודי הספורט. "היא עלולה להכין לנו ארוחת ערב".

"עשר שנים לא ראיתי אותה", השיבה מריה.

"טוב, נחכה לקיץ נראה מה יהיה במיאר, זה חודש שקט", השיב ארתור. "אם לא, נחכה לחורף ונראה מה יהיה בסיטאר, גם בו יש שלושה שבועות מצוינים לנסיעה".

"אזמין לנו מסעדה", אמרה מריה.


חופש


א.


נעם עשה את דרכו מבית דודתו אל הפאב השכונתי. רוח קרירה נשבה וציננה את נפשו המתפעלת ללא הפסק. החיים הרחק ממשפחתו היו גילוי מרעיש שהתחדש בכל יום בלי שום סתירה ובאופן טבעי. תחילה שרירי נפשו נהרסו בקריעה ממאפה וערפילית טטרה, ורגשות אשמה הכאיבו לו, בעיקר ברגעי בדידותו, אבל נעם לא היה טיפש, הוא ידע שלא היה לו שום סיכוי בערפילית.

מסיבות אלו זאת לקח לנעם זמן רב לצאת ממרכז ההתאקלמות. דודתו הייתה מגיעה פעם בשבוע ונותנת לו אוכל. האוכל היה אף גרוע יותר מזיכרונותיה של אימו. חבריו למרכז ההתאקלמות אמרו לו שהוא שומר על אופציית החזרה ובגלל זה הוא לא מתקדם. הוא שאל על זה את דודתו, האמנם הוא חושש? מה עליו לעשות?

"אתה חושב שיש לי כוח גם לחיות את החיים שלך?" ענתה בשאלה.

דודתו תמיד נראתה לו רצינית. מעולם לא ענתה לו על אף שאלה אבל אהבה לא הייתה חסרה לה. לא קרה לדוגמא שהשאירה אותו לבד יותר מיום. אם לא הצליחה להגיע, שלחה אליו כל מיני טיפוסים שאת הקשר שלה אליהם יבין רק אחרי שיחצה את שביל החלב.

יום אחד הגיעה אליו מישהי, ג'ואל, היא באה עם בירה, שהעלתה מעין פרח אביבי על לחייו וצחוק על שפתיו.

"שמעתי שאתה יושב", אמרה לו, "לצערך נולדת ותהיה חייב לחיות ולמות. לצערך אף אחד לא חשב יותר מדי לעומק למה נולדת, למה זה טוב? תן לי תשובה לזה ואני אגיד לך מיד שזאת השטות הכי גדולה שיש. אחותי, שיש לה שבע ילדים אומרת שזה צורך עמוק, ואני חושבת שזה ללא ספק עמוק אבל לא מספיק עמוק, לא משהו שאי אפשר להגיע אליו אי שם בין הרגליים".

כשג'ואל יצאה, נעם הכיר לראשונה בשממון של מרכז ההתאקלמות ורצה לפגוש אותה שוב. כשדודתו חזרה למחרת, עלה חיוך ראשון על פניה כשראתה את נעם, זה היה הרמז הראשון לערמומיות שלה שעוד תתגלה. אם נאמר שהשם שלה, שרה, היה המפורסם ביותר בשביל החלב אחרי אי אלו שחקני קולנוע חוצי גלקסיה, לא נטעה לגמרי.

הכוכבים רימו את שרה אז רימתה אותם בחזרה, היה המשפט הרווח ביותר שנאמר עליה.

פחות מוכר ממנו היה המשפט הסתום, "אם או אחות RA 19h 56m 56s | Dec -20° 43′ 3″. התקשר".

החודשים הארוכים במרכז ההתאקלמות היו גם הזדמנות מצוינת לעדכן את השפה. הוא מיעט לדבר עם אנשים וקולו הלא מוכר מלחץ האוויר השונה של כדור הארץ, עדיין הביך אותו.

"אני לא מכיר את עצמי", אמר לג'ואל.

מאז מרכז ההתאקלמות נפגשו לעיתים קרובות. בעקבותיה נרשם לאוניברסיטה.

"אתה יושב", אמרה לו.

הוא רצה ללכת לשמורה אבל היא ביטלה את השמורה באצבע משולשת.

"חבורת נטולי אוניברסליים אנושיים, אין מה לעשות שם", אמרה ועל כן לא ביקר מעולם בשמורה. להיות בכדור הארץ ולא להיות בשמורה? באותה מידה יכולת לאכול עם הרגלים. נועם לא הבין את המשפט אבל גם לא היה אכפת לו. לא מהשמורה ולא מהמשפט. הוא התחיל להשתנות. הוא עשה כל מה שג'ואל רמזה שהוא יכול לעשות.

מוזיקה נעימה טפטפה בפאב אבל זאת הייתה דעתם של מעטים - בראשם, המוזג האדס, שהיה טיפוס קשוח והוא זה שחלחל את המוזיקה. נעם חשב שהוא דווקא נחמד מתחת למסכת שרירי הפנים החשוקים, הקרחת המבריקה שלו והגבות הדקות. גם בעניין זה הייתה דעתו במיעוט.

