אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.

shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

חוקר נוסע

עודכן ב: 1 אוק 2019

"מארצי ומעצמי אני יוצא",

סרוונטס, מסע לפרנסוס.

א.

"אתה טועה לחשוב שבגלל שאנחנו מולידים ילדים, קונים ומוכרים, שפעם בשנה אנחנו מציגים בתערוכת המושבות את הפנים שלנו שמחות ועצובות, ואת הילדים שלנו משחקים בין אולמות המושבה - שאנחנו דומים לכל השאר. בגלל שהיית בכל כך הרבה מושבות וראית דברים, וכמו כל בן אדם נורמלי אתה נוטה לייצר תבניות, אז תן לי לחזור ולומר לך: אנשים מייצרים תבניות במקום שסטטיסטית אין שום סיבה לייצר תבניות כאלו. קל לומר שזה טבעי שנהיה כמו כולם אבל לרוב, מאחורי מה שקל לומר, עומד אינטרס. של מי האינטרס? למי שמרוויח מזה. במקרה הזה מי מרוויח מזה? למי שמוכן להתעלם מהקשיים הייחודיים לנו ומבקש לומר שלכולם קשה. אז אני רוצה לסכם ולשאול אותך מה המסר שלי?"

"לא לקחת דברים כמובן מאליו", השיב דניאל.

רב פקד רולן לא נראה מרוצה מהתשובה אבל הסכים להסתפק בזה. שעתו הייתה קצרה ולהטו היה בלתי פוסק כמו השמש.

"את יתר הפרטים תקבל מהמפקד שלך", אמר רולן והתחיל להרהר בדבר מה. הרהוריו לא נגעו לדניאל והאחרון היה צריך להבין את זה לפני ששאל: "אתה רוצה שאעדכן אותך אישית?" שאל דניאל.

"לא, יש שרשרת פיקוד", אמר רולן וידע שיצטרך כעת להשעות את הרהוריו עד שיסיים כאן עם החוקר הנוסע. הוא הזמין לצערו את החוקר הטוב ביותר כשהיה צריך לבחור בממוצע מכל. "ואני אשאל אותך שאלה רטורית: למה שאלת אם לעדכן אותי? בגלל שבחקירה בסדר גדול כזה בדרך כלל קציני בטחון כמוני דורשים להתעדכן אישית? אז עברת על הבקשה הראשונה שלי, אתה טועה לחשוב שאנחנו דומים לכל השאר, בגלל שהיית בכל כך הרבה מושבות וכו'... אני צריך לחזור על עצמי?"

דניאל נד בראשו לשלילה קם ממקומו ויצא. דניאל לעולם לא חזר על אותה טעות פעמיים.

במשרד ההומה ניגש למשרד הפקד אבל לא זכה להכנס, מיד הקדימה ויצאה משם מישהי שאמרה לו: "אתה איתי".

הם יצאו מהמשרד ועד שהניעה את הרכב, כלומר: שבע קומות במעלית; הליכה בחניון וכניסה למכונית, לא אמרה מילה. זה לא הפתיע אותו, בדרך כלל הייתה זאת קבלת הפנים שלה זכה, אנשים לא אהבו שמצניחים לטריטוריה שלהם מומחים, אז הוא לא התרגש מזה, עם זאת, הוא התרגש מהחוקרת. היו בה עיקולים וריחות ומבטים והתנהגויות מסעירים ומהבחינה הזאת, עדיין התרגש, להפתעתו, לעבור ממקום למקום.

"מילי", הציגה את עצמה. "קח תעיין בזה".

דניאל לקח מידה פרוטופוליו שמנמן.

ומילי חתמה ביציאה מהחניון והם יצאו לדרכי התפעול של המושבה.

בני אדם לא הלכו בדרכים הצדדיות הללו, רק רכבי שטח או פועלים מרוכזים בעבודתם. מאז ומתמיד אהב את הדרכים הללו הם היו העצמות עליו נבנה הכל. בהיות חוקר נוסע הסתובב בהם לא מעט החללים מאחורי דרכי התפעול לעומתם, היו התדמית שבחרו מנהיגי התחנה להציג.

