shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

מחר נהיה שוב עשירים

עודכן ב: ספט 2


שלושת ירחיו של טריפונד הנקראות על שם שלושת המכשפות של הקאטה, סגרו בבת אחת על שמשתו הקטנה כמו תריס משולש-צלעות והלילה ירד באבחה אחת.

אל הלילה הצטרפו הקור והצינה כמו שני גמדונים מרושעים תאומי גורל והטמפרטורה צנחה במהירות בהפרש של עשרים מעלות. היניקה העוצמתית ששאבה את החום ממרחבי האטמוספירה אל כוח המשיכה האדיר של ירחיו הותירה קטבים קפואים ובלתי נגישים ותצורות קרקע ונפש שעדיין לא נחקרו עד תום.

אילו היה למשפחת טאנין כסף למיזוג היה חשים את הבליה החמים של מערכת החימום האוטומטית. אבל כרגע היו עניים והם קיבלו את הלילה עטופים במעילים. שש פעמים הביא אותם ירובאת אלי פחת. אבל זאת לא הייתה הבעיה. הבעיה הייתה שמחר יהיו שוב עשירים ותתחיל בודאי הצעידה בפעם השביעית אלי פחת.

בטיפול בכסף ועסקים היו ליורבאת יותר חלומות ומאווים מאשר הדרישות הרלוונטיות. מבחינת קהיליית העסקים אהבו אותו ולא בלתי ניתן לומר שהוא עשה את עסקיהם של אחרים טובים יותר מאשר את שלו. למזלו חוקי הרווחה בטריפונד זיכו אותו במענק התעשרות מהמדינה בכל פעם שחשבונו התאפס.

בארוחת הערב שררה דממה. כולם היו עטופים במעיליהם. ארוחת הערב עברה בכעס, תסכול, חוסר עניין ויאוש. אבל גם אין לכחד שהייתה אהבה, אך כזאת שהוסתרה תחת שכבות עבות של נטלי השגרה ומצבם הייחודי.

אומרה בן העשר אכל את הפסטה מתוך הסיר, יאנה האם אכלה את הסלט מהקערה, ניניה בת השש שיחקה במים ואטון וג'ג התאומים בני השבע-עשרה עשו את שיעורי הבית שלהם ומדי פעם התפנו לדלות משהו מצלחתם..

ירובא האב התנחם בכך שברוב השיחות החברתיות אין צורך להוציא מילה. לרוב הדברים ברורים והיה זה רק הנימוס שחייב לדבר. יש מי שיאמר שבשל גישתו זאת לנימוס כשל בעסקיו. אנשי עסקים מחויבים לדבר.

"מחר נהיה שוב עשירים", אמר וזה היה האות שהארוחה נגמרה. הוא לא הבין מה הרגיז אותם כל כך אבל יאנה קמה לשטוף כלים והילדים עזבו את השולחן. מדוע זה הגברים שתמיד נחשדים בחוסר הגינות, תהה.

רבים טועים בכך, אך החברה בטריפונד לא התבססה על שלושת העיקרים העתיקים בני אלף ומאתים השנים של הסוציאליזם המקורי אלא על שלושת העקרונות הסוציאליסטים של כנסיית הדברים השקופים. אהבה, משך החיים והגשמה עצמית.

החבורה הראשונה של טריפונד מנתה מליון איש בקירוב והנוכחית חמש מאות מליון, אבל שתי החברות מצאו שאין הרבה הבדל בין השתיים למרות כל מה שמספרי המתמטיקה להמונים מראים בגרפים צבעוניים. על כן ובגלל זה העניים בעשירון התחתון זכו במענקי התעשרות, מליון אשריונים שניתנו בליל ההיפוך המשולש המוקדש לקרנבל השנתי.

ירובא שמע את הילדים מתחפשים ויאנה יצאה עם הקטנים לבושים בתחפושות ומעילים למרכז הפרבר בו התגוררו כעת. הגדולים יצאו לבדם. הוא נותר במיטה תחת פוך עבה וקרא מספרו של פרויד. בשנים עברו נהג להתחפש בכל שנה לרואה חשבון מהגהנום עם כובע שקוף מצחיה בצבע ירקרק ומזוודה מלאה בעטלפים דביקים שאותם השליך לכל עבר וניבים ארוכים שהלביש בפיו. אבל לאחרונה ילדיו כבר לא רצו לצאת איתו.

