shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

להבה חיוורת נצחית

עודכן ב: אפר 13

סחר החיות בקוסמוס היה הדבר האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. לפחות לדעת חלקים נרחבים באוכלוסיה, ביניהם אומריג'אן. "האין סופיות של החלל הולידה אין סוף אפשרויות, כמה מהם, כמו שמתנהל הסחר בחיות, לא מתחייב מאין סופיותו של החלל, אלא מאין סופיותה של נפש האדם". המשפט האחרון הדהד בנפשו של אומריג'אן והיווה את הגורם הראשי בהחלטתו השנויה במחלוקת. אומריג'אן לא חשב ככה לפני שפגש את הורוביץ. הורוביץ הייתה יפיפה בעיניו, ובנוסף לכל חלקיה הנאים, העניק לה הטבע גם חיוך שובה לב, שהיווה את הגורם המשני באובדנו של אומריג'אן. לא שהספיק לנגוע בהורוביץ, רק פגש אותה לכמה שעות, מביט ומאזין וחוקק כל מבט, ולא זוכר דבר מלבד תחושה ערטילאית של קיום נפלה. כל מה שאמרה באותו ערב נשמע הגיוני בעיניו ובאותם רגעים שינתה אותו מקצה לקצה כמו האורקל את ליוס. בשעה שפגש אותה, היה צעיר, אחד העשירים בפנינסולת חומה. אמרו עליו שהיה אכזרי, שתלטן וחסר כל עכבה בניהול עסקיו, אבל אז התאהב בהורוביץ וזה פעל כמו קסם. לפתע ראה את העולם וראה את עצמו בעולם. כמו אחרון הדברים ביקום פגש אומריג'אן את הורוביץ במקרה, בנמל קימונו בפנינסולת הכוכבים המרוחקים של ערפילית חומה. הם ישבו יחד בחדר האוכל, בבר, בלובי ולבסוף בחדרה שבמלון הנמל, זה הצופה על המחזה המרהיב של הספינות הנוחתות בבור ההתכנסות העצום. אומריג'אן גילה כי הורוביץ הייתה קברניטה והתעתדה לטוס למחרת בספינה של סחר בחיות. הוא לא עשה כלום מלבד לשבת על הכורסה ולצפות בגופה מתנועע באופן רך ונעים כמו גזל צעירה. היא ארזה מזוודה, ודיברה. "במרוצת השנים של התיישבות האדם בקוסמוס, האדם הביא איתו, שלא במתכוון, את היצורים הקטנים, חיידקים, נבגים, נמלים, פשפשים, עשים, זחלים; וכן, עכברים, נחשים, נמנמנים, צ'ינצ'ילות, ובאופן מפתיע גם ציפורים, אלה מקננות בחלקים שאתה לא מדמיין, בספינות הנחיתה". אומריג'אן כיבה לראשונה את הקשר שלו. הוא מעולם לא הצליח להבין מה קרה לו באותם שעות. "לכל דבר יש את המקום שלו. זה חוסר הצדק שמעוות את הצורה. זה כמו לרצוח. אי אפשר לרצוח בלי לעשות פעולה שהייתה נעשית אילולא החלטת לרצוח". אם היה בודק באנמומטר היה מגלה שהורוביץ כלל לא הניעה את האוויר. אם היה מגלה זאת, היה לבטח טוען שהיא התאימה לעולם בצורה מושלמת ובגלל זה לא חש דבר. כאילו לא הייתה קיימת. כאילו לא שינתה דבר. אפילו לא הזיזה את השעות. "האדם למד", אמרה, "כפי שלימדה אותו הפלישה הזאת, שהוא אף פעם לא בשליטה מלאה. גם כשהספינה עשתה ניקוי לחץ בריק, איכשהו היה איזה חרק או מרמיטה שמצאה לה מקום להסתתר. "פועל יוצא של הפלישה הבלתי רצונית הזאת היה שהרבה ביוספירות התפתחו באופן לא מאוזן, ובדרך כלל לטובת מין שלא היה מעוניין לחלוק את שליטתו עם מין אחר, ומין אחר, חכם יותר לכאורה, שכן רצה לכל הפחות, לחלוק אותה. אז יש מושבות שצריכות ציפורים כדי לברא עשים, ויש כאלה שצריכות עשים כדי לברא כנימות; כאלה שצריכות כנימות כדי