בואו של דניאל למושבה היה חלק ממסעותיו הרגילים של חוקר נוסע, עם זאת עם נחיתתו בכל נמל התעופה נדרש להפעיל את החלק במוחו שהיה גמיש לשינויים. חלק זה של היקום היה צפוף במושבות כאשר הרחוקות ביותר בגוש המושבות דרשו רק שבוע טיסה, מה שהפך את את נמל התעופה של כל אחת מהמושבות למאוד פעיל. דניאל עמד עם נחיתתו בנמל וראה המוני אנשים שיצאו ובאו, הרבה אנשי עסקים וגם משפחות לא מעטות. הוא לא ידע מהם זמני החופשה בחלק זה של היקום. אולם מיד הבין שנמל תעופה פעיל כזה ,יאפשר למושאי חקירה לצאת ולהיכנס בקלות יחסית למושבות מבודדות. על כן העריך שהרוצח כבר לא כאן.

הוא עמד בנמל התעופה שעה שלמה לפני שהבין שאף אחד לא יבוא לאסוף אותו. באותו רגע קרה השינוי המחשבתי המדובר ביותר ביחס לחוקרים נוסעים. הוא ניתק ממקומו בפתאומיות והתחיל ללכת כאילו התוכנית המישנית הייתה מוכנה מיד איתו למרות שלא חשב עליה עד אותו רגע.

הוא רפרף מעט בתקייה והניח אותה בצד. הוא הביט על המושבה. מבנים אדריכליים היוו לרוב הבסיס לכל.

"יש לך מפה של התחנה?" שאל.

"לא", אמרה. "לספר לך קצת על הנרצח?"

"אין צורך", השיב והציץ בלי כוונה בשעונו. הוא ראה את התכווצותה של מילי. הוא תיעב את המקומות שבהם היה צריך להיענות לכללי הטקס. הוא לא רצה לשמוע על הנרצח. השעה הייתה שמונה בבוקר. הוא שיער כבר את ההתפתחויות של היום והיה מדוכא. עשה לו טוב לחשוב על העבר דווקא. אחרי נמל התעופה ניגש לתחנת המוניות. הוא לקח מונית וביקש מהנהג שייקח אותו למלון טוב. הוא העריך שבמקום עם תעבורה ערה ישנם מקומות לינה זמניים לכל חפץ.

"עסקים?" שאל הנהג.

"עבודה, משטרה", אמר דניאל.

"אה, חבר המועצה, מושחתים, למישהו נמאס, אתה מכיר את זה שנגמרת לך משחת השינים ואתה לוחץ ולוחץ ואם תשקיע מספיק בסוף יצא משהו? אז אי אפשר ללחוץ וללחוץ בלי שמשהו יצא בסוף, אתה מבין?"

דניאל לא היה מעוניין לדבר. אפילו עיניו הנוצצות של הנהג והעובדה שהיה מעין סב חביב לא גרמו לו לענות: "לא, אני לא מקומי, על מה בדיוק לחץ אברהמס?" אלא משהו בלתי מובן, עייפות.

"הוא רצה להגביל משכורות ולמצע את ההבדלים", אמר נהג המונית.

"ומי התנגד לזה?" שאל דניאל.

"אנשים שמרגישים חנוקים ורוצים להפעיל את הכושר של המוח שלהם ולהגיע להישגים… הגענו", אמר נהג המונית.

"הוא היה סוציאליסט?"

"רחוק מזה, הוא היה עשיר כמו דג מסריח.."

"אז ממה זה הגיע? נקיפות מצפון?"

"אתה מכיר את טולסטוי, היה לו יום הולדת אלף השנה, אז הוא היה עשיר, אבל לבש בגדים של איכר", אמר נהג המונית. "טוב חבוב יש לי פה קריאה ופה אתה חייב לטוס על כל קריאה".

