shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

חייזרים

עודכן ב: מאי 9

א.


אירנה לא ידעה מה היא רוצה אבל תמיד קינן בה הרצון להצליח להסתכל על כל העולם פועל בבת אחת. מבט הכולל את מרכיביו הגדולים ואת מרכיביו הקטנים ביותר ולהביט בהכל ובעצמה, מבחוץ ומבפנים. להביט לאחור, להתחלה, ולהשקיף קדימה, איך הכל עומד להסתיים.

הזקן בו טיפלה בבית החולים כבר היה בן מאה חמישים. הוא כבר לא הפיק שום שעשוע מגפיו חוץ מכמה שימושים ביבליופילים ומוזיקליים. באופן נחרץ ניתן לומר שמצבו הבריאותי היה רעוע למדי. הוא שכב בבית החולים ובילה את חייו במוזיקה וספרים. לדברי אירנה, הוא העביר את הזמן בחיפוש אחרי מה שעדיין שלא שמע ואחרי מה שעדיין לא קרא. שמו היה יוסף והוא העביר את הזמן כאילו כל הרגעים דומים זה לזה; כאילו היום דומה לאתמול ויהיה דומה למחר; כאילו חייו נעים במעגל ושבעבר ובעתיד יש את אותו מספר אירועים.

אירנה הייתה משתגעת מדבריו.

"לא הגיוני מה שאתה אומר, גם אם תיקח את הזמן שנותר לך ותחלק אותו לחלקים הקטנים ביותר, ותתייחס לכל חלק כאירוע יחיד, בעבר שלך יש יותר אירועים מהעתיד שלך", התחננה.

אבל הזקן כבר לא הקדיש לדבריה מחשבה רצינית, ולא לדבריו של אף אחד. גם אירנה לא ייחסה מחשבה לדבריו, הייתה זאת רק נוכחותו המגעילה שהעסיקה אותה. הוא היה נראה לה כמו אבן בגלגלי העולם. היא לא הצליחה לאכול בנוכחותו, כאילו היה עכבר בבית. כששאלה אותו איך הגיע לגילו השיב שחייזרים לימדו אותו את סוד החיים.

בבוקר היה יוסף מתעורר בחדווה שמניעיה היו מעל להבנתה. מתחיל בשתיית משקה חם עם כמה שפחות משהו בתוכו חוץ ממים, ומתחיל לחפש ספרים שלא קרא ומוזיקה שלא שמע, משימה שהלכה ונעשתה קשה מיום ליום. אירנה הייתה מגיעה אז, זעופת פנים, או לכל היותר אטומת פנים, תלוי כמה חזק היה הרצון שלה להסוות את סלידתה הטראגית, ורוחצת ומטפלת בו אחרי שנת הלילה. חוסר המשמעות של מעשיה, חוסר משמעות כמו ברחיצת אבן, עורר בה תסכול וחוסר אונים והיא הייתה חוזרת בערב הבייתה בוכה.

"למה אני? איך זה שזאת דווקא אני? שימות כבר הזקן המסריח, שימות", הייתה אומרת לעצמה. אבל כמו ברוב המקרים הפחד הכריע והכסף המתיק. אירנה פחדה שאין דבר שבו היא מוכשרת יותר מעבודתה זאת ואף אחד לא הצליח לשכנע אותה אחרת. והכסף, כמעט עשרים אלף שקל בחודש המתיקו הכל. אצל רוב האנשים את הגלולה המרה המתיק הכסף, לאירנה לא הייתה הבעיה הזאת, היא הייתה עשירה מעבר לכל דמיון שהיה מדמיינת כשהייתה בת שש עשרה. אבל אם תתנתק מהזקן פחדה שתחזור לרחף באוויר. לחיות עם הגירעונות של המכולות השכונתיות של אברק, בן הזוג שלה.

בצהרים היה יוסף אוכל מזון מימי, תרחיפים, תערובות, וקורא; אחרי הצהרים, משעה שהשמש הייתה נעלמת מאחורי הבניינים, היה שומע מוזיקה עד שקיעה. אחר כך היה שוב אוכל, שומע מוזיקה, מכבה את האור הגדול ובוחר מחדש להירדם עם קריאה דווקא.

