shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

חזרה (או: חתולים אלקטרונים)


כעבור ארבע שנים, כשג'ורג השתקם לחלוטין, הוא חזר ליחידה. הילדה אשתו הסיעה אותו בטיירלס עד לפתח משרדי המשטרה ועזרה לו לעלות למשרד. כולם הביטו בו כעל משוגע. קצת בהלם. היה ברור שיש כאן מצב עדין ושעל המפקח לקחת אותו הצידה ולהגיד לו, שלכל הרוחות שיחזור לבית שלו. אבל לא. המפקח לא עשה את זה. ג'ורג', השתכנע המפקד, נותר כפי שזכר, חד מכל השוטרים שלו ובעל המקבץ הכי הטוב ביחידה, אז במקום לשלוח אותו הבייתה הוא חשב טוב טוב למי להצמיד אותו, ומאחר והמפקד היה אפילו חד יותר מג'ורג', לא לקח לו הרבה זמן להחליט.

לשוטרים יש אמונות טפלות. אם תשאל אותם מה מקור האמונות הללו אף אחד לא יצליח להגיד. שוטר שבת הזוג שלו נורתה יכול להיחשב כקללה עבור כמה. אבל ואלרי שהייתה נטולת כל השפעה של כל דבר חיצוני הייתה המועמדת הטבעית לג'ורג'. ואלרי התפרסמה בזכות המשפט, "אילולא הייתי טבעונית הייתי אוכלת את החתולה שלי אם הייתי צריכה".


"אתה יודע מה אני אוהבת אצלך?" שאלה ואלרי את ג'ורג', כשנרגעו מההמולה. "אני אוהבת שלא אכפת לך מאף אחד. כולם אמרו שעכשיו שאחרי שהשותפה שלך אתה יודע, ואתה צריך לעכל וכל זה, אבל לא, אתה ככה, יום ראשון בעבודה".

"אז מה יש לנו לעשות?" שאל ג'ורג'.

"טרי מאתמול, רצח", השיבה ואלרי.

"ויש כיוון?"

"אין מז"פ, יש חתול", אמרה. "נורווגי".

"רק חתול, נורווגי, מה הרזולוציה שלהם היום?"

"עכשיו חתולים אלף פיקסל".

"מי הנרצח?"

"היו. כמה".

"יש לנו כמה נרצחים וחתול אחד, אפשר לשייך את כל הנרצחים לחתול הזה?"

"בסבירות גבוהה".

"איך הם נרצחו?"

"בדקירות".

"עובדים על החתול?"

"ברגעים אלו".

"מה עם חוקרים נוסעים? יש משהו באזור?"

"הכי קרוב, במרחק שנה".

"אז נקווה שיוציאו משהו מהחתול", אמר ג'ורג'. הוא הרגיש לפתע שאין לו רצון להמשיך בזה. אומרים שכשאתה לא יודע ומטיל מטבע מיד עם גילוי התוצאה אתה גם מגלה מה באמת רצית. עכשיו כשהגיע לתחנה, רצה לעזוב.


מיד אחרי שסיים להתארגן יצא ג'ורג' עם ואלרי לסיור בין זירות הרצח. היה זה בניין משרדים נוצץ, אחד מהרבים שאכלסו את ג'שהאן. הבניין עמד בין שדות ירוקים ועל שפת אגם. אחד מאותם מוסדות מרובי חלונות ומרובי מסדרונות שאפיינו את כל המוסדות האניברסטאיים בג'השן. מאחר וכל אדם שני היה דוקטורנט ומעלה בג'השן, לא היו חסרים חדרים, וחלונות, בג'השאן.

את הסיור הובילה בחורה, מיירה, מנהלת משאבי אנוש. היא לא דיברה הרבה אבל מדי פעם עמדה להסתודד עם אחת כזו או אחרת. לפעמים השאירה אותם במסדרון לפני שהכניסה אותם למסדרון בא. לפעמים שכחה אותם הרבה זמן, כאילו בכוונה. לפני הירי היה ג'ורג' מסוגל להעריך את הבחורה הצעירה, להסיק מדוע היא מתנהגת כפי שמתנהגת. אף אחד לא שכח שג'ורג' כמעט עבר את מבחני המיון הסודיים והמוזרים של חוקרים נוסעים; שרק לפני הסוף הבינו שני הצדדים שנדודים לא מתאימים לג'ורג', ששאיפתו לבית, בת זוג, ילדים, בעלי חיים, גברה על כל דבר. אבל מאז הירי, הזיכרון שלו כבר לא היה מה שהיה - הוא, כבר לא היה מה שהוא היה. הרופא אמר לו שהזיכרון שלו נע עכשיו בין 10 פיקסל לעשרים פיקסל ובשל כך המליץ לו שלא יתמקד בעניינים ויזואליים. אבל איך תוכל להפריד שיפוט מראייה? את זה הוא לא שאל ועל זה הוא לא קיבל תשובה.