דניאל יצא ונכנס למלון. המילה טולסטוי עודדה את רוחו. כמו כתם בוץ על משטחי בטון אינסופיים. כחלק מההערכות המחשבתית החדשה החליט לא ליצור קשר עם אף אחד או להודיע על הגעתו. הוא הבין שהגעתו או תאריך הגעתו או דחיפות הגעתו הם לגמרי בשליטתו. הוא ישב על המיטה והזמין ארוחה. אחר כך הביט בסרטונים מצוירים במסך. אחר כך הוציא את מפת העיר שלו. היכן שנולד. הוא אהב להתבונן בה שעה ארוכה או קצרה. תלוי עד כמה היה עייף, או מתגעגע, או שעלו בראשו הרשמים שהוטבעו בו בילדותו. הוא אהב להביט בעיקר על גן השעשועים, על הכתם הירוק, שהונחה על ידי שני קוים חומים להצטמצם, אל קצה מחודד, שם שכן בית תפילה, שם הייתה בריכה קטנה עם דגים, שם היה פוגש את סנד הקטנה. הוא נרדם.

בשעה מאוחרת יותר הגיעה מליקובסקי בדפיקות עזות על הדלת וברוחה הסוערת.

ב.

מליקבוסקי אמללה אותו בבוקר כשהלכה מבלי להביע צער אלא כאילו הייתה ספינה שתדלקה באוויר. הא רצה שתנחת לרגע על מנת להרגיש נמל ולהרגיש דבר מה, איזו הזנה חוזרת משמועתית. היה הייתה הסוכנת שלו ואהובתו. הם היו גם בני זוג פחות או יותר. אבל יותר מזה העדיפו להיות מאהבים. אבל המחזוריות של אהבה מרחוק, אהבה מקרוב, געגועים קשים ואהבה מרחוק, התחילו להכלל במשמעות חדשה שנבנתה על המחזוריות הזאת. משמעות שאיימה לפורר את כל המבנים הקיימים בחייו.

אחרי שהגיעה ישבה איתו על החומר על חבר המועצה. היא נתנה לו סקירות. העבודה של מליקובסקי הייתה הרבה יותר יעילה ומדוייקת משטף המילים שיכול היה להינתן לו בתחנות המשטרה המקומיות. נתוניה היו רחבים, מדויקים ורק השאירו לו לבצע אנליזה קצרה. אחרי התדריך נכנסה להתקלח וכשיצאה הריח החדר סוף סוף כמו משהו פרטי, אישי ואינטימי.

"אל תשיגי לי יותר חקירות כאלו", אמר דניאל כשיצאה מהמקלחת.

"הם משלמים בזהב", אמרה מליקובסקי. לא היה דבר שמיליקובסקי אהבה יותר מזהב. היא אגרה אותו בשקיקה. אבל כמו מרסל הקטן שכתב לעצמו מכתב בשם ז'ילברט וידע שאם הצליח לחקות את סגנונה של ז'ילברט הרי שזה היה עגום למדי שהוא כבר לא יכול להשתוקק למכתב ממנה. כך מליקובסקי בגלל שאגרה כל כך הרבה זהב כבר לא הצליחה להתרגש מזהב.

"זהו מסוג המקומות שלעולם לא יהיו מרוצים", אמר דניאל, "מסוג המקומות המוזרים. מסוג המקומות שלעולם לא אצליח להסתגל אליהם. שלניסיון שלי אין משמעות במקום הזה".

"זה באמת קצת מקום מוזר אבל אין לאף אחד ניסיון כמו שלך", אמרה מליקובסקי, "פשוט תעשה תעבודה שלך ותן להם חשבונית".

"אבל יכולת לתת את זה לכל אחד", אמר.

"כן אבל אתה היית באיזור וגם אני, אז תעשה את העבודה שלך", אמרה מליקובסקי ונשכבה עליו והוא הרגיש את כובד משקלה. את נוכחותה. הוא לא אהב אף תנוחה אחרת. אלו היו הרגעים שנצר בזכרונו ככל שיכול היה. לצערו הם היו מתפוגגים לאיטם וזכרונו היה מצליח להעלותם בצורה חיוורת בלבד.