רגע לפני שהיה מכבה את האור, עם המפסק בידו, הייתה האחות נפרדת ממנו. אז היה מביט בה ממושכות, עד שהייתה מסיימת להתלבש במעיל או לקחת את חפציה, ואז היה מכבה את האור.



ב.


הם חמישה אנשים, הדריכם הזקן בחבורה. ידו הימנית כבר סיימה את תפקידה ונכרתה, וידו השנייה עמדה לסיים את תפקידה. הרגליים גילו זקנים מסוגם הן הראשונות להצטמק ולהתייבש, בעוד שהידיים ימשיכו וישאפו להחזיק כל דבר שבטווח אחיזתם, עוד שנים ארוכות. אבל בלי הידיים כאילו חלק באישיותך נעלם, וכולם חוו את רגע הכריתה של הידיים כהשפלה. הידיים המתות, כשהן נזרקות אל הפח, הן עדיין נראות אותו דבר, ואי אפשר שלא לחשוב, אבל למה, מה מקולקל בהן? הן הורגות גם את הרצון יחד איתן. כל זה בנוגע לזקנים כמובן.

המשלחת של הזקנים נכנסה בשערי בית החולים וכל הנוכחים פינו להם את הדרך בתיעוב. הזקנים הכירו את התשושים הוותיקים ובית החולים לא היה זר להם. אבל לאחרונה הביטו על הכל בהתנשאות. הם הביטו על החולים באותו עניין ששר המוות מביט בחיילים היוצאים למלחמה. כל מקום של מחלה ומוות הוא אותו מקום. כניסתם לבית החולים הייתה כמו להיכנס לעצם הקיום האנושי. כמה שניסו אנשי הבטחון למנוע מבעד לא חולים להיכנס נגמר בכישלון. הטיעון המרכזי בכישלונם שלא היה אף אדם בריא לכן לא היה אף אדם שהייתה להם זכות להגבילו. בית החולים היה מותר לכל אדם באשר הוא אדם.

העיניים היו נעוצות בעיקר במדריך, היה זה אדם חי מת. קראו לו שלמה. שלמה באמת באופן מוגזם שמר על עצמו חי. הוא נהג לומר לשומרים שהשתדלו לפנות לליבו המצומק שלא יכנס, שנוכחותו היה מעיבה על כל השאר: "כמו שאמר מי שאתם לא מכירים כי לא קראתם ספר מימכם, הזמן הוא הצל של הנצח. וגם שלמה".

שלמה לא היה זקוק לשלטים או הכוונה. בית החולים היה עולמו. דרכו הייתה ברורה וידועה. היה עליו רק לכוון את צעדיו לפי הריח. כי הזקנים שחיבב יש להם ריח משלהם. וזה לא בגלל הדרמפון כמו שחושבים או האינשורנס. "אתם לא יודעים איך להגיע למצב שבו העולם ידוע לכם היטב", אמר, "אתם לא יודעים לדעת שום דבר היטב".

למעשה שלמה הביט על העולם כמו רוח רפאים חסרת צבע ושקופה, שמתבוננת ברוחות רפאים אחרות שמרחפות יחד איתו בחלל העולם, שהוא שקוף למחצה כמו קירות בבית יפני.

יוסף לא הכיר את המשלחת; את תפקידה, תפקיד הבורר העליון של הזקנים; את שמה; הוא לא ידע למה ואיך; הוא היה מנומס וצבוע; עם תשוקה ושאיפה נסתרת, אותה שאיפה כמו של כל הזקנים. הוא חשב שהם רק רוצים את הכסף שלו. שהם "כמו האחות... רוצים שהוא יסכים ללכת". והוא סיים להתבונן במשלחת שהתפרצה לחדרו וחזר לקרוא.

גופו לא עורר במשלחת הזקנים שום רגש. אמנם הוא היה מכוסה בשמיכה, אך צווארו היה גלוי לעין, מצומק ומקומט, עם כתמי זקנה. צינורות יצאו ונכנסו מתחת לשמיכה. פיו הפעור היה שחור. נשימותיו הוציאו לאוויר העולם כמו עשן שחור שהתפוגג לשקוף.

שלמה התקדם צעד אחד לפני כולם.

"אנחנו רוצים לעזור", אמר.

יוסף ביקש ממנו לקרב כוס מים לפיו.