בניין המשרדים היה משעמם לעין למרות כל המאמצים להפוך אותו למעניין. היה זה ניסיון שנועד לכישלון, כשלון גדול יותר מהניסיון לייצר פרחי פלסטיק נאים. הם לקחו בניין של זכוכית וניסו לשוות לו מראה לא של בניין זכוכית אלא של משהו אחר. אז למה בנית מזכוכית מלכתחילה? אל תזרוק אבנים על בית מזכוכית, יש כזה משפט עתיק שהוא לא זכר בדיוק. ג'ורג' הרגיש שהוא צועד בערפל.

עם כל הצעירים שהסתובבו במסדרונות לא היה מסובך להבין שזה אחד מאותם עסקים חדשניים וצעירים ברוחם. מיירה הדגישה שהעבודה כאן הייתה עד גיל 25. עם זאת, בהתחשב שזה היה מקום עם אוריינטציה מאוד צעירה, הם התעסקו בדבר מאוד משעמם, ננו טכנולוגיה לעולם תחליפי האדם. ממברנות חד כיווניות סלקטיביות, סינון תת תאי, ייצור הורמונים, צינורות וריד ועורק תחליפי. הם עשו את זה עם מוזיקה, משחקים, ושפע מזון בחלל המשותף, אבל הוא לא הבין איך אנשים מצליחים לשקר לעצמם.

"ובקיצור אתם עושים תאים אנושיים לא אנושיים?" שאל ג'ורג' את מיירה.

"לא", השיבה מיירה.

"החתול", שאלה ואלרי, "הוא מכיר את כולם?"

"יש עוד עשרות חתולים באזור, אבל החתול הזה החליט לאמץ אותנו", אמרה הבחורה, "הוא, את יודעת, הסתובב כאן כמו בעל הבית, הוא היה כאילו…"

"קמע?" שאל ג'ורג'.

"לא", השיבה מיירה, "הוא יותר דוגמה לחוצפה בריאה, יהירות, פינס, כל מה שרצינו שהמוצר יהיה".

"מי את חושבת ירצה במותם של העובדים?" שאלה ואלרי.

"אני יכולה להעריך שבגל הפיטורים האחרון, בעצם בכל גלי הפיטורים, טינה יכולה לפרוץ גם אחרי שסולחים, אז יהיו כמה כאלה, בייחוד כאלה בעצם, שבהחלט תרמו והרגישו מרומים כשהגיעו לגיל 25".

"את לא חושבת שהם היו יכולים לתרום גם אחרי גיל 25?" שאל ג'ורג'.

"לא", השיבה מיירה.

"אני אשמח לקבל את רשימות העובדים ב-10 השנים האחרונות", אמרה ואלרי.

"כמובן", השיבה הבחורה.

"את לא תתרגזי כשתגיעי לגיל הפיטורים"?" שאל ג'ורג'.


הם נכנסו לאחד המשרדים. הם גילו שבעצם היה זה חלל גדול, אבל עם אזורים התחומים במדפים ובמשטחי אלומיניום, וכיורים, דלפקי מגירות וציוד כימיה. מכל מה שג'ורג' גילה, חללים משותפים כאלה גרמו רק לניתוק. על כל פנים, כאן התחיל מסע ההרג.

הראשון, אלן, נדקר בגבו. כבר בדקירה הראשונה נקרע חוט השדרה והוא נשמט מיד לקרקע. על פניו נשפך חומר כימי מאחת הצלוחיות שהיו על הדלפק. כנראה בכוונת מכוון. האם הרוצח ידע משהו על עמוד השדרה? הוא הוכיח ידע ומיומנות.

הנדקרת השנייה הייתה מעבר לאולם, נראה שהפעם היה מאבק. הנדקרת, שרה, נפלה לרצפה ושם אחרי מאבק, נדקרה באזור העורקים ברגלים כמה וכמה פעמים. היא הייתה קטנה ובכל זאת הראתה מאמץ לא מבוטל. כאן הרוצח הוכיח ידע ולא מיומנות.

ואלרי וג'ורג' המשיכו לאורך הויה דולורוזה של הצער שלהם עצמם. היה הרבה לדעת. הרבה פרטים. לא היה כאן עניין מסוים בבחירת הקורבנות, פשוט כך וכך אנשים היו נוכחים בבניין כשנכנס הרוצח. הם היחידים שהתעוררו לפני תשע. כל אחד ואחת בשל עניין מהותי בעבודה שלא סבל דיחוי. הרוצח הראה ידע אבל לא הוכיח דפוס כלשהו.