"היי, אתה כוכב", אמרה.

"אז למה את לא נשארת?"

"יש לי עבודה", אמרה והסתדרה בצורה נעימה ועצמה את עיניה.

"עוד סוכנים, עוד רצח", אמר.

"עוד זהב", אמרה. "עכשיו תהיה בשקט. אתה יודע שמגיל ארבעים יורד החשק ויורדת החדות ואז כבר מחפשים תנוחות חדשות ומקומות חדשים…"

נסיעת הרכב עם מילי המשיכה בינתיים בלי מילה, אנחה, גניחה. היא הצליחה אפילו להזמין להם קפה בדוכן בדוכן בדרך וגם ללגום את הקפה מבלי להשמיע רחש. הוא סיים לעבור על התיקייה שנתנה לו מילי. הפערים בין התיקיות של מליקובסקי לבין התיקיות של התחנות המקומיות לרוב סיפרו לו את כל הסיפור. מה שהציג הנחקר או הנרצח היה לרוב מה שנתפס בעינים מקומיות ומבני העומק החבויים של טיפוס אישיותו היה בעיקר מה שנתפס בעיניה החדות של מילקובסקי. מגע יריכה על מפשעתו עדיין היה חם בזכרונו.

הם הגיעו לשתי דלתות שירות גדולות. מילי עצרה את הרכב.

"הרקנו את המקום על מנת לשמור על הכל כמו שמצאנו", אמרה. "חשבנו שתבוא אתמול אז החזרנו את האוויר כבר את אתמול".

"אפשר לקרוא כבר לזיהוי הפלילי", אמר דניאל.

הם לבשו כפפות ומילי דחפה את דלתות השירות והם נכנסו למקום צנרת ענפה. הם נכנסו לחדר שהוצף שוב באוויר. היה זה ריח ייחודי. הם פסעו זמן מה. על סמך התיקיות שנתנה לו מיליקובסקי ועל סמך העיון הקצר בתקייה שנתנה לו מילי לדניאל הייתה כבר תיאוריה והוא אכן ציפה למצוא את הגופה מונחת בצורה מסויימת. קרוב לודאי שהרוצח היה מהסוג המאורגן. לא חכם במיוחד אבל גם לא טיפש. בעל חוש טכני. אחרת לא היה מצליח להגיע עד כאן מבלי שיזוהה. לבסוף הגיעו אל אחד המעברים ושם על שורת צינורות עבים, כמו על מזבח נחה הגופה. תחילה היה קשה להבין אבל מהר מהר דניאל אישר את חשדותיו. ראשו וגפיו של המנוח סובבו לאחור. ולמרות ששכב על בטנו פניו וגפיו פנו מעלה. זה דרש לא מעט כח והייתה בזה לאמ עט אמירה. זה היה עניין אישי. כל זאת הצטרף יחד לאישוש חשדותיו. הוא לא היה צריך לבדוק את המנוח ונדרש לו פחות מדקה כדי להגיד למילי שהם סיימו.

"תכניסי מהר את הזיהוי הפלילי. ונסגור את העניין" אמר.

"המנהל לא יהיה מרוצה", אמרה מילי. "אני אפגוש אותך עוד שעתיים במשרד".