"אני לא צמא, אבל הגרון שלי יבש", השיב.

"מעניין כמה שימושים יש לגרון, כמה חיסכון, גם צינור נשימה, גם דיבור, גם אכילה, מי חשב על זה?" אמר שלמה.

יוסף קירב לפיו את המים. ולא נייסה לעקוב אחרי דברי הזקן מולו כמו אירנה. אירנה הרגישה שהשיחה מעל להבנתה אך תלתה בה תקוות. המים חלחלו אל גופו של יוסף באופן שתמיד עורר בה חלחלה.

"אנחנו מבית האבות ליד", אמר שלמה. "יש שמועה שאתה פה כבר הרבה זמן. יש הרבה מאיתנו שם. חלקינו מבוגר כמוך. אני הזקן ביותר. אני בן מאה שישים. פה זה מיכאל, הוא בן מאה שמונים. הוא בקושי רואה, רק צללים, אבל הוא כבר לא זקוק לזה. לא שוכחים איך ללכת. הבת שלך, היא שם, היא שואלת, כמה זמן עוד תכעס עליה?"

"אני לא גידלתי רוצחת", השיב יוסף.

"אתה מדבר על הפלנגות, זה היה מזמן, אתה יותר מכולם יודע, למי אין דם על הידיים".

"לי, שיקרתי, רימיתי, גנבתי, אבל לא רצחתי ולא גידלתי רוצחת".

"היא זקוקה להשתלת כליה, הם רצחו קודם".

"כסף, כסף לא חסר, אבל זה פרגמתי, זה מה שהיא צריכה, כליה?"

"לא, היא צריכה שתסלח לה לפני שתמות".

"אני לא יכול לסלוח. לא בי היא פגעה. היא הרסה את העולם לנצח".

"לנצח".

המשלחת עזבה אותו. אירינה הביטה על הכל בגועל. שיחה חסרת טעם. כמו על חייזרים שמגעילים בגלל שנראו דומה אבל התנהגו אחרת. דיבורי זקנים לא נשמעים הגיוניים. מה שהפחיד אותה היה איך ששלמה הביט עליה. חילחל אליה החשד ששלמה יודע הכל עליה. על התקוות והמחשבות הכי אישיות. שהוא מכיר את העניין הזה במקלחת. האנושיות המכרסמת.



ג.


אירנה הגיעה הבייתה. ילדיה ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. גודל הטלוויזיה היה כגודל הקיר והסרט עלה על גודל המציאות. אירנה ניסתה בימים הבאים לחשוב ולהתנהג כמו בת אדם מוסרית ולא כפי שחשבה שבני אדם מוסריים מתנהגים, אלא לפי קודקס נעלה יותר, כפי שחשבה שקודקס כזה קיים. קודקס בלתי הגיוני. הפער בין שניהם נקרא מצפון ועומק הפער כעומק המצפון.

אבל זה התפרק לאיטו.

איך הזקנים האלה לא מתים, היא שאלה את עצמה. ראשית חיפשה משהו באינטרנט אבל לא מצאה משהו חד משמעי. היא ידעה שסתם אנשים לא מגיעים לגיל מאה שישים בלי סיבה. קשה לה עם עניין החייזרים. כשהתייאשה התחילה להעריך את חייה. היא עמדה באמבטיה נבוכה ונתנה למים לזרום מטה בדרך שיבחר. פתאום גופה נראה לה בזוי.

יוסף לא היה צריך להגיד חייזרים. אבל היא גם לא הייתה מבינה בשום צורה אחרת. רק חייזרים שמביטים עליה מתקלחת היו יכולים להיות מובנים לה. זה אנושי, אירנה, היה צריך להגיד. אנשים מסוימים, בהנתן להם אפשרות יכולים להגיע למאה שישים.

בשעה שש היא התחילה להכין את ארוחת הערב. אורז טעים מאתמול, ירקות מוקפצים בסויה וחמאת בוטנים. סלט לא היה בעיה, היא זרקה אותם מתוך שקית, חתוכים במכונה. אברק היה עם הילדים ועזר להם בשיעורים. בדרך כלל שתתה כוס יין, לפני האוכל, זה עזר לה להעביר את הערב בחיוך. עכשיו התביישה. צריך להסביר לה שזה לא רוע. הרבה רעות נעשו עם וודקה והרבה וודקות נעשו ברוע אבל לא רק ורק.