נעם חיכה במקומו הרגיל לג'ואל. לדעתו הייתה אחת ויחידה. אולי היה זה בגלל שאהב אותה, אבל ג'ואל לא הייתה סחירה. היא שכרה דירת סטודיו לא הרחק מכאן עם הזוגה שלה. אולי בגלל שהכירה את כולם ועבדה פה פעם. אולי בגלל שיש פשוט אנשים כאלה, שכולם אוהבים ושאף אחד לא חושד במניעיהם.

השאול, לא היה בדיוק פאב לניילון, אבל היא דאגה לחלחל אותו פנימה.

"ניילון, הוא חדש מהחבילה, מי שמסרב למסחר ושותה בעמידה", זאת הייתה ההגדרה שג'ואל נתנה לו.

נעם השתדל להיות סחיר, לא ניילון בישיבה. אבל זה עלה בידו כמו להרכיב פזל 50 חלקים עם תמונה משתנה. כרגע ישב והביט עם חיוך שמסביב החשיבו ל-"מטומטם". בואה של ג'ואל היה משחרר אותו מכל המלצרים והמלצריות של האדס שקיוו לחוזים מפתים.

"אף אחד לא ביקש שתסחר, אבל האם ראית פוטניצאל? החלום הוא הצעד הראשון", אמרה לו ג'ואל.

"האמת, ששמתי את עיני על כולם", הודה בפניה ועל פניו פרחה 'שושנת העמקים' כפי שקראו לה לרוב. ליתר דיוק, התשוקה הטריפה את דעתו וג'ואל ידעה זאת מאליה מהרגע הראשון שהביט בה במרכז ההתאקלמות, ומהצורה שבה הציץ על העולם מבין חרכיו, שהיא התפלאה באוזניו שהוא עדיין ניילון.

"אתה מתחיל לעצבן את כולם. אתה שותה בעמידה", אמרה. "אם זה היה ביודעין אז מכבדת, אבל אתה עדיין לא יצאת ממרכז ההתאקלמות".

נעם ישב וישב וחיכה לג'ואל. לפעמים לא הייתה באה מסיבות רבות ושונות. בינתיים עיניו תלו בערוץ המשטרה במסך השתוק שהראה כרגיל תמונות טרור מרחבי היקום. לא היה לזה סוף. מתנגדי טרווילאן שכחו את שמו אך זכרו את טעמו המר של החוק היבש. להפעיל את ערוץ המשטרה הייתה דרכו של האדס לומר לכולם לא לדחות למחר את המלצרים של היום.

אייטם קצר במאפה, לא אסון למזלו, אחרת היה בדילמה. עם הוריו ניהל שיחה כל שבוע או שבועיים. תמיד לא היה להם מה להגיד אחד לשני. אחרי כל שיחה כזאת היה משוכנע שלעולם לא יחזור למאפה ולא רצה לחשוב הלאה. לאביו כבר היה שיער לבן ואימו הזקנה בשפתיים. בפעם האחרונה סיפרו לו שכריסטופר הגשים את מטרותיו ונעשה אחד האלים שמשכו בחוטים של מאפה.

סוף סוף.

ג'ואל נכנסה והעלתה על פניו חיוך. היא מיד לקחה לגימה ארוכה וקינחה את שפתיה במפית.

"לחתוך את החבילה?" שאלה.

הוא שמט בכתפיו. הוא עדיין לא שלט בסלנג שלה.

"אתה אפשרי לקונה?"

"אולי", השיב לפני שתתעצבן. הוא לא הבין. "אני זוכר רק חלק", התנצל.

"לא הסתגלת מספיק לבירה", אמרה. "אני מתוסגלת לעוד קנקן, מה איתך?"

היא דפקה על הדלפק וחייכה חיוך מתוק אל האדס.

ג'ואל באה מעיר מוסכים ליד אחת הערים הגדולות. ריאותיה התמלאו מגיל צעיר בצחנת שמני סיכה וגומי שרוף. כבר מגיל צעיר הייתה מתוסגלת לבירה, אם 'מתוסגלת' זאת המילה הנכונה.

ג'ואל רמזה לנעם לכיוון האדס ששטף כוסות והניחן על הדלפק. כל תיו בפניו נראה לפתע נושא משמעויות רבות ונעם בלי להסיט את עיניו רשם אותו במהירות במחברתו.

"הוא מחכה", אמרה.

האהבה הראשונה שלה הגיעה למדריכת מחול יפיפייה בכיתה האחרונה בחטיבה. היא צעקה עליהן ונקשה עם המקל ברצפה, אבל ג'ואל רק שמה לב לשיח הקוצני בתחתית בגד הגוף שלה שהיה שחור ותפוח.

היא זוכרת אותו עד היום, ועדיין הוא מעורר בה את רעד התשוקה בבטן. אבל המדריכה סילקה אותה בגלל שהייתה צעירה.

"הייתי מסתגלת אליה ברצון", אמרה.

ג'ואל הפסיקה ללגימה ארוכה.

"בטח היה לה טעם מדהים", אמרה כשהורידה את הכוס הריקה על הדלפק.

נעם היה בטוח שיש לו חיוך טיפשי על הפרצוף. הוא אוהב את הסיפורים של ג'ואל.

"נעם, האדס..." אמרה.

"אה אה, מה אתו?" שאל.

"הוא זמין לך", אמרה.

"בגלל זה הוא כל-כך נחמד אלי?" שאל.