דניאל שב ופסע במבוך הצנרת עד שיצא החוצה. לומר שהיה מרוצה היה רחוק מהאמת. הוא ידע שצפויים קשיים. הוא לא היה חוקר נוסע אם לא היה קולט את הלך המחשבה במושבות ברגע שנחת בהן והמושבה הזאת הייתה מוזרה לטעמו. הוא התיישב במרכז המסחרי ושתה קפה. הוא השתדל לא להביט על שום דבר מסוים. הוא רצה לפרוש. אחת הבעיות העתיקות של מקצועו היא שהכל נראה בעיניו גרוטסקה. אפילו הקפה. הוא ירק את הקפה לכוס. כשהיה צעיר היה אורב לבחורות או בחורים. הוא נענה לחיזורים הדקים שחשפו שלא במודע. הוא היה מסוגל גם גן בוטני ליצור מיקרוקוסמוס זעיר ותחום בזמן שיתאים לכל משאלותיהם הכמוסות עד כדי כך שידמה לחלום. אבל הוא איבד בזה עניין בדיוק כפי שחווה איבדה עניין באדם בגן העדן האבוד ופנתה להביט על עצמה באגם ביודעה שיש עוד חלקים בגופה שזקוקים לסיפוק ולדניאל הייתה חדות מחשבה ויכולת מניפולטיבית להכניס כל אחד או אחת למיטה אבל זה לא היה הדבר שהיה חסר לו מכל.

כעבור שעתיים נכנס עם מילי למשרד המנהל. הוא מסר את שם החשוד ברצח וכל פרט אפשרי שיביא למיצוי הדין. הוא ימסור את הדו"ח לא יאוחר מ-48 שעות.

המנהל לא הגיב באופן תיאטרלי. מה שלראשונה חרג מהמקובל.

"אני מבין שלא הבנת או סרבת לקבל דבר מכל מה שדיברנו. אתה חושב שאתה חכם אבל אתה לא באמת מבין כלום. הקצבנו לך אוויר לשבוע.

"למה שלא תחסוך אותו",

"אוויר זה הדבר האחרון שחשוב עכשיו. אתה מגיע לכאן, עם הנחות יסוד, עם הכללות נבונות, עם חדות מחשבה, ומתיימר להבין הכל על סמך היקשים לא פשוטים. תביט, אתה רואה את מילי ואתה כמובן כבר גיבשת עליה דעה, כי אתה לא יכול שלא לגבש עליה דעה, כי הדעה הזאת למוח כשלך בולטת כמו תמונת תלת מימד. אתה אומר לעצמך שזאת לא אשמתך. שסטטיסטית אתה צודק. שמילי בודאי היא טיפוס מסוים… וזה כמובן טיפשי ביותר… אתה בטוח מכיר את החתול של שרדיגר, אז אתה מאלה שפותחים את הקופסא אבל הורג את החתול… תקשיב, אני לא אידיוט, אני גם לא חסר סבלנות, אני גם לא אנטי שום דבר, אני פשוט צריך שתבין, שאני לא מוכן שתעשה את עבודתך באופן מיכאני. יש כאן נרצח, יש רוצח, יש אותך, בהינדואיזם הפסל הוא גם האל וגם לא האל בו זמנית, זה משהו שאני בטוח שאתה יכול להבין, כל אחד הוא גם מעבר להזדהותו עם התופעות, מילי!"

"מה אנחנו עושים פה?"

מילי ידעה שאם תרצה להחליף את המפקד יום אחד ותזכה להמלצתו זה לא הזמן לחסוך במילים.

"אנחנו מנסים להעניק צורה של נורמליות למשהו לא נורמלי, המפקד, המושבות נכשלות שוב ושוב בגלל שהן לא מבינות שאי אפשר לכלוא אנשים במאה שישים קילומטרים מרובעים, במקרה הטוב, ולצפות שהנפש תסתגל מאליה. אנחנו זוקקים לחוקר נוסע שיבוא ויחקור ויופיע על במת המושבה, יתפוס את העין של התושבים ויצוק רבדים אל הקיום החד גוני".

המפקד הביט כל הזמן על דניאל.

"הבנת?" שאל.

דניאל קם על רגליו.

"תקשיבו, בכל הכבוד, אני לא בובה על חוטים של אף אחד, ואני לא בגיל ולא בנוי למשחקים, לא משנה איך תהפכו את העניין אני לא מתכוון לעלות על אף במה".

דניאל יצא מהמשרד ואף שלא ראו עליו היה נסער. ולא בגלל שום דבר מלבד מיליקובסקי. שום דבר לא השתנה בתמונת עולמו מאז שכבת הצבע הראשונה שהניח על הקנווס מאז שנחת כאן. והוא בהחלט צפה בעיות.