להזין נמלים קושרות כדי לתפוס זחלים, והיו כאלה שצריכים כולסטרול כדי להכניס לקופת החולים כסף על יבוא אספירין, ואף מושבה לא הייתה צריכה אריות. ובכל זאת לאריות היה מחיר מנופח רק כדי שיוכלו להעניקו במתנה. ציפורי טרף, דרך אגב, היו סוג החיות המבוקשות ביותר. "האין סופיות של החלל הולידה אין סוף אפשרויות", אמרה ולא ידעה כי נטעה מה שלימים ייקלט כחלק מגופו של אומריג'אן, "כמה מהם, כמו שמתנהל הסחר בחיות, לא מתחייב מאין סופיותו של החלל, אלא מאין סופיותה של נפש האדם". בשלב מסוים נפרדו והוא הופתע שהיה בחדרה שש שעות ולא חש בזמן חולף. הורוביץ השפיעה על עולמו כמו בשיווי משקל מקוטע. בחדרו עוד היה הלום ונרדם, אבל אז בבוקר התחילו אותן מחשבות שמובילות אדם לשאול במה הוא מסתכם? במבטו של מי? של עצמו? של אחר? ואם של אחר, אז של מי? של אמו? של זר? והדברים ידועים, רק לא לאומריג'אן עד אותו בוקר, ולא נרחיב בזה, אבל נציין שבמקום כלשהו האמין שהורוביץ כלל לא הייתה קיימת, שלא הצליח לחשוב על אף אחד מאותם פירורים אנושיים שהאדם משאיר אחריו; המעידים על היותו; מברשת שיניים, כוס שטופה, מסמך, ארנק, הוא לא זכר דבר מהדברים האלה שהיו בחדרה. כשאדם רואה אדם אחר, טען בשלב מאוד מאוחר, הוא רואה גם את המרחב סביבו, את העצים, את החלונות, את ארנקו, והוא מבין שעבור אותו אדם החפצים במרחב מתייחסים גם אליו, ובאופן שונה, עבורו זה ארנק עור, ועבור אותו אדם זה ארנקו האהוב. ככה הוא מגלה את את האדם האחר. אבל הוא לא הצליח להיזכר בשום בדבר חוץ מאותה שמלה אדומה מעורפלת ככתם, שהחזיקה בידיה ותחבה אל המזוודה הסטנדרטית. הורוביץ. הוא אמר את השם שנשמע לו מוזר בבוקר. שם של בחור. הוא צפה בסרטים בלוויין, הוא אהב לראות סרטים בלווין, על גברים שמתחפשים, על נשים שמשתנות. הוא אהב לראות סרטים בלוויין. אומריג'אן יצא אל הנמל. עובדיו עדכנו אותו על מצב העסקים והוא חלף במקרה או שלא לצד ספינת סחר החיות עליה עבדה הורוביץ. הוא עלה על הספינה בקלות בזכות עוצמתו. הוא ערך סיור בספינה עם מנהל הספינה וראה את החיות בכלוביהן. "עולם זעיר", אמר לו מנהל הספינה. "אחת לשנה אנחנו נוחתים למים, ככה שזה די מזל שתפסת אותנו, אבל בגדול העסק מזין את עצמו. הוצאות בעיקר על דלק, אבל אנחנו מחזירים את ההשקעה". ספינת סחר חיות הייתה לרוב בעלת צורה עם מצח בולט כשל דולפינן; גבוהה בצורה בלתי רגילה, ודקה באחוריה. "רוב החיות נולדות וחיות בספינה ומעטות מהן המגיעות לידי מימוש", אמר מנהל הספינה. "זאת לא אכזריות?" שאל אומריג'אן בהסח הדעת. "אפשר להביט למרחק רק מקצה ההר", השיב מנהל הספינה. הם הגיעו לגשר הפיקוד. אומריג'אן חש שכל כולו כמיהה, שכבר חלק ניכר ממנו איננו הוא. הוא רק ביקש לצעוד קדימה כשהמנהל רודף אחריו. המסר שקיבל מנהל הספינה מההנהלה הייתה לתת לאומריג'אן כל מה שיחפוץ. אבל מנהל הספינה לא ידע מה אומריג'אן חפץ בו חוץ מאשר לצעוד בקדחתנות קדימה, ובקשותיו ניראו לו יותר ויותר מוזרות אז הוא המשיך עם מה שידע. "ספינת סחר לא מאוזנת, היא כמו גוף חולה, לרפא ספינה זה כמו לרפא מישהו". אומריג'אן