בלי להספיק הרבה מהספר, הניח את המסך בצד וסגר את האור. המילים היו עדיין צרובות באישוניו והן ריחפו סביב. אפשר לומר עלי שאני אימפולסיבי, חשב, אבל זה יהיה לא מדויק, זהו רק הסימפטום. בפנים, ולא עמוק כל כך, אני מחביא חרדה וחוסר בטחון. אפשר לומר שאימפולסיביות היא מנגנון הגנה שאיתו אני מתמודד עם השכנוע העמוק שאני לא מסוגל לעבד כמות מידע גדולה מדי. בגלל זה אני קודם עושה, בבטחון מדומה, ומשאיר את המחשבות הסותרות לאחר כך. הבעיה שברולטה הקופה מנצחת בסוף.

בשעה כלשהי שמע את אשתו והקטנים מצטופפים אל הפוך הגדול. מה שצריך להאמר הם דווקא הדברים שלא נאמרים. דברים שבדרך כלל ילדים בני חמש אומרים. האמת. אנימיזם. לפני שהותאם והוטמע מה שנכון. את המחשבות האחרונות לא היה בטוח האם הוא חולם ומה פשרם. ומה זאת המילה אנימיזם שחשב עליה כל כך הרבה. הוא התהפך כמה פעמים ומשלא הצליח לשוב ולהרדם או שבכלל ישן והתעורר, קם ירובאת וישב במטבח. הוא ישמח לעזוב את העוני. היו לו עוד הרבה חלומות להגשים. הוא ישב מול מסך הסלון ודפדף בערוצים.

הבוקר היה פתאומי כמו זרקור. וזה היה מפתיע כל פעם מחדש. שלושת הירחים שנעו בטור על פני השמים נפתחו כל בוקר כמו תריס. צוואר ארוך עלתה מעט למעלה, לשון הדרקון מטה ועין הדרקון הצידה. ובכן, הם חזרו להיות עשירים. שש פעמים היו עשירים ושבע פעמים עניים. כל יתר הזמן דשדשו באמצע.

יאנה קמה ראשונה והתארגנה לעבודה.

"לאן לחזור?" שאלה.

"תחזרי לוילה", השיב ירובא.

"מה ניקח?"

"לא נקח כלום, רק מה שהילדים רוצים".

יאנה יצאה והילדים התעוררו לאיטם. חופשת הקיץ תסתיים מחר ובינתיים הילדים נשארו איתו. ילדים אוכלים כל הזמן, גילה ירובא בחודש האחרון. לחם, פירות, שתיה, ירקות, לחם, חטיפים, הם לא הפסיקו ללעוס. אם לרגע היו מפסיקים ללעוס הם התחילו להתעצבן. על כן עבד כל היום להוציא אוכל בזמן לפני שיתחילו להתעצבן ולשמור שלא יפגעו מידי עצמם. פטרנליזם, כך קרא לזה אלביוני חברו. לפעמים המדינה צריכה לשמור על האדם מעצמו.

ביתר הזמן ישב ירובא בשולחן המטבח ורכש כל מה שהיה צריך. יאנה לא רצתה להצטרף לחגיגת הקניות לכן קנה בעיקר מה שהוא רצה. הוא עשה רשימה ארוכה. מצנם לחיצה. בזה הוא התחיל. זה שיגע אותו למה דוקא בזה.

ילדיו נכנסו ויצאו מהמטבח. הוא שאל אותם אם הם רוצים שיקנה להם משהו. לא.

אחר כך קנה גרביים. מכנסיים קצרים. הדברים שתמיד חיפש וויתר עליהם בשנים האחרונות. אם לבש מכנסים ארוכות כבר ויתר על גרביים תואמות. הוא רכש גם כרטיס נסיעה במסילה הראשונה. מכשיר סודה. שמן לאופניים. הפעם התקשה להזכר על מה ויתר ומה לא רצה יותר. כותש שום.

בפעם הזאת הם דשדשו לעוני במשך שלוש שנים. הפעם בזבז את כספם לאט כשהוא שם סוגר על התקוות והחלומות שלו כמו רשת על כדור פורח. יאנה עבדה באיכול בקטריאלי. היא שפעה רעיונות נהדרים כיצד ניתן לאכל פלסטיק בלי להשאיר עקבות פולימרים בקרקע. היא עבדה באותה מעבדה כבר עשרים וחמש שנים. לומר שאיכול הפלסטיק במרחב הליוצנטרי של קרקע חקלאית הייתה ההמצאה שלה, לא יהיה רחוק מהאמת, אבל לא לגמרי האמת. כי ברנדס-ניו המעבדה בה עבדה זקפו לעצמם את עבודתה ולכך לא הסכין לקבל. כשיאנה תמות כל הידע שלה ישאר בברנדס ניו שיחיו לעולם ועד, אבל לו לא יהיה יותר את יאנה. הכוונה ידועה. הוא רצה להיות בקדמת הבמה.