באמצע הבניין שכנה גינה, עם שיחים גזומים היטב, מזרקות וחצץ צבעוני, והכל מאורגן באופן לא מקרי ומאוד זני. ספסלי אבן עם טחב שהושקה בטפטוף, ופגודות, אלים מיתולוגים, ומזנוני אוכל שהיו סגורים כרגע. שבילי החצץ הובילו אל מתחם חול צבעוני, שם ישבו בדרך כלל העובדים לצייר את הלוגו של החברה ולהרוס אותו כל ערב מחדש. שם גם בדרך כלל שכב החתול. ושם למזלם היה הנרצח האחרון.

החתול הביט טוב טוב ברוצח. הוא ניגש אליו כשהרוצח נשמט בלאות ושכב ממושכות לפני שיצא מהבניין. מיותר לציין שהרוצח היה חבוש כובע ומשקפי שמש. המצלמות שסרקו את מבנהו העלו כמה וכמה דיוקנאות אפשריים המבוססים על מבנה הגולגולת. אבל החתול, הוא הביט בו היטב.


בסוף יום העבודה הילדה באה לקחת את ג'ורג' הבייתה. מיום שכריסטוף בנם הגדול עזב לאוניברסיטה הם נותרו שלושה בבית. ג'ורג' התיישב עם ג'ייני בתו הצעירה בסלון וצפה עמה בסרט מוזיקלי. הוא הרבה להסתכל על ג'ייני מאז האירוע. לחרוט כל תו ותו בפניה, עד שהתעצבנה וקעקעה שש נקודות ברקה השמאלית. היא קורקעה לחודש אחר כך. אז הוא הביט בה בגניבה וכשהתחילה להתנועע בחוסר נוחות הביט על הילדה שנאבקה בבישול.

אם לא היה מרחם על הילדה היה מחייך. היא בישלה בתשומת לב ולא הייתה לה את תנועת פיזור התבלין המשוחררת כמו זריקת פירורי הלחם לברווזים בפארק. הילדה קרא מתכונים, וחתכה ותכננה כמו כל דבר בחייה. ג'ורג' היה מבשל אילולא איבד את יכולת התבלון אחרי האירוע. זה הפתיע אותו כשהעירו לו שהאוכל מגעיל. תפיסת הטעמים שלו הוזחה לא מעט ולא הייתה חופפת למציאות. המצב דרש מהמשפחה הסתגלויות שלא העלו בדעתם.

בשעה שמונה מאות העביר לחדשות. פרשת הרצח הייתה כמובן בכותרות, אבל בה בעת, גם הפרסומות לטיירלס חדש, מיץ ומעדן. אז הוא לא חושב שזה אמר משהו, הוא לא ידע מה זה אמר.

"היי אבא, איך היה בעבודה?" שאלה ג'ייני.

"היה נהדר", השיב.

"אתה יודע שאני אוהבת לצפות איתך בסרטים מוזיקליים", אמרה ג'ייני.

"אני יודע", השיב.

"אז כאילו אל תהייה מעצבן".

הוא העביר את החדשות חזרה לסרט.


כעבור שעה, הם ישבו לאכול. ג'ייני ישבה בראש השולחן והילדה וג'ורג' ישבו משני הצדדים. ג'ייני הייתה נערה מתולתלת. עם שש נקודות ברקה הימנית ובגדים שלא התאימו לה. היא בדרך כלל התעניינה ברכילות, אבל לא רק. ליד השולחן ישבה כשבדרך כלל היא מרוחה לפנים. כבר חצי שנה שהיא מבקשת שיקנו שולחן ריצפה יפני ושישבו על שטיחים. אבל לא היה ברור האם היה מדובר בגחמה ובכל אופן המטבח היה צר מדי ולג'ורג' עדיין היה קשה להתכופף.

מה שג'ורג' אהב מאוד בג'ייני, חוץ מהכל כמובן, זה שהיא ניסתה, בניגוד לאחיה, היא ניסתה להחזיר את הגלגל לאחור, לרפא את הפצע ולמחוק את הצלקות באופנים הפוכים ממה שניתן לצפות. היא הרבתה לצעוק ולהתרגז ולהטיח האשמות, כאילו אם תצעק תוכיח שהכל חזר למסלולו. ששוב פעם לא צריך לשמור על שקט. ביומיים האחרונים היא ישבה בבית אחרי הושעתה מהלימודים, בגלל גרפיטי של השם שלה על קיר בית הספר. בינתיים לא דיברו על זה. הוא היה 'עצבני' והילדה עצבנית באמת. מאז הפציעה גילה שהוא סובלני, אבל מתוך פחד לגלות את רגשותיו, שמר את זה לעצמו.