המקרר היה תמיד מלא. לאברק היו שלוש מכולות בשיכונים החדשים. אנשים שלא היה חסר להם כסף קנו אצלו. הוא בדרך כלל היה מביא הבייתה דברים שצריך לאכול היום.

"תגיד אברק, נכון שאת המוצרים הישנים אתה שם מאחורה?" שאלה בארוחה.

אברק חייך. ילדיו הביטו עליו. אשתו הביטה עליו. "אי אפשר ללמד אתכם להיות טובים", אמר לילדים. "אפשר לאלף אתכם, אבל להיות טוב, זה בא מפה".

אברק טפח על הלב.

"אז מה אתה עושה, אבא?" שאל וילי, בנו הצעיר.

"מה שאנשים רוצים", השיב אברק. "ככה גם עם הלחם והמאפים, את הירקות אני משתדל למיין כל יום".

"ליה אומרת שבגללך המכולות מפסידות", אמר וילי.

ליה הייתה בתו הגדולה.

"ליה לומדת דברים חדשים כל יום וילי, בניהם רווח והפסד, חמוד", השיב אברק וחשף את שיניו בחיוך.

הם סיימו לאכול ואברק חשק בה. כל עשרים יום בדיוק חשק בה. היא זייפה כאב ראש, למרות, כך חשבה, שאם המבט החייזרי המתבונן בהם הוא מלמעלה, יראו רק את ישבניו של אברק. היא חייכה. אבל גם ידעה שבין לבין יראו אותה ערומה, שכן אלה קטעי החיבור, הסדקים, שבהם תמיד תהיה חשופה. אין אדם שיכול לכסות את עצמו באופן הרמטי.

אברק היה תא"ל לפני שנעשה בעל מכולת. הוא היה אדם קשוח. אדם ששריריו נבנו בצעירותו תמיד יישאר חסון וחזק. הוא אמר לה שלהזין אנשים ולהרוג אנשים אלה שני הקצוות הכי רחוקים האפשריים. בשעת ארוחת ערב הוא נהג לחשוב על כל מי שטיגן וחתך ואפה ומרח כל מה שקנה במכולת והיה שלם לגמרי.

"ומה עם הרצח?" שאלה.

"את הרצח אסחוב תמיד איתי", השיב.

"אתה עצוב?"

"כן", השיב.

הם הכירו בצבא. היא הייתה מדריכת כושר ונהגה לרוץ למרחקים ארוכים והייתה לה סיבולת וגמישות. למרות שהייתה מאושרת מרוב אנדורפינים נעשתה באמת מאושרת כשפגשה את אברק. אביו של אברק היה קוסמונאוט כאמה. צירוף מיקרים פחות מזה הוביל אנשים לשיחה, הכרות ואהבה.

אברק תמיד היה אדם מעשי. כשהשתחרר קנה מיד מכולת בהזדמנות. הוא ראה את שורת הרווח והתעלם משורות ההפסדים. את מה שיפסיד ירוויח בעבודה קשה יותר. הוא לא דיבר יותר על הצבא. מעולם לא העלה זיכרונות חוץ מאשר עם חבר אחד וגם אתו לא דיבר אלא שתק אתו יחד על אותם דברים שהשתיקה, כך האמינו, יפה להם.

אירנה הבינה שאברק סוחב משהו, רק לא הבינה למה הוא לא מדבר על זה. אברק רק היה נוהג לומר, "יש מי שהוא מהנדס בצבא וכשהוא יוצא לאזרחות הוא נהנה לא רק מהמקצוע שהוא בחר אלא גם מהפרסטיז'ה המועילה של המשמעת הצבאית ויש מי שהוא לא".

רק בדבר אחד הסגיר שהוא ידע טוב מאוד מה עושה מכולת לנפש האדם, עם השעות הארוכות והאחריות לקונים, עם התחלופה הבלתי פוסקת של חלב בחלב, גבינה בגבינה, טחינה בטחינה, שלא לדבר על הלחם והמאפים - זה שהוא לא רצה שתתערב בענייני המכולת. הוא העדיף לשלם כפול לכמה אנשים שהכיר ושלא תפתח את אותן שיחות סרק ואת אותו מארש שלא מתקדם, שהמכולת מכריחה אותך לעשות.