לא מצא את הורוביץ בגשר הפיקוד והוא חש שהוא הולך ומסתבך, ומהלבירינת שהוא נכנס אליו, יהיה קשה לו לצאת. הוא ביקש ללכת למגורי העובדים והמנהל הובילו. הוא ניסה להציץ לחדרים עם כל אי הנוחות של מלווהו וכשלא פגש בהורוביץ התחיל להרגיש הרגיש מצוקה נוראית. לבסוף ירד מהספינה כל כולו פצע פתוח. כשחזר לביתו התחילו הימים האחרונים לדכאו. לפתע פחד למות. לפתע שנא לאכול במסעדה. במשך כמה ימים חתך לעצמו אוכל במטבח. לפתע חש את משקלה של מחבת. במשך כמה ימים חש שנאה לנשים על שהן מעוררות בו את מה שהן מעוררות בו. כל מיני דברים רדומים שהיו קשורים בבסיס האהבה שהתעוררה בלבו והתחילו לתת את אותותיהם. לפתע ראה את צילו על אחד הקירות מתבונן בו בשתיקת צל. לבסוף חש אומלל כשהבין שזאת לא אשמתן של הנשים על מי ומה שנעשה בשש שעות בנמל קימונו. הוא הביט בתמונתו, אדם כלשהו, שמעולם לא אהב, מישהו עם צרות עין ורגשות שלילים. הוא לא הבין איך הורוביץ טסה באחת מהספינות שאותן תיעבה כל כך. היו לו עוד כל כך הרבה שאלות. שבת אחת, יצר קשר עם אתיאן, מנהלת הנסיעות שלו. תמיד חיבב אותה אבל לא ידע זאת עד עתה. כעת גילה כי קולה נעים ודבריה הגיוניים. מה שביקש ממנה נשמע לה מוזר והייתה בקולה דאגה כנה. לפתע חש אליה קרבה עזה. היא הייתה הדבר הכי קרוב שהיה לו כעת. בדרך כלל תכננה עבורו מסעות ארוכים שהצריכו מעברים מספינה לספינה, מנקודה אחת של חומה לנקודה אחרת, ביעילות ובדיסקרטיות. פעם אמרה לו שהיא נקראת על שם סבתה, שהייתה זמרת ידועה בחומה. היא אמרה לו זאת כי הוא נקרא על שם סבו שהיה ראש האיחוד של חומה לפני שנים רבות. עתה נזכר בזה. בכלל אומריג'אן גילה שזיכרונו התעורר לחיים מאז פגש בהורוביץ. פעם גם אמרה לו אתיאן שאת הדיסקרטיות חולקים מפורסמים ופושעים ולכן מבחינה אתית נשענה על ההנחה שכל מי שמבקש לנסוע אנונימי, הוא מפורסם. היה זה משפט מוזר לומר לבוס שלך וכעת תהה למה התכוונה. "מתי תשוב?" שאל. "אני מקווה שעוד מעט", השיב. "אני מחכה", אמרה והצליחה ללא ידיעתה להכניס לשתי מילים את כל מה שאומריג'אן היה צריך כדי להיאחז בו בימים שעוד יבואו. למה אומריג'אן החליט לשכוח מחייו, משפחתו, ולצאת למסע של טירוף, אין הסבר לכך מלבד, כמובן, טירוף. יש מי שמחליט להתאבד כדי להשתחרר ולשחרר. ממה אומריג'אן החליט לשחרר את עצמו? היו שאמרו מעצמו. הוא ויתר על מזוודה ולקח תיק גב. הוא הכניס לתוכו סכין מזלג וכף. ובגדים להחלפה. אתיאן תכננה לו מסלול ארוך. הוא נכנס אל הערפילית כשלבו שקט לראשונה. אדם צריך מטרה, כך הבין את השקט שנח עליו. במשך חודשים עבר מספינה לספינה. בחדרי האוכל הביא את כלי האוכל שלו. הוא החליט שלעולם לא יאכל בכלים חוץ מאשר שלו. הוא השפיל מבט, דיבר מעט, לפתע לא ידע מה לומר, כמעט ולא החליף את בגדיו, זקנו ארך, ולא ידע מה לעשות עם ידיו אם ישב בחברת אדם אחר. חברת נשים נעמה לו, גברים פחות. בסופם של חודשים ארוכים יעלה על הספינה של הורוביץ. כשעלה סוף כל סוף על הספינה קיבל אותו מנהל הספינה בחשדנות. האיש שהכיר מלפני כמה חודשים נראה כנווד חלל טיפוסי. כשהוציא את כלי האוכל