"בגלל מה?" שאלה ג'ואל.

"בגלל שהוא קונה?" שאל נעם.

"נחמד? זאת לא בדיוק המילה שמתאימה להאדס אבל כן, אחרת אתה חושב שהוא סתם היה נותן לך לעמוד על קנקן אחד כל הערב? ולסרב למלצרים שלו? אני אודיע לך כשהוא יתייאש ממך, או אודיע לו כשתרצה למכור".

נעם היה בן עשרים ושנים כשעזב את מאפה ועדיין לא טעם את הטעם שג'ואל דיברה עליו. הוא שרבט את ציוריו במחברותיו וכעבור זמן מה החל לראות בהם את הציורים שראה במחברת הציורים שראה בחלומותיו. הוא סיפר לג'ואל על המחברת שהוא רואה בחלומותיו. מחברת רגילה לבית הספר, אולי עבה יותר. הוא צייר לה על מפית את אחד הציורים.

"ממש הגן הזואולוגי", אמרה ג'ואל למראה הבחורה העירומה שאבריה היו נחשים סרפנטינים. נעם הביט על הציור שלו ועל ג'ואל.

"אולי", השיב נעם.

"אני לא יודעת איך אני כותבת איתך בעיתון, לא קלטת כלום", אמרה ג'ואל.

ג'ואל הסתגלה במהירות לשארית הבירה בקנקן.

"אתה רואה את השיח בקצה הבר? אותה אני רוצה לקצוץ... חרא... נראה שאני מגיעה להשתנות", אמרה.

אמרה והלכה לשירותים.

נעם הביט סביב. כולם נראים כנהנים מאז שהגיע הנה הרגיש שמה שהוא חושב ואיך שהוא נראה לא מתאימים.

כנראה הוא באמת מסתגל בעמידה. אולי.

כשג'ואל חזרה וצעקה על האדס שמראה השירותים מחפיר.

האדס בתגובה ירק הצידה.

"היא כבר מעורבבת", אמרה על השיח בקצה הבר.

"חבל. היא נראה מתובלנת", קרא נעם ובלע את שארית הקנקן שלו.

ג'ואל צחקקה צחוק אביבי.

"אתה יורק אבנים", אמרה.

"מצטער", אמר.

"אז מה דעתך לבלוע את האדס, זה יוסיף לך אשראי, תחלק את החבילה, הוא קונה, השאלה היא האם אתה מוכר?"

נעם בחן את האדס.

"אני לא יודע", השיב נעם.

ג'ואל קמה ממקומה.

"בוא, אני אחזיר אותך הבייתה", אמרה.

"לא תודה", השיב נעם, "אני מעדיף להישאר פה".

לפני שיצאה הושיטה לו שני מאמרים לקריאה.

"מה שאתה לא מבין אל תסמן כטעות", אמרה לו ויצאה החוצה כשהיא מועדת על אחד השולחנות.

האדס העניק לו קנקן נוסף. ופלט משהו נרגז בשקט.



ד.


הלילה של כדור הארץ היה אחד היפים הבטיחו לו כולם. הדירה של האדס השקיפה על כל הכרך. 2160 מעלות ליתר דיוק. זה היה שונה ממאפה המסודרת והמוארת לרבות שמי הלילה שהיו מובנים לו. לעומת עיר ילדותו מה שנשקף מהחלון נראה כמו גיבובי גחלים שחורות מהבהבות. נעם לא הצליח להבין היכן הוא ביחס לבית של דודתו. הוא העריך שביתה נמצא בעיר המרוחקת שבהרי המזרח המושלגים. במידה רבה מרגע זה ירגיש שהוא חסר נקודת ציון ניכסי דלא ניידי ומעתה יסתפק בנקודות משתנות.

הוא עזב את החלונות ונשכב ליד האדס ושאל אותו ביחס למיקום של בית דודתו. "אתה מתכוון כבר לעוף?"

האמת שמאוד רצה לברוח, חשב נעם.

הוא זקוק לזמן לחשוב על כל הערב.

"לא", השיב נעם.

"יופי, כי אנחנו לא נמצאים ביחס לאף מקום. ואני לא אומר את זה כמטאפורה, אלא בגלל שאנחנו על בניין מתנייע מסוג אלפא. אנחנו במרכז מודולרי", השיב האדס.

נעם התעורר מוקדם. אור רב חדר אל דירת הגג העצומה של האדס. נראה שההכנסות של האדס היו גבוהות ביחס לכל מה שנעם הכיר עד כה, לפחות לעומת הדירה של דודתו ג'ואל ועוד כמה טיפוסים מהאוניברסיטה.

נעם הניח להאדס לישון והכין לעצמו את והתיישב במרפסת עם המאמרים שהותירה לו ג'ואל, אך לא יכול היה להתרכז. לעיתים קרובות הרים את ראשו וסקר את הכרך העצום. הוא חשד שכמה בניינים לא היו שם אמש. נראה שהם הסתדרו בצורה כזאת שצופפה אותם בנקודה מסויימת.

כעבור שעה בערך רגע לפני שקם להכין לעצמו קפה נוסף, הבחין בנקודה שחורה באוויר, שהלכה וגדלה - מסוק, שבמפתיע טס והתקרב אל הבניין... אל המרפסת... נעם קפץ ותפס את הדפים, והחזיק את השולחן שלא יעוף במרוצת הרוח החזקה.