מילי קמה ממקומה.

"את לא יום ראשון בתפקיד הזה", אמר המפקד, "קחי אותו ותסבכי את העניינים. ושלא ירגיש כל כך רע. הוא נראה קצת שפוף".

ג.

מיליאקובסקי הוזעקה לפתור את התסבוכת. אבל דניאל ידע שלא יזכה לראות אותה. היא קרוב לודאי זועמת מרוב פחד על הזהב. היא אפילו לא דיברה איתו, רק שלחה לו הודעה: "אתה כוכב". היה זה איום דק כמו

הוא שכב בחדרו והתבונן בתקרה. כבר לא היה לו כוח לכלום. בלילה שתה ושתה באחד מהמקומות במרכז המושבה ובבוקר מצא את עצמו במיטה של בחור צעיר. היו עליו כל כך הרבה חצ'קונים שקיווה שלא עבר על החוק. הוא יצא משם בשקט. אחד הדברים הטובים עם צעירים שהם חושבים רק על עצמם. הנער אפילו לא יזכור שהיה כאן. בכל אופן השאיר לו פתקה קצרה.

הוא החליט לדבר עם משפחת הנרצחת. בת הזוג שלו הייתה במושבה אחרת. והחליט לדבר איתה בלילה דרך מרכז התקשורת. שני הילדים שלו היו כאן בתחנה. האם הוא רוצה לדבר איתם? לא היה דבר שהיה יותר שנוא עליו מאשר לדבר עם משפחות. הוא עשה זאת כשהיה צעיר, ועדין ולא בטח באינטלקט, וחשב שהרגש עליון על הסטטיסטיקה, ושאולי יתברר לו דברים חדשים. אבל בסופו של דבר מבלי כוונת מכוון התרחק משיחות עם אנשים. היה זה לרוב כמו לקרוא ספר גרוע. עמיתיו היותר רומנטים אמרו לו שזה 'fascinating' לכל מי שבתחום מסיבות של סקרנות. הוא התאמן שע ארוכה בחדרו אחר יצא לחכות למילי בבית הקפה שהפך להיות הקפה הקבוע שלו למרות שהיה מדובר בשלושה ימים. המלצרית כבר חייכה אליו. היה לה גוף נאה ובגדים פרחוניים כדרך קבע. הוא נטה להתרחק מאנשים עם בגדים פרחוניים אבל היה בה משהו מסעיר. אם שום דבר לא יזוז הבוקר, כלומר אם המנהל לא ינוע מדעתו הבלתי מובנת, הוא החליט להזמינה לארוחת ערב. היא הייתה בעניין למרות שלא ידעה זאת במודע.

מילי הגיעה וצפצפה לו מהדרך. הוא קם והותיר תשר נאה.

מילי שהיתה משוללת כל יכולת של שיחה אנושית. שכל ניסיון כזה היה כמו נסיון של בולדוזר לפרוט על נבל, רצתה לומר משהו והתקשתה וכל גופה התנגד לכך. היא הניחה בחבטה את כוס הקפה הגבוהה שלה במקום. היא הגבירה את המזגן. היא קיללה חרש. דניאל רצה לצרוח במקום זה פשוט התעלם. מילי הסתירה לעין בלתי מזוינת שרירים עבים ומוצקים תחת מדיה. מילאקובסקי אהבה שרירים. הוא עצמו נהג להתאמן שלא במודע כדי להרשימה.

"הייתי עם נעמי אתמול בלילה", אמרה לבסוף. נעמי הכוונה הייתה למיליאקובסקי. היא אמרה את זה כאילו השלימה משימה. הוא ציפה להמשך משהו כמו "הייתי עם מיליאקובסקי אתמול והמשימה הושלמה בהצלחה" אבל במקום זה אמרה, "היא אמרה לי שאתם מדברים בחופשיות על הדברים האלה, שזה חלק מהשגרה שלכם, אז החלטתי לספר לך, בשביל שתדע".