הילדה אשתו אכלה בשתיקה. לאחרונה היא שקעה יותר ויותר במחשבות על פרישה מהעבודה שלה. היו לה כל כך הרבה עיסוקים ומלחמות לנהל. היא חשבה לרוץ לפוליטיקה. כרגע הייתה חברת ועדה בממשל המרכזי של ג'השן. איך היא מצאה זמן להכל.

"מותק דיר", אמר ג'ורג'.

"מה?"

"מה נשמע?"

"בסדר", השיבה הילדה.

"אמא על מה את חושבת כל כך הרבה לאחרונה?" שאלה ג'ייני.

"רוצים להקים בסיס צבאי בג'האשן…"

"באמת?" שאל ג'ורג'.

"כן", השיבה הילדה.

"הו! חיילים…" אמרה ג'ייני.

"ג'ייני, עכשיו, מה העניין בבית הספר?" שאלה הילדה.

ג'ייני רטנה.

"אין עניין", השיבה.

"את רוצה לספר לי מה קרה? כעסת על משהו?" שאלה הילדה.

"אני אמנית", אמרה ג'ייני. "וזה כולל רצון לשינוי, פצע, רצון לריפוי".

"וזה חייב לבוא על חשבון מישהו?" שאל ג'ורג'.

"במקרה הזה כן, כי בית הספר מציג את עצמו כליברל אבל החוקים שלו נועדו להחליש את החלשים. כאילו, החוקים הם בשביל לשמור על הסדר, אבל איך זה שתמיד הסדר הוא נגד החלשים? למה כל פסקי הדין הם נגד החלשים ורק קצת מהם נגד החזקים? בטח שאסור לגנוב, אבל החלש הוא זה שעלול לגנוב כי אין לו מספיק. החוקים הם רק בשביל לשמור על עמדת הכח של החזק. אסור לצעוק כי זה מערער את החזק, השפה העדינה תמיד שמורה לחזקים".

"נניח שהחלשים ינצחו וישנו את מערכת החוקים, מה יקרה אז, האם לא תיווצר מערכת חוקים חדשים שיהיו טובים לחלק?" שאלה הילדה.

"אז מה הפתרון שלך?" שאל ג'ורג'.

"לאתגר אותו", אמרה ג'ייני.

"ותצליחי להתמודד עם המחיר?" שאלה הילדה.

"את חושבת שתצטרכי לבחור מתישהו במירב הטוב למירב האנשים?" שאל ג'ורג', "את בכל אופן לא יכולה לצאת בשבוע הקרוב מהבית, אמא ואני החלטנו, וגם דמי הכיס שלך יצטמצמו, כי מספיק, משהו צריך להפסיק".

"אתם מעצבנים, שקרנים, רמאים, מיץ של בורגנות מצחין", אמרה ג'ייני וקמה בסערה מהשולחן בוכה.

השיחה הסתיימה ללא מסקנות. אבל ג'ייני יצאה מרוצה, ג'ורג' יצא מרוצה שלא גילה שלא כל כך אכפת לו מהגרפיטי, והילדה המשיכה להיות שקועה במחשבות שלה.


הם סיימו לאכול וג'ייני עלתה לחדר והילדה ירדה לחדר העבודה שלה. ג'ורג' יצא לשכנו. האוויר בחוץ היה מרענן. משטרה צבאית בג'האשן, חשב ג'ורג', זה עולם אחר, יכולות אחרות, טכנולוגיה צבאית. ג'השאן הייתה התיישבות אוניברסיטאית, עולם קטן של בעלי ייחוס, יחידה פוליטית תחת הכתר של אוניברסיטת טרוויליאן של מרכז גלקסיית טובה (tuba), ורוחה הייתה ליברליות קיצונית וזה התבטא באופייה הירוק. שיתוף פעולה עם הצבא היה כל מה שבג'אהשן לא האמינו בו. אבל אם הכתר החליט לרוב הם לא התווכחו. הכתר אמנם היה במרחק של מאה שנות אור, אבל הכל הושפע מן הקשר הזה. איכות החיים שלהם תרד משמעותית עם כל פגיעה בקשר הזה. אבל צבא זה אמר פריבילגיות, זה אמר הפקעות, חוקי בטחון, הבטחת אוטונומיה, ארץ בתוך ארץ, ייבוא של בשר, ייבוא של כלי נשק, פיח, רעש, אימונים, גנרלים וגנרליות אוכלי כל ובעלי שפה עליונה דקה דקה. חביבות מאיימת. רואי שחורות מתוקי שפה.

ג'ורג' ישב אצל חברו עד שעה מאוחרת ושתה. כשהרגיש שהערפול של השתייה מכסה על הערפול של מחשבותיו, חזר.