המסוק העצום נטה בשיפוע והמגלשיים שלו חרקו במעקה המרפסת, והביט בנעם בשתי עיניים חיפושיות.

"צאו מכל החורים העבשים, עכברי לילה, חסרי הדעת, הנה פאוסט בא לקחת אתכם אל שמי הלילה התמידי", עלה קול לגלגני ממערכת כריזה מחרישת אוזניים.

האדס הופיע מן הבית והציל את נעם לפני שיעוף מן המרפסת. הוא נופף בידיו בכעס והמסוק נסוג לאחור ועלה אל הגג.

כעבור זמן מה ירדו מן המדרגות לקומות העליונות שלוש דמויות עליזות, אחת מהן עם משקפי תעופה על ראשה.

נעם סיפר הכל לג'ואל בערב.

ג'ואל שמחה לראות את נעם מחייך באותו ערב בפאב אבל פניה התעננו לשמע שמם של בני החבורה.

"פאוסט", פלטה בתיעוב, "אתה צריך להתרחק ממנו, הוא לא יודע פחד, אתה לא צריך מורים כאלה".

"דווקא לקחתי אותו לטובה", אמר.

"מה אתה משחק?" שאלה.

שתיקה שררה זמן מה ביניהם, ברובה בגלל שנעם לא הבין את השאלה אך באופן אופציונאלי חייך. לראשונה הרגיש שהוא באמת יושב. מדי פעם הביט על האדס וחייך. לא שזה חייך בחזרה. האדס לא באמת התערבב.

"תראו אותו עם המריחה על הפנים שלו", אמרה ג'ואל בכעס.

נעם לא הבין האם פגע בה בדרך כלשהי. לרווחתו אחרי הקנקן השני ג'ואל התחילה להתבכיין שהיא מקנאת והרעיפה הלל על פאוסט.

"אני רוצה... איזה ואגנר מסתובב עם פאוסט כעת?" שאלה.

"תשע", השיב נעם.

"וואו, הרבה זמן עבר מאז שהארנו אחד את השני", אמרה.

שנה או שנתיים אחרי שהמורה שלה למחול בחרה בגד גוף במידה גדולה יותר, היא עברה לכאן עם מפמפמת גז. האדס היה מעורבב עם פאוסט באוניברסיטה אבל מהר מאוד הם נעלמו עם השניים האחרים שהופיעו על המרפסת. השמועות אמרו שהם מתקלחים ב- CO² בחלליות משא. כשהאדס חזר לכוך הזה אחרי כמה שנים, היו אופציות שהוא ברח, ושפאוסט והשניים האחרים נותרו בכלא באחד הכוכבים. היו אופציות שהם נהנתני שחקים.

כשפאוסט חזר התיישב חזק, חסר פחד ולעיתים קרובות נעלם בשחקים. מאז הם רחרחו אחד את השני, אבל לא התערבבו.

"ג'ואל", פנה אליה האדס. הוא רמז לכיוונו של הקנקן הריק.

"תחתוך לי קצר", אמרה.

נעם ביקש ממנה שתביט לו בעיניים.

"אנחנו חופרים מפה, את רוצה לבוא?" שאל.

ג'ואל התחילה לצחוק.

"מה זה אומר?" שאלה.

"שאנחנו עולים למעלה", השיב נעם.

"ומה זה אומר?"

"מה אני יודע?" שאל נעם בייאוש.

ג'ואל הביטה היישר אל תוך עיניו. "אל תדאג, אתה בחברה טובה, הבאת לי את המאמרים?" שאלה.

נעם הביא לה את יתרת הדפים שהצליח למצוא, שנים מוכתמים בקפה אחד שרוף בקצהו. היא ליטפה את לחיו. היא ראתה עצבות של געגועים בעיניו.

"אני ארוזה לגמרי", השיבה.

הוא ראה עמוק בעיניה שהתכוונה לזה.

"את מובנית אצלי", אמר.

"אני מניחה שזה לא מה שאתה מתכוון, אבל הצליל מספיק", אמרה.

נעם ליווה את ג'ואל בעיניו. היא חיבקה את האדס ונישקה אותו ולחשה לו משהו על האוזן. האדס לשבריר שניה הביט לעברו. כאשר ג'ואל מעדה על אחד השולחנות ביציאה, נעם צחק ובכה גם יחד.



ה.


דודתו עוזרת למי שאפשר לעזור. יש לה מרפאה שפתחה על שם בנה. הוא היה נהנתן שחקים במשך כמה חודשים ולא שרד את שינויי הכבידה, החיים הסוערים והבריחות המהירות מדי. מאז היא עוזרת לתשושים מעמידה ממושכת ובכל חודש היא שולחת במימונה שלושה ניילונים חזרה הבייתה, כל אחד לעולם שלו.

"כולם שבים לכאן, כך שנדמה שמה שאני עושה לא מועיל לאף אחד", אמרה לנעם.

היא לא אמרה הרבה על זה שהוא עוזב. מאז שהגיע סיפרה לו כמה סיפורים על אנשים שהחלל, הריק והמלא באותה מידה, העביר אותם על דעתם.