בשלב מסוים רכש שתי מכולות נוספות ושני ילדיהם הגדולים הצטרפו לעבודה. אחד היה מנהל משלוחים השניה הייתה קניינית. מדוע הסכים אברק שהם כן יעבדו ואירנה לא, "כי הם רצו", השיב. ואת זה היא לא כל כך הבינה.



ד.


בבוקר הגיעה אירינה. יוסף כבר היה שקוע בספרים בחדווה שלא ידעה את מקורה. תמיד חשבה שספרים זה דבר מדכא שמקורו בפצע. כמו עישון. יוסף אמר לה פעם, שהסופרים הגדולים באמת צוחקים גם כשהגיבור שלהם עולה להרים להתאבד.

"הם רעים?" שאלה.

"הסופרים או הדמויות?" שאל.

"לא יודעת, מה זה משנה?"

כעת אירנה הביטה ביוסף עד שהרים את מבטו.

"את רוצה לסיים עם ההחלפות?" שאל.

"רציתי להגיד לך שאני לא מפחדת מהמוות".

"ומה הילדים שלך יגידו שאת רוצה לעזוב מוקדם כל כך?"

"לא חשבתי על זה… אבל מתישהו, לפחות בסוף, זאת אמורה להיות אני… ומי יודע מי הוא באמת אם לא רק אחרי שהכל עומד להיגמר?"

"עכשיו אין לך מושג מי את?"

"שום מושג, מי שניקתה לילדים שלה את הקקי, מי שבישלה להם, מי שגידלה אותם, מי שאהבה מישהו, מי שניקתה לך? בסופו של דבר מי שיזכר בי יהיה לו מי שאני בראש, לא לי, אני רק שמחה לקום בבוקר ולשבת בפארק ולשתות קפה, אבל אם לא אוכל לעשות שום דבר מזה, אם לא אהיה שמחה, אני לא יודעת. אני לא אוכל סתם לשבת ולחשוב, או לקרוא ספרים, אני חייבת להיות מישהי".

כמו שאמרנו, יוסף לא התייחס לדבריה ברצינות. הוא הביט בה בחוסר רגש. הוא חשב שבניגוד לפעמים אחרות הוא מצליח קצת למצוא עניין בדבריה אבל היו לו דברים יותר דוחקים כעת.

אירנה החליפה לו את הבגדים המיוזעים משנת הלילה והלכה להכין לו את ארוחת הבוקר. בשעה שעמדה במטבחון, הבחינה בשיירת הזקנים מבית האבות הסמוך ובראשם שלמה. הם צעדו בביטחון גם אם עשו זאת באיטיות. היא טחנה לאיטה את ארוחת הבוקר. ביצה, גבינה, חסה, לחם, מהלה את הכל בליטר מים כמו שיוסף הסביר לה, ומזגה לו כוס מזה ושפכה את השאר.

היא חזרה אל החדר. על פניה שבה שיירת הזקנים. כשנכנסה לחדר היא הביטה על יוסף. תמיד נראה לה מת כשישן, אבל כעת נראה מת מתמיד. היא הוציאה את הספר מידו, כיסתה אותו, הורידה את טמפרטורת החדר והחליטה לטפל בהכל מחר. היא רצתה רק עוד יום אחד של אושר.

בבוקר היה הזקן מתעורר בחדווה שמניעיה היו מעל להבנתה. מתחיל בשתיית משקה חם עם כמה שפחות משהו בתוכו חוץ ממים, ומתחיל לחפש ספרים שלא קרא ומוזיקה שלא שמע, משימה שהלכה ונעשתה קשה מיום ליום. אירנה הייתה מגיעה אז, זעופת הפנים, לכל היותר אטומת פנים, תלוי כמה חזק היה הרצון שלה להסוות את סלידתה הטראגית, ורוחצת ומטפלת בו אחרי שנת הלילה. חוסר המשמעות של מעשיה, חוסר משמעות כמו ברחיצת אבן, עורר בה תסכול וחוסר אונים. היא הייתה חוזרת הבייתה בוכה. אבל היום כבר לא.


14.12.19

4 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.