כשג'ורג' חזר למחרת לעבודה לא פסקו ההתלחשויות. ניתן לומר שג'ורג' מעולם לא היה אחד מהחבר'ה. מצד אחד היה יותר מדי מחושב בשביל לקחת את החיים בקלות, מצד שני היה מאוד אימפולסיבי. הוא מעולם לא הבין איך שני ההפכים האלה עובדים יחד. כשחבריו יצאו לצהרים והזמינו אותו, לפעמים סרב ולפעמים הצטרף ואף פעם לא הבין למה הוא עושה את זה.

כעת ישב בכיסאו והביט בתמונות הנרצחים. הוא נאבק להתרכז בתמונות חרף הזמזומים ונהמת הים הרחוקה, שהופיעו בראשו מאז השיקום. את מחול השד הרצחני ואת הבמה עליה פעל כבר הצליח לתזמן ולתחום. הוא צפה שוב ושוב בקלטת האבטחה. כמעט שש דקות. בצפייה הרביעית, ברגע של מחשבות על אלכסנדר, בנו הגדול, שלא חזר הבייתה כבר חודשיים, שם לב לדבר מה. אבל מה שגילה בסרטון האבטחה נאלץ להידחות ליום הבא בשל התסבוכת הבאה. אל תחנת המשטרה צעד כל הדרג הבכיר של המשטרה, כולל השר הממונה. ג'ורג' הוקפץ לחדר המפקד. לצערו, המפקד התחייב להגדיל את כמות החוקרים, וביתר היום, ישב עם ואלרי להחליט על חלוקת משימות. הם עצמם החליטו לבדוק את כל האפשרויות שמצלמות האבטחה הציעו על פי מדדי השלד, המבנה, והתיאום בין המפרקים הסינוביאלים. ההתאמות נעו בין 45% לבין 95%, סך הכל חמישה עשר שמות, כשעליהם לבדוק את כל המצלמות מסביב לבניין ברדיוס של חמישה קילומטר ולראות מי מהם נתפס בעין המצלמה. זה כל כך הרחיק את ג'ורג' ממה שעלה בדעתו כשצפה בסרטון הוידאו.


אלכסנדר בנו ישב בפאב וצפה באוריין התלוי מעליו. שניהם חשבו אחד על השני, אבל אלכסנדר חשב גם על בחורות. הוא למד כל היום וכעת חיפש מישהי מוכרת כדי לעמעם מעט את הבדידות. הוא היה מוכן להסתפק גם במישהו, העיקר שיהיה עם מי לדבר. אנשים מסוגו, חשב, העסיק אותם דבר אחד - הם עצמם, ומאחר שרוב הזמן התעסקו בעצמם, לא הצליחו להירגע אף פעם. אלכסנדר ישב בפאב וחשב כמה לבד ואומלל הוא - אם הייתי מצליח להתעניין בספורט, חשב, או בספרים שאני קורא, או בעולם, בפוליטיקה, במשפחה שלי, אולי הייתי מצליח לשכוח קצת את עצמי - אבל טענה מהסוג הזה, שהיה משמיע לעצמו לעיתים קרובות, הייתה במידה רבה מאוד לבוא בטענה לקורבן. והוא היה קורבן. לא היה לו ספק בכך. קורבן של תורשה.

אלכסנדר בנו ישב בפאב וצפה באוריין התלוי מעליו. שניהם חשבו אחד על השני, אבל אלכסנדר חשב גם על בחורות. הוא למד כל היום וכעת חיפש מישהי מוכרת כדי לעמעם מעט את הבדידות. הוא היה מוכן להסתפק גם במישהו, העיקר שיהיה עם מי לדבר. אנשים מסוגו, חשב, העסיק אותם דבר אחד - הם עצמם, ומאחר שרוב הזמן התעסקו בעצמם, לא הצליחו להירגע אף פעם. אלכסנדר ישב בפאב וחשב כמה לבד ואומלל הוא - אם הייתי מצליח להתעניין בספורט, חשב, או בספרים שאני קורא, או בעולם, בפוליטיקה, במשפחה שלי, אולי הייתי מצליח לשכוח קצת את עצמי - אבל טענה מהסוג הזה, שהיה משמיע לעצמו לעיתים קרובות, הייתה במידה רבה מאוד לבוא בטענה לקורבן. והוא היה קורבן. לא היה לו ספק בכך. קורבן של תורשה. אהמגעיל שלו. אבל זאת לא הייתה הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית הייתה שהוא נדבק למי שהיה את המבט הזה, שצריך מישהו. אלכסנדר השתדל להיות כנה עם עצמו, אבל לא כל כך הצליח.

הבחינה. אלכסנדר נזכר בה שוב. היא חזרה אליו כל כמה שניסה להדחיקה. הממצאים היו די חד משמעיים. כריסטופר היה מעל הממוצע מבחינות רבות, אבל חסרו לו היכולות להצטיין.

"האבזם של החגורה", אמר לו הפסנתרן.

"מה?" שאל כריסטופר. "איך אתה יודע?"