נועם שם לב שלא היו רגשות בפנים שלה. כמו במראה ראה בהם מה שרצה לראות. לפעמים רצה שתעצור אותו ולפעמים רצתה שתשחרר אותו.

"אין למעלה למטה, קדימה או אחורה. ממש בקלות אפשר ללכת לאיבוד. כולם מספרים שבשלב מסוים הם כבר לא ידעו איפה הם, מתי הם, מה שמם. כשהם באים לכאן, הם תשושים, רבים מהם לא שורדים", אמרה.

נעם יצא מן הבית שלה כשהיא עדיין ישנה. הוא הופתע עד כמה נפשו למדה לצאת. הוא לא רצה להעמיד את דודתו בקשיים נפשיים נוספים, שהטיבה להסתיר ממנו.

הוא לא ידע אך כאשר פקחה את עיניה יצאה אל חדרו. כאשר ראתה את המיטה מסודרת שלחה להוריו את המסר: "הוא יצא אינני יודעת לאן".

וקיבלה את המסר: "כל עוד אנחנו לא שומעים ממנו, הוא מת".

היא פחות או יותר הייתה מרוצה. היא יכלה לקבל תגובה גרועה יותר. מנסיונה למדה לא לתקן לפני שהתקלקל ולא להיות עצובה לפני שמשהו עצוב קרה.

כשהגיעה לקליניקה ישבו שם שנים עם שוטר. מכוח ההתמדה נראה שהצעירים עדיין לא נחתו. לפעמים היה נדמה לשרה שעבודתה הסתכמה במשכורת שקיבלה בסוף החודש, ולפעמים זה הספיק לה.

האדס עזב. נעם אתו. ג'ואל ידעה שהאחרון גנב אותה והותיר לב ירוק ופצוע. מאחורי הדלפק במעיין הבירה עמדה מישהי עם שיער מסולסל, חלק, שחור, בהיר, ארוך וקצר. היא הייתה שעירה כמו דב גריזלי. מבעד להתרגשותה מהשיח הכהה, לא הבחינה בפרטים. היא הכירה את שמה - פדרר. היא לא הייתה שונה מהאדס. טיפוס רציני, קניינית רצינית.

"לחתוך?" שאלה פדרר.

לג'ואל הייתה מריחה מביכה.

"כן, תצמיחי לי שורשים", אמרה, בעיקר לעצמה, והושיטה את הפלסטיק לעברה של המוזגת הקשוחה.



ו.

הם ישבו במסעדה של נמל תעבורה מפואר. נעם לא העז לאכול כלום. הוא היה רעב והרגיש שבטנו נפגשת עם גבו. אבל האדס המליץ לו לא לאכול יום שלם. האדס גם אמר שבגדים יפים יעזרו למטרתם ונעם הבין כעת למה הוא מתכוון, האדס לא נראה שוב כמו מוזג אפלולי באיזה מעיין בירה של צעירים חסרי אשראי. הוא נראה כמו שחקן בבגדים מפוארים כאילו נלקחו מתיאטרון הזמן. הם נאלצו לתקן את בגדיו בכמה אביזרים.

במשך ארוך מאוד הם בעיקר חיכו. לרוב התבוננו בריכוז בדלת מסוימת. מתישהו לקראת הצהרים האדם קם ממקומו והם עברו מקום כשהם משאירים את המזוודות שלהם מאחור.

נעם לא כל כך הבין מדוע איבדו אותן לפחות לא השאיר את המחברת שלו מאחור.

לפנות בוקר יצאו במסוק מיד אחרי שואגנר9 שנכנס והתחיל לשיר. מתיע עד כמה היה בחור מסודר, כמו אל חשבונות במאפה, עם בגדים מצמר גם בשיא החום, ובכל זאת היה הפרוע בחבורה ומעורבב עם פאוסט. מצד שני לא כל כך מפתיע. כלומר אם נעם היה חביב על פאוסט. נעם לא הבין למה חיבבו אותו. התשובה הייתה על סף התודעה אבל הוא לא הצליח לפרש לעצמו את זה.

נפרטיטי כבר ישבה במסוק.

"עוד מעט מתקפלים", אמרה להם.


בשולחן החדש האדס המשיך להזמין עוד ועוד אוכל. היה זה עינו ונעם חזר למחברת ציוריו.

האדס הבחין להפתעתו בשיח שחזר בציוריו. להפתעתו הוא הקדיש לה מבט ארוך. הוא לא אמר כלום.

זמן מה דנו בשם בדוי לנעם. האדס הציע את השם אפלטון. אבל נעם לא הכיר שום דבר חוץ מעצמו.

סוף סוף. אולי. האדס הרים את ידו אל אחד המלצרים. נעם הציץ על הדלת עליה השקיפו כל היום וראה את נפרטיטי עומדת שם עם מדי טייסת. האדס הצביע על המזוודות שלהם והביע את דאגתו באוזני המלצרים.

מהומה החלה.

אנשי בטחון פרצו אל אולם ההמתנה וכל האנשים נסחטו החוצה. בתוך ההמולה הם פסעו אל עבר נפרטיטי ונבלעו במסדרונות של נמל התעבורה.

"כדאי מאוד שזאת תהייה מעבורת נוצצת במיוחד", פלט האדס אל עבר נפרטיטי. "שבע שעות של קפה סאנסורי דורשות פיצוי".