דניאל שקע בכסאו ורצה למות. הוא חש שכל חייו הוא טובע ברפש האנושי. הוא רצה לפרוש למקרון 6, מרחק של 100 שנות אור מכאן. פנינסולה של 6 כוכבים תואמי ארץ, שסובבו סביב שמש נהדרת כמו שרשרת אבני טופז, בעלי זוית נטיה מושלמת, כמו שמילאקובסקי נהגה לומר עליו, שהעניקו להם מזג אוויר נעים כל השנה, מיוערים בכבדות, חופים זהובים, אוקיינוסים כחולים וחמימים, בקתות עץ, מנותקים מכל וכל.

"יש לך תקציב אוויר לעוד ארבעה ימים, תנסה בארבעה ימים האלה להרשים את המנהל", אמרה מילי בניסיון מגושם להשמע להוראותיה של מיליאקובסקי לעודד את רוחו.

דניאל הפסיק לדמיין את מילאקובסקי עם כל מפגשיה המתכוננים כמו לוח אסטרטגיה שהתחיל לפני 200 שנים. חלק ממפגשיה המשיכו את תיכונוניו של אביה. יש לו הרגשה שאביה העביר לה את מערך הכוחות ביקום, את כל השבילים ופיצולים אותם חקר וכבר. היא ואביה היו יושבים ערבים שלמים ומתווכחים על כל דבר. בדרך כלל שתו שישיה בירה. לא משנה שהיו עשירים מלאים בזהב וחיו בתוך טירה בהירה עם גנים רחבי ידיים, עדיין חיבבו בירה. היה להם יותר כוח מידע משהצליחו לדעת. חלק מידיעותיהם היו עלולים לגרום לאסונות אם היו מתממשים לכדי ידע.

מילי הובילה אותם לביתו של הבן הבכור. היה זה בית נאה. הכניסה אליו כמו כל הבתים הייתה ממסדרונות התחנה אבל בשונה מרוב הבתים ביתו נפתח מאחור אל השממה והואר באור המריאן, השמש הבוערת בשמים. הם ירדו מטה אל חדר העבודה שלו שהייתה יציאה ממנו לגינה תחומה באבנים וצמחי קיר השתפלו מהם מטה ונוף ירקרק כמו נזרק החוצה כמו פרץ צבע בין שתי חומות שהלכו ונמכו ותמכו במחסה הזכוכית.

האיש, שמו אלינור פרסי, היה באמצע שנות החמישים וניהל את עסקיו של אביו אחרי שזה נעשה עובד ציבור בעשרים שנים האחרונות. הוא היה גבוה, גרום, שיער ארוך ומתולתל. דניאל שנא את הטקס שגרם להם כמעט חמש דקות עד שהצליח לשאול דבר. כמו הטקס במסעדה שגרם לו שנוא מסעדות. הם עברו את כל השאלות. הוא ניסה להתעכב למראית עין על אחת התשובות. הוא ניסה למצוא איזו תשובה שניתן להפיק ממה איזוה קושי שכביכול דורש הבהרה.

"אם אתה לא סובל את האיש אז איך זה שהוא העדיף אותך על פני אחותך בניהול החברה?"

"אני לא אוהב להיות כאן, אני כאן בגלל שלא הייתה לי ברירה, אבא שלי רצה שנלך בדרכו, ואחותי כל כמה שהיא אהבה אותו הוא המשיך ופגע בה בגלל כמעט כל דבר. הייתה לה חרדה עמוקה מאובדן הזהות והעצמאות שלה, ביטול עצמי, מול הכוחניות שלו, היה לה חשש מהידבקות רגשית, אם אתם יודעים, היא פעם התפרצה בטיפול קבוצתי, קשה היה לה לשלוט ברגשות שלה אם העמידו אותה במצבים שהיא לא התכוננה אליהם, אבל אני ששנאתי אותו, היה לי כל מה שדרוש.. כלומר להיפך…"

כשהם יצאו החוצה דניאל חשב שהוא רוצה להקיא. הוא שנא מילים. הוא שנא אנשים. הוא שנא שכל אחד חשב שהוא ICD-100. ולא רק זה, מילי ברברה וברברה כאילו נפקעו בה כל המילים עם המפגש שלה עם מיליאקובסקי. זה היה בלתי נסבל היא רצתה שיפגשו עם הבת. מילי הייתה בטוחה שהיא מראה סימנים סכיזואידים.