"יודע מה?" שאל הפסנתרן.

לא היה לו קור רוח. לא היה לו זיכרון זמין מעל 1.2 אלף ניורובאום. לא היה לו מבנה אישיות יציב. הוא חי כל יום כאילו היה יום חדש.

"אם אין אבזם זה סתם חבל", אמר הפסנתרן.

תצוגת הזיכרון של אלכסנדר הייתה בעלת רזולוציה מאוד נמוכה. אחרי שנה הזיכרון שלו ירד למאה פיקסל. אחרי 10 שנים, זה כבר היה מטושטש עד בלתי ניתן לזיהוי, מה שגרם לכך שהוא במעורפל את גיל עשר, תמונות מטושטשות של מידע שיצרו רגש אמורפי נתון לשינוים ודמיון. המאבחן אמר שהוא לא יצליח להשוות או לתת הערכה מדויקת, והוסיף, שזה נרכש.

בדיוק כשאלכסנדר ניסה להיזכר במשהו נוסף, נכנסה ההיא. היא נופפה לו בעליצות והלכה לבר. היא הזמינה משהו ותופפה על הדלפק בינתיים. היו לה ידיים דקות של אישה. החיוך הזה הנעים של נשים. היא הייתה קטנטונת כזאת כמו רוב הנשים. משהו שהוא יכול להתמודד איתו. היו כמה כאלה מאוד גדולות, שהיו גדולות למידותיו בכל היבט של החיים.

איך קוראים לה? הוא התחיל להזיע. הם ישבו לרוב באותו אזור באולמות הלימוד; נמשכו על פי אותה פסיכופתולוגיה לאותם מקומות. כעת היא ניגשה אליו בשיא הטבעיות לכאורה. היא אמרה לו פעם שהיא חרדתית. הם אהבו להתלוצץ בציניות. כריסטופר הרגיש שלרוב האנשים יש את המידה הנכונה לכל דבר.

"היי מה נשמע, רוזי, כאילו אני, אני זאת ששאלה בשיעור על מגדר האם זין זה לא מספיק כדי לקבוע מגדר, והמרצה אמרה לי שאומרים איבר מין ושזה לא מספיק", שאלה.

"אני יודע", השיב.

היא משכה את כתפיה. "לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא זוכר אותי".

מקרוב ראה שהתאפרה.

"אז מה נשמע, אתה נראה שפוף, הפסנתרן מציק לך?" שאלה.

"כן. אני קצת בייאוש", השיב כריסטופר, "עשיתי מבדק סודיק ואני לא זכרתי איך קוראים לך".

"אוי", אמרה רוזי.

"כן. אם ההורים שלי יגלו הם יהרגו אותי".

"מה אתה שותה?" שאלה רוזי.

"בירה".

"אה כן כאילו איזו?"

"נו ניין ברו", השיב.

"אני לא יודעת, אני יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו לא טלפון, אנחנו, אני לא יודעת, מה זה כאילו חשוב באמת מה אנחנו".

"בשביל להצליח לעשות מה שאתה אוהב נגיד", אמר אלכסנדר.

"אתה בא לרקוד?"

"לא. תראי, אני לא אהיה ממש טוב בלימודים, ולא אהיה הכי טוב במשהו ובכל מה שארצה להיות".

"תראה אנחנו עדיין ילדים, אז כאילו אל תשבור את הראש. עד שמישהו לא ימות לנו, נשאר ילדים. עכשיו בוא, עוד רבע שעה זה שפה יתחיל עם הנוסטלגיה, ואני חייבת לרקוד…"

הם הביטו על הפסנתרן. הוא ניסה לקרוא מילים של שיר. למרות שהיה מוזיקאי טוב, זכר רק רבע מהמילים. הוא הרחיק ככה את הדף וניסה לקרוא. זה הצחיק אותם מאוד.


הם לא רקדו בסוף אלא יצאו החוצה ונתנו לאוויר הנקי של הכוכב האוניברסיטאי לאוורר את רוחם.

"אתה לא מכשיר, אתה יודע", אמרה. "הכי טוב זה להיות פגום. כי אם לא תהיה פגום תהיה משהו. ואם תהיה משהו לא תוכל להיות משהו אחר. כל עוד אתה לא משהו אתה יכול להיות הכל".

"אני לא יודע, אני מבין מה את אומרת, אבל אני מרגיש שאני מסתכל על עצמי כל הזמן".

"אתה כאילו… תראה, באמת, אנחנו עוד ילדים".

"אני רוצה שעל הקבר שלי יהיה כתוב "פעם אחרת", אמר כריסטופר.

"אתה רואה, הנה, אתה ילד מצחיק".

אלכסנדר חייך.