נפרטיטי הגיבה במריחה. "קפצתי גבוה הפעם", אמרה.

כאשר הגיעו אל המעבורת האדס העווה את פניו בתיעוב. הוא לא היה בטוח. הייתה זאת ספינה צרה, כסופה, שני חלונות קדמיים מכל צד.

"היא נראית כמו דג", אמר.

נפרטיטי לקחה אותם לירכתי הספינה. שני שוחקי דלק באחוריה עוררו בהאדס דעה שנייה.

אבל מה ששמט את רגלי הספקות היה מה שהציגה מבפנים. זאת הייתה מעבורת של נהנתן שחקים שלא חסך כסף גם על ההנאות הקטנות ביותר. שעה ארוכה חלפה לפני שיצאו. החבורה של פאוסט המשיכה לאמלל את צוות הטכנאים. פאוסט ישב עם משקפי הטיסה שלו מול לוח הבקרה. ואגנר9 דיבר עם הטכנאים במזח. כל השלושה היו לבושים במדי צוות אוויר, עם זאת, משקפי התעופה הישנים של פאוסט, הפרח בכיס של ואגנר9 ושתיקתה של נפרטיטי, היו הפרטים שגרמו לצוות הטכנאים חוסר מנוחה. רק כעבור שעה נפלטו מן המזח. לשם התחלה הם ביקשו לפרוט את יכולותיהם של שוחקי הדלק המרשימים בירכתיה. לשם כך הרחיקו אל מעבר לאופק של חוקי התעבורה של הפדרציה. רק אחרי יום שלם הבין נעם שגם האדס לא יכול היה לממן לעצמו מעבורת כזאת ושהם נמלטים מפני החוק. בלילה נעם חלם על החלל השחור ועל מה שסיפרה לו דודתו. עדיין ישן בעיניים פקוחות אבל נדמה שהדבר לא עורר רושם בחבריו החדשים. הוא נכנס לתחושת אובדן מרחב, או ערבוב מרחב, זה היה משמח בתחילה אבל מפחיד בסוף. למזלו מגע ידיו החמים של האדס הרגיעו. למזלו לא אכל דבר ביממה האחרונה. הם טסו במהירות גבוהה ונמלטו עד מהרה משביל החלב ועוד מאות אלפי קילומטרים משם. היציאה הראשונה שלהם מן הספינה הייתה בכוכב כורים. המקום היה נוראי אבל הכרחי. כוכב חסר אטמוספירה, החיים התנהלו ברובם מתחת לאדמה בתוך חללים צרים ומנהרות ארוכות. רוב האנשים נראו כחיות נטולות חיים. האדס הסביר לו על כוכבי הכורים בזמן שפסעו נרגשים אל עבר מטרתם. "אי אפשר להחזיק מעמד הרבה זמן בכוכב כורים, רוב הכורים מבזבזים את כל כספם בשביל האפשרות לשכוח את זה שהם נמצאים שם, בדרך כלל במקום כמו זה שאנחנו הולכים אליו, חפרפרות נוצצות, בגלל החפרפרות האלה הממשלה מחזיקה ברוב כוכבי הכורים, ואתה משלם על כרטיס טיסה חזור מראש, כך שאם בזבזת את רוב הכסף שלך, לא תישאר כאן לחוזה נוסף". "זה לא המקרה כאן. זה כוכב פרטי. פה, אם אתה מכור, אתה נשאר עד המוות". הם צעדו זמן ארוך, החליפו מעליות והעמיקו אל האדמה. נעם היה בספק האם מישהו מהם יוכל להוציא אותם משם על דעת עצמו. מלוום השתקן, לא הגיב לכל ההתרגשות של החבורה. הוא היה חסר שיניים, ומדי פעם היו פניו מתעוותים מזיכרונות מטרידים. כאשר הגיעו לבסוף אל החפרפרת, עמדה החבורה כמה רגעים פעורת עיניים, ולכולם, בטוח שאצל נעם, הזדחלה והגיעה מריחה ענקית אל הפנים. אצל השאר היה זה כמו היכרות מחודשת ולנעם כמו פלא זיקוקי דינור כשהיה צעיר. אולם גדול כתיאטראות הזמן, כמו ביצה ענקית, הואר במיליוני אורות ששטפו את המקום. מרפסות היו מסביב לאולם והיה אפשר להבחין בהם בפעילות עליזה של אלפי אנשים. היה המון רעש, הרבה רשמים, אבל בעיקר היו אלה דפיקות הלב של מוזיקה עליזה שגרמה להם להתכווץ מתוך רצון להתפרץ קדימה. הראשון היה ואגנר9 שזורר לאוויר, קולו בין כה וכה נבלע ברעש האדיר. מלוום הובילם אל תחתית האולם. להתחיל להתערבב עם קונים פוטנציאלים ולהסתגל למשקאות המקומיים. מאוחר יותר התייחדו במרפסת משל עצמם, ממנה הייתה יציאה לסוויטות מרווחות. נעם שתק רוב הזמן והיה זקוק לעזרתו של האדס בשביל הצרכים הפשוטים ביותר. הוא מכר באופן מסחרר. הוא נע בין גלים של שינה קצרה להתעוררות מנומנמת. בין עליזות של תשוקה, לעצבות של אהבה. האדס