דניאל קבע איתה מחר. בינתיים הלך לבית הקפה שישב בו הבוקר.

המלצרית החביבה ניגשה אליו.

הוא זרק את התפריט על השולחן.

"את מסיימת עוד חצי שעה", אמר.

"נכון", אמרה והסתובבה.

מאותו רגע ניגש אליו הברמן. הוא היה מסורבל וככל הנראה נועד להציל אותה. דניאל הרגיש כאילו האדמה נסדקת והוא נופל ומוצא את עצמו בצומת דרכים גדול בלי לדעת לאיזה כיוון לפנות. הוא הפעיל שוב את המוח הגמיש.

לבסוף ניגשה אליו.

"תקשיב, הייתי עם כל הסוגים שאפשר, כל המגדרים, כמויות משתנות, סמים שונים, דתות, אמונות, מקומות, כבידות, לא שהייתי עם הרבה, הרבה מהקטגוריות היו חופפות, אני באמת לא יודעת אם תוכל לחדש לי משהו, סתם אני אומרת כי יש בך משהו קצת משעמם".

תשובתה במובן כזה או אחר היה הדבר המשמעותי ביותר שקרה לו כבר הרבה זמן. הוא ניסה לצלצל למיליאקובסקי אבל זאת עוד כעסה והיא דחתה אותו בתשובה מעורפלת: "אני באיזור זמן אחר. אצור איתך קשר כשאשלים סיבוב. תשלים את המשימה. נשיקות".

הוא חזר למלונו, התקלח ושכב במיטתו. הוא פרש את המפה של נוף ילדותו. הרחוב שלו היה צר וללא מוצא. אם יצאת מהרחוב חצה אותו כביש רחב יותר. אם פנית שמאלה הגעת כבר לכביש מרומזר של ארבעה נתיבים ואם פנית ימינה אז כבר הגעת לכביש המהיר המעגלי שהקיף את כל העיר. הדרך הזאת הייתה כמו תלתל במצחה של העיר. מקום מחבואו על העכבר. הוא דמיין את עצמו כילד זעיר בגובה מטר ועשרים פוסע במדרכות וככל שהחשיפה הולכת ומתגברת כך רמת החרדה. תמיד בדרך כלל היה רואה אישה מחכה בכביש המהיר. אחת כזאת עם נעלים שטוחות ושמלה אפורה. עם שיער אפרפר וחזה גדול. היא הייתה מציעה לו עזרה. ותמיד היה מתעורר ברגעים הללו. הוא היה הולך אחריה ומוצא את עצמו במקום נוראי. דניאל שתה ושתה באותו ערב עד אשר התרסק. הקיא. וקרה לו מה שלא קרה לו אף פעם. מפת הרחובות של ילדותו נפלה בחריץ שבין המיטה לקיר.

בבוקר הוא התקלח וניגש אל נמל התעופה. הוא עלה על הטיסה הראשונה שיצאה. הוא החליט לחפש את עיר הולדתו. את אמו. את מה שהתחיל הכל. ואז הכל אולי יתחיל להיות אמיתי. אולי הוא יאהב. אולי הוא יגע. הוא הוא ידע. ואז הוא הושיט את היד אל התא בחזית התיק. והוא ידע עוד לפני שפתח את הרוכסן שהמפה לא שם. שהוא בטח לא שם אותה בלילה. ולא שם אותה בבוקר. הוא הסתכל לצדדים ולראשונה הרגיש אבוד.

18 צפיות