בבוקר נזכר ג'ורג' מה חשב אתמול. הוא הביט שוב על הסרטון ממצלמות האבטחה והתחזקה בו התחושה שמדובר בנער צעיר. נער ענק אמנם, מסוג אלה שבגיל אחד עשרה מתחילים לצמוח ולאכול ולבלוס, מאלה שמתאימים להם נשים גדולות, שיש להם צוואר רחב, אבל עדיין נער גמלוני. הוא העריך שהנער לא היה יותר משש עשרה.

ג'ורג' קרא לואלרי והם צפו בסרטון שוב ושוב. זה סידר לואלרי "דברים בראש". היא הסתכלה מי מכל החשודים האופציונליים הוא בן שש עשרה. היה אחד. מחונן.

הם התקשרו למיירה.

"הוא חלק מפרויקט של עבודת נערים בחברה", אמרה.

"הוא תרם לכם משהו? משהו שאולי גרם לו לחשוב שאולי אתם גורמים לו עוול?" שאל ג'ורג'.

"לא ולא", השיבה מיירה, "אף נער לא באמת מסוגל לתרום לנו משהו".

"אביו היה אחד מאלה שהתנדבו לטוס לחור השחור תמורת הרבה כסף?" שאלה ואלרי.

"כן", השיבה הבחורה.

"יש איזה קשר, נראה לך?" שאלה ואלרי.

"לכל אחד מהטייסים הושתל מערך אחד של ממברנות חד כיווניות, לצורך ניסוי, אבל בצורה מאוד נקודתית וחסרת ערך מלבד הערך הניסויי כמובן".

ג'ורג' נשען לאחור. הוא הפסיק את השיחה והקשיב לואלרי מנהלת אותה ביתר הצלחה.

"האם אביו אולי חש איזו תפיסה שגויה ביחס אליכם שאותה העביר לבנו?" שאלה ואלרי.

"קשה לדעת מה אבות מעבירים לילדיהם, אבל אני מניחה שאתם צריכים לתחקר אותם בקשר לכך. למה אתם כל כך מתעניינים בקשר לשניים?"

"אנחנו חושבים שאולי הנער אחראי", השיבה ואלרי.

"אני באמת לא מבינה למה", אמרה מיירה.

"כן", השיבה ואלרי. ועל תשובתה זאת ג'ורג' העניק לה חיוך.

"אנחנו מצרפים פה חלקי נפש אומללה יחד. אז אם יש לך מה להוסיף…" אמרה ואלרי.

"הם טייסים, הם לא ילדים, אם היו להם אישיוס", אמרה מיירה.

"כן", אמרה ואלרי. "אנשים תמיד יש להם אישיוס, את יודעת".

עכשיו היה תורה של ואלרי להיות קצת רשעה. היא לא הכבירה במילים ופטרה את מיירה בזה וסגרה את הטלפון.


ואלרי הביטה על ג'ורג'.

"אנשים אוהבים לדבר", אמרה.

"אני לא מבין איך הם צומחים להיות חארות, עסקים ואנושיות זה לא הולך יחד", אמר ג'ורג'.

"אתה יודע שגם אני נוריתי פעם, בשיער, שהיה לי חור בתלתלים ועשן. זה היה וואו... מטורף… אני עד היום, אף אחד לא יודע, אבל לא ישנה לפעמים".


ג'ורג' וואלרי נסעו לביתו של הנער. את הדלת פתח אביו. כבר מהרגע הראשון ראו בעיניו את כל הצער שבעולם. ראו גם ידיעה קודמת בנוגע לבנו. ידיעה שהוא סחב איתו מאיזה רגע, שהבן שלו פסיכופת. זה אמנם לא הפחית מעוצמת הצער המתערפל שם בלחות המלוחה שבעיניו, אבל לפחות לא היה צריך להסביר שום דבר. כאילו האבא היה בסיטואציה הזאת שוב ושוב ושוב בדמיונו.

צוותי המשטרה נהרו אל הבית ועלו אל חדרו של הבן.


מאז שנתפס החתול הוא חובר לאלקטרודות. היה זה חתול נורווגי. אף אחד לא ידע במכון מה זה נורווגי והם גם לא טרח לברר. כולם הניחו שמדובר באחת מאותן מילים לטיניות חסרות פשר שיש למינים מכדור הארץ. מישהו טען שנורווגי זה אומר פרקטלי והיה הכי קרוב למשמעות האמיתית. בפועל כל המשמעות הצטמצמה לכך שהיה צורך לגלח את השיער העבה והסמיך. עשו את זה שני מתמחים שמעולם לא עשו את זה קודם והם גילו את המשמעות האמיתית של חתול.