היה החוט אליו היה קשור כדי שלא יאבד בחלל של חלומות בהקיץ. הם סיימו שם כעבור שלושה ימים בשתיית משקה מעורר מעורב בפחמן, וחזרו לספינה על ארבע. למחרת ישנו כל היום. "המוח שלי מרגיש כאילו זרקו לפניו דילמה בין רעב להקאה", אמר פאוסט. אך בערב לא הספיקו ליהנות מתחושת הרווחה שחוזרת אל הגוף, ההתפשטות חזרה אחרי ההתכווצות הפיזית והנפשית במעמקי הכוכב. השם 'אולטרפול' נזרק לאוויר, והחבורה נעשתה בבת אחת לחוצה ומרוגזת והם מיהרו להיפלט משם. האדס הרגיעו אבל נראה שהשם של משטרת הפדרציה משפיע עליו בכל זאת. בקבינה שררה דממה נטולת שמחה כל היממה שלאחר-מכן. זמן מה דלקו אחריהם חוקי התעבורה עד אשר נפטרו מהם. כאשר פגה ההשפעה של כאב הראש, הם תכננו את דרכם הלאה. נעם הקשיב להסברים של ואגנר9 על המרחב שבו עשו את דרכם אבל הם לא עשו את הדברים מובנים לו. הוא הביט על מיקומם במפות הכוכבים, בהתחלה חשב שהבין משהו, אבל פרטים מסוימים נראו מוזרים מדי ולקח לו זמן להבין שהוא לא מבין. מה שנראה קרוב היה למעשה רחוק. מאוד. כאשר הבין לבסוף את מיקומו, הם סיבכו אותו בזמנים. כעבור כמה שבועות, כמה כוכבי עובדים נוקשים, והנאות מפוקפקות, הם החליפו את המעבורת הראשונה, וככה המשיכו עוד כמה חודשים, בגניבה, בין הכוכבים, לא נשארים במקום אחד כדי לענות על שאלות של בעלות ואישורי טיסה, החליפו ספינה בספינה, דג בצפרדע וצפרדע בצ'יטה, עמדו שעות ארוכות בכמה מסעדות בנמלי תעבורה ואיבדו לא מעט מזוודות. הם נהנתני שחקים. "יש שם אחר לחבורה הזאת", הסביר לו האדס, "ספקולנטים. הם בעצמם לא יודעים היכן הם נמצאים וזה מאוד פשוט להגיע למצב הזה, כל מה שנדרש לעשות הוא להזין כמה יעדים אקראיים. מה שהם כן מחשבים, היא את הסבירות שאנחנו נמצאים במקום כלשהו". "לחזור לזמן הנכון, זה כבר יותר בעיה", אמר האדס, "תלוי במזל, רצון וזיכרון, אתה צריך מישהו בחבורה שאתה יכול לסמוך עליו". נעם נראה המום. נפרטיטי הודתה שהם היתלו בו. הלילות האין סופיים חלפו כמו מים זורמים בנחל. נעם חש שהוא יותר ויותר נקשר להאדס. אבל האדס עצמו לא נראה שהוא מתעורר מעצבותו האין סופית. לקראת סוף מסעם, שבא בחטף, וכאילו היה קשור במתחולל בנפשם, כל אחד עמד בפני עצמו. נעם שאל את האדס למה הם הולכים ונפרדים ומסתגרים לעצמם. "זה החלל, הוא בלתי סופי רק בגלל שהמרחק מנקודה לנקודה משתנה. גם בינינו. אחרי זמן בחלל נוצר מה שנקרא 'התגלמות'. אנשים שלא באים במגע עם אנשים אחרים". האדס הביט על נעם ששכב והביט בתקרה. האדס ליטף את נעם. "אל תדאג, בדבר אחד אתה יכול לבטוח, בפאוסט, אם תצטרך אותו הוא יהיה שם בשבילך". כדור יפיפה הופיע מולם. נפרטיטי הופיעה מולם עם קנקן קוקטייל קופידון. הם שתו לחייהם ועמדו לנחות. הם התלבשו כראוי. בפעם האחרונה שהשיגו מזוודות השיגו גם בגדים מתאימים למקום החדש שעמדו להגיע אליהם. הפעם באמת הרגיש נעם כמו שחקן בתיאטרון הזמן. פאוסט הופיע מחייך בפתח הדלת והצביע על האדס: "הפעם אתה הולך איתי". הם מכרו כל הלילה במועדון זכוכית בראש הר קפוא. כבר בנמל התעבורה גילו שהם עומדים לקראת חוויה שונה משאר כוכבי הפועלים בהם שהו עד כה. מראה המעבורות במעגנים גילו שמדובר במקום אופנתי. הם אכלו שם מאכלים שלמשך שעה הפילו אותם על הספות המומים. כשהקיצו ראו את כל העולם מתנועע מולם. נערות ונערים יפיפיים קנו והם מכרו. נעם שכב בחיקו של נער אדמוני, רק מקצת המילים הוא הבין בשיריו השקטים, שארית שהעידה לבדה כמה רחוק הוא מהיכן שהתחיל. עם זאת את שפת הגוף הוא הכיר היטב. הוא צייר את הנער בשנתו, תלש את הציור ושלח אותו אל ג'ואל. הוא