שלו בארוחה באותו ערב היה מנהל הספינה אבוד לגמרי. הוא לא ידע זאת אבל הפחד התגנב לליבו יחד עם הרבה הכרות חדשות. בבוקר אומריג'אן תר את הספינה. בחדר הבקרה. בכל הכלובים. התבונן באריות טורפים איילים ובצבועים טורפים אריות. הוא זיהה חלקים מארוחת הערב אצל הארנבים. במשך השבוע הבא גילה שהורוביץ לא נמצאת בשום מקום בספינה. הפעם לא נחרד. הוא קנה מיכל יתושי אנופלס במיליון אשריונים, ירד מהספינה, והמשיך אל המקום שככל הנראה זכר מילדותן. זה היה כשאומריג'אן היה בן חמש, כשהיה עם משפחתו באיים המלריים. האיים שכנו בכארא, כוכב לכת שחג סביב שמש קטנה; רוב רובו היה מים מלבד כמה יבשות שהיו ברובן ביצות. אמו הייתה בתו של מנהל האיים, סבו, שהיה פעם ראש האיחוד של הערפילית ופרש לכארא כדי לפוש מפוליטיקה ולהלחם במלריה. "מה שהביא איתו האדם, צריך היה לתקן במשך שנים", אמר סבו שוב ושוב. הוא זכר את סבו כאיש עצום, בעל כפות ידיים רחבות שיכלו להצל על ראשו מפני השמש. אומריג'אן למד שהאדם הביא איתו את המלריה לאיים וסבו הביא את הצפרדעים ואת הדגים ואז את החסידות ואת השקנאים, את האקליפטוסים והערבות, את הסוף והפיקוסים. העכברים הגיעו מעצמם. שתי תנשמות עלו אז מאה אלף אשריונים, דאג סבו לציין. אומריג'אן נהג להגיע לשם עם אמו ואחיו התאום לחופשים ארוכים. סבו דאג שכל המבקרים יעברו חיטוי קפדני ובגדיהם יעברו חיטוי. במשך כמה שעות אומריג'אן הסתובב במרכז החיטוי עם כותנות אל בד שקופות למחצה. אבל שליטתו של סבו לא הייתה מוחלטת. כך גילה ברבות השנים. נוודי חלל הסתננו לכארא אל חלקי הג'ונגלים המרוחקים ביותר. אומריג'אן נחת בכארא והכל נראה לו משונה. עם זאת המבקרים המשיכו לנהור אל מרכזי החיטוי אף על פי שסבו מת מזמן והוטמן בביצה החביבה עליו. אומריג'אן תחב את כלי האוכל שלו עמוק בכיס הפנימי של מעילו ואת מיכל היתושים. הוא חמק מנמל התעופה, פרץ את המחסום בריצה ורץ רץ רץ. אומרים שרואים אותו משוטט בג'ונגלים עם חבורה של מקומיים, צופה על בקתות המבקרים וחוזר לג'ונגל. הוא גילה עולם ומלואו בכארא. אנשים שפגשו אותו שמעו שהוא שנא את סבו המפורסם ואת ידיו הגדולות אבל הוא תמיד אהב לספר סיפורים. "בשל הצורך לבסס צחנת ביוספירה שבני אדם מכירים, חיות הם כנראה המצרך היקר ביותר ביקום, יותר מכל דבר, אולי פחות מחמצן", סיפר לקבוצה האחרונה של מבקרים שפגשו אותו. "כתוצאה מכך, ספינות סחר בחיות משוטטות בחלל כשבבטנן חיות בכל הגדלים, מאנזים, ועד טטוטרון משושה רגליים. באופן לא מפתיע הן סוטות ממסלולן כדי לספק כל דרישה לחיה, קטנה כגדולה, כי לא משנה מה היה גודל החיה, המחיר תמיד מופקע. היו מושבות שכל מה שהיה חסר להן היה עש, עש לבן כנפיים, או דובוני מים, ואלה היו המושבות ששילמו הכי הרבה". יום אחד מצאו את כלי האוכל שלו זרוקים באדמה. חלודים ומלאי בוץ. זה המידע האחרון שהתקבל לגביו.


זהו. זהו סיפור על אדם באשר הוא אדם, ואל תשכחו זאת, גם אם אומריג'אן התקיים במרחב. אני בטוח שאתם חושבים עכשיו שהסיפור עליכם. לא כך? 8.4.20

11 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.