המכון היה תוצר של מאות שנים. לפני מאה שנים רשמו את גלי המוח של חתול כשהוא מביט על קלמנטינה. אחרי כן רשמו את גלי המוח של החתול כשהוא מביט על בננה. אחרי כן השוו בין שני הרקורדס. בשלב הבא הציגו לחוקרים רישום אחר של גלי המוח של החתול כשהוא מביט על בננה אחרת, ושאלו את החוקרים על מה הביט החתול. וכל השאר היסטוריה. מאז, רישום גלי המוח לא רק שנעשה מפורט יותר, אלא בשלב הבא, הם נתנו לחתול להביט על הקרנה של כדור אדום על רקע של מסך לבן; אחרי כמו דקות נכנס חוקר לבוש חליפת גורילה והעלים את הכדור האדום. קודם הם רשמו את סכסוך גלי המוח שאחרי העלמת הכדור האדום, כמו רישום של עשן אחרי שכבתה הסיגריה, או רישום של גלים אחרי שחלפה האונייה, אחרי כן ניסו לשחזר לאחור מה ראה החתול. אחרי עשר שנים הגיעו לכדור חום והאמינו שהעולם לא יהיה אותו דבר. אחרי אחת עשרה שנים, כשהגיעו לכדור אדום חשבו שאלוהים מת סופית. אחרי מאה שנים היה ניתן לשחזר מאה שעות אחורה מאין יצאו הגלים ואיך הם הסתדרו בעבר, כל זאת בחדות ממוצעת של חמש מאות פיקסל. כלומר אופק האירועים חזר אחורה במאה שעות. המחשבות כבר לא היו מים מתחת לגשר, כי מים מתחת לגשר כבר לא היו דבר כאוטי כמו לפני שלוש מאות שנים. בפועל, שום דבר לא השתנה בעולם.


אחרי שהחתול שותק אבל לא הורדם התחילו שני המתמחים להקרין בפניו את מה שנקרא בשפה המקצועית מלכודות או טריגרס. בשלב מסוים הוא נרדם ובמשך יומיים, בין רגעי ערות ורגעי שינה, הוקרנו לחתול החצר הפנימית של זירת הרצח, תמונות בוחן של בקרים, מה שנועד לתחום את זרם המחשבות למקבצים וחללי העבודה המשותפים. מה שלא הראו לו הם תמונות החשודים.

שטף המידע עבר לשני הצעירים שתרגמו את המידע לתמונות. תוך כדי עבודה קמו למתחמי האוכל והכינו לעצמם שייקים וסלט. עבודת משטרה הייתה העבודה השנואה עליהם, למרות שאם תשאל אותם למה, יענו שטויות נטולות תוקף של צעירים מדי. הם ישבו ושתו שייק ירוק וקיוו להוציא תמונות מעל חמש מאות פיקסל. פחות מזה היה ראוי לבית המשפט, בערך שלוש מאות קילו בייט לפי ההלכה החדשה של העליון, אבל לא, היה זה עניין תחרותי עבורם מבלי להתחשב בסוג העבודה.

בערך בשעה שהיו צריכים לשתות שייק סגול קיבלו תמונה. החתול התבונן על הרוצח. הרוצח ליטף אותו. הם הכירו אותו. הוא למד כמה שכבות מתחתם. הוא היה אח של מישהי שהייתה מאוהבת במיירה.


ג'ורג' חזר הביתה בשעה מאוחרת. הבית היה חשוך ושקט. לומר שהיה שמח יהיה רחוק מהאמת. גם לומר שהיה מסופק יהיה רחוק מהאמת. הוא לא ידע מה לחשוב על עצמו. מחשבותיו התאבכו. אז הוא שתה בירה ונעשה רעב. הוא לקח לו מהמקרר כמו פרוסות אנמיט, מיונז, חרדל, והתיישב על הדלפק ואכל. עיניו סקרו את הדירה שהוארה מכוח האור במטבח. היה נדמה הכל מושלך מהמטבח והחוצה, מאיים להתגלגל במורד, אל החשיכה. הוא חשב על הקפה הלילי של ואן גוך. הוא לא ידע מה משמעות מחשבותיו אבל ידע שזה מה שהוא רואה ושבטוח יש לזה חשיבות. אם מישהו היה רואה את מחשבותיו הוא היה מוצא לזה משמעות.

מחשכת המסדרון יצאה ג'ייני.

"מה אבא?" שאלה.

היא הכירה כבר את המוזרות שלו בשנים האחרונות. תמיד היה זה שחושב יותר מדי, ככה זה אבות, תמיד חשבה, אבל בשנים האחרונות זה התגבר.

ג'ורג' לא רצה להגיד לה שחבר שלה מהלימודים נתפס ברצח חמישה אנשים. הוא לא ידע מה להגיד. מעניין שעדיין התעניינה מה יש לו להגיד.

"תישארי ילדה", אמר.

אז היא התיישבה בסלון והדליקה את האוריין.


28.11.19

0 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.