קם וטייל בין החדרים. האדס ישן פרקדן ועיניה של נערה ירוקת עיניים וירוקת שיער הביטו עליו מחייכות. פאוסט התערבב עם נער וורוד, נפרטיטי הסתגלה עם כתומה מוזרה, וואגנר לא הצליח להתפשר אז הוא התערבב עם שחור ותכלת. נעם שב אל האדמוני, ליטף את חזהו ושב לצייר. נעם התעורר לרעש המולה ועיניו העצובות של האדס. אור הבוקר החל לעלות מאחורי פסגות ההרים וקרני השמש הראשונות סנוורו את עיניו. היה קשה להבין את דבריו של האדס. הוא חימם משהו מעל להבת נר ולא הפסיק לדבר. עבר עליו משהו לא טוב: "מאז ומתמיד אני מת. בטח משהו גנטי. הוא פה, בקצה כלשהו של העולם, נדמה שעמוק בתוך העולם, רק שאין חוץ לעולם. אני חוזר למזוג בירה, לראות איך הקצף עובר את הקצה של הקנקן ולא נשפך". האדס ביקש את ידו של נעם. נעם הושיט לו את היד. "אל תדאג", אמר האדס ובמהירות לפני שנעם הצליח לקלוט הטביע על ידו של נעם חותמת לוהטת. עם זעקתו של נעם התפרצו אל החדר חבורת שוטרים. "אל תדאג", אמר האדס. הקונים הצעירים התקבצו בפינות החדר. כל החבורה הובלה אל מעבורת שהשם 'אולטרפול' היה כתוב עליה באותיות מרובעות ועבות. * יום אחד פאוסט הופיע בתאו והעלה אותו ממרתפי הכלא. האדס ברח, סיפר לו. יש לו קשרים שעשו אותו בלתי נראה בעיני החוק. נעם נגע בפאוסט, נישק אותו, ובכה מרוב אושר. אחרי שעתיים הם ישבו במסעדה בנמל תעבורה מהודר ושני קנקנים מולם. אחרי ביקור בחנות בגדים נעם יצא לבוש באופן מועיל. מזוודה עמדה בקצה השני של המסעדה. עיניו של פאוסט ננעצו באחת הדלתות ממול ונעם צייר על מחברת חדשה. בזמן שעמד בכלאו לא היה לו הרבה מה לעשות חוץ מאשר להתבונן בכוכבים ולהחליט שהזמן עומד מלכת. בכל שהותו שם לא מצא דרך להוכיח שהזמן עובר. היה זה כוכב חסר אטמוספירה ורקע השמים השחורים לא השתנה. בשלב מסוים היה משוכנע שהוא מחמיץ את הבוקר, שהכלאים משחקים במוח שלו. גם כשהשומר אמר לו שהוא הולך ומשתגע, זה לא שינה את דעתו בקשר לשתי האפשרויות, או שהזמן עומד או שהוא מחמיץ את הבוקר. ברגע שנגמרו לו המחשבות, הוא האזין לשיחתם של השומרים ושאר הכלואים, עד שהיה נרדם. גם כשהיה ער הרגיש שהוא ישן בעיניים פקוחות. "השומר היה קניין רציני והחזיק אותי בשפיות, די התעצבתי לעזוב אותו", הודה נעם. "אנחנו תמיד עוזבים ותמיד מגיעים לכלא", אמר פאוסט. "היכן האדס?" שאל נעם. פאוסט צחק. "דודתך לא שטפה אותך מספיק, כולם חוזרים לכדור-הארץ", אמר. "אתה מכיר את דודה שלי?" התפלא נעם. "חצוף", פלט פאוסט, "כולם מכירים את הדודה שלך". פאוסט זרק את זרועו על השולחן. על צידה הפנימי ראה נעם טביעה דומה לשלו. "זאת הטביעה של דודה שלך", אמר פאוסט. נעם הראה לו את הכתובת על זרועו. "אם אתה רוצה לחזור אל האדס יש לך כאן כל הקואורדינטות שאתה צריך", אמר פאוסט. נעם נשען לאחור על כיסאו, זרק הצידה את מחברת הציורים שלו ומתח את רגליו אל עבר פאוסט. הוא חייך חיוך אביבי שבלבל את פאוסט לגמרי. פאוסט הרגיע את עצמו בהסתגלות למשקה מקומי שהורגש בעיקר באזור האוזניים. מעין עקצוץ. "אתה רוצה להמשיך לכדור הארץ?" שאל. "לא", השיב נעם. פאוסט התמלא התלהבות. "אחרי כלא אני בדרך כלל תמיד מרגיש צורך עז לעשות משהו..." "מסתבר שגם אני. מה דעתך על וואגנר10?" שאל נעם. "אין מוכר חוץ ממך", השיב פאוסט. "חוזה רק עד הכלא הבא", אמר נעם. פאוסט קרא למלצרית והצביע על המזוודה. מהומה החלה במסעדה. נעם הביט לאחור וראה את פניה של נפרטיטי מציצות מאחת הדלתות במדי טייסת. פאוסט הרכיב את משקפי הטיסה שלו על מצחו והם נבלעו במסדרונות.

48 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.