אטון וג'ג נכנסו למטבח.

"אנחנו רוצים שניצלים לארוחת צהרים", אמרו.

"טוב", השיב.

"ואנחנו לא רוצים להיות עשירים יותר", הוסיפו.

"למה, אני לא מבין מה הבעיה שלכם?"

"לא לכל דבר יש הסבר אבא".

גוד דמט, סינן כשיצאו. מה, מה כל כך מפחיד אותם בהרבה כסף?

בצהרים ארזו כולם את חפציהם המעטים ונסעו אל הוילה. כבר שש פעמים גרו בוילה הזאת. הילדים שנאו אותה. כשירדו מנכסיהם היא ניתנה לאפוטרופוס והושכרה וכולם קיוו לא לראותה שוב. בייחוד יאנה. היו בה שאריות של כל דייריה הקודמים.

הילדים התפזרו בחדרים. יאנה עמדה במטבח והכינה לאכול.

בשעה חמש בדיוק, בעיקר לפי שעון נפשי חסר רחמים, נכנס אלביוני חברו. הפרק הראשון בחייו נגמר לפני עשרים שנים ומאז לא התחילו אחרים. אלביוני היה שופט מחוזי והוא גר עם ספרי המשפט וחממת גשם כהת שמשות. גידול כמהין היתה מומחיותו השניה אחרי ספר החוקים.

הם הסתגרו בחדר ההסבה המוזר של הוילה, מרופד בעור ראוטרס חום. שלוש גולגולות ראוטר היו תלוים על שלוש קירות. ראוטר היה היצור האנדמי של טריפונד הזכר היה משולש רגלים וראש קטן ושטוח והנקבה בעלת ארבע רגלים. הייתה שנאה עזה לייצור הזה בטריפונד, בעיקר בגלל זכרונו המדהים ומבעו נוטר הטינה.

"יש בתים מוזרים מזה", אמר ירובא.

אלביוני שמעולם לא ירד מנכסיו ולא הכיר מקרוב את חלוקת הרכוש של הממשל ואת חסרונותיה אהב את הוילה. מלבד הכסף ואת הוילה קיבל הבוקר ירובא גם כרטיסי כניסה לחדרי כושר, בריכות, איגודי טניס, פסיכולוג יקר וכל דבר שהממשלה חשבה שהוא חיוני להחזרתו לקהל הלקוחות של הכלכלה.

ירובא פתח את בר היינות, לצערו מצא שם רק קוניאקים.

"למזוג?" שאל.

"תמזוג, אחרי הכל הדבר היחיד שאני יודע על קוניאק זה שאם אתה קורא את זה הפוך יוצא קאינוק".

ירובא סיפר לו שמשפחתו מתעבת אותו והוא לא מבין למה. אלביוני אמר שהוא הצליח פעם אחת בחייו ומאז הוא בתהליך ירידה איטי וומתועב.

"הבעיה איתך", הוסיף, "היא שאתה לועג לקומדיה האלוהית. בבית המשפט שלנו לפעמים נדרשים לפעמים להכרעות היסטוריות. השאלה היא האם כל השופטים מסכימים על ההיסטוריה. האם לדוגמא סיפורו של האדם הוא טרגדיה או קומדיה. או לדוגמא, האם כל השופטים אוחזים באותן הנחות בסיס לגבי טעמו של הקוניאק כשאדם נשפט על גניבת קוניאק? אתה רוצה ללעוג לעצם הקיום? אל תתפלא אם זה נזקף לחובתך".

"אבל אני לא לועג!"

"כל זמן שהוכח היסוד העובדתי אין צורך להוכיח יסוד נפשי בעבירות של זלזול בערך הקיום, הנחת היסוד במצבים כאלה, היא שבכל עבירה מסוג זה גלומה אנטי־חברתיות, במידה זו או אחרת

"בכל אופן מה שאני רוצה לומר, מה שמלכתחילה באתי לספר היום הוא שמהיום אני חוגג פעמיים יום הולדת, כמו שלקוניאק אסור להקרות קוניאק אלא אם כן ייצורו אותו מליוני שנות אור מכאן, חוק שנקבע לפני אלף שנים, גיליתי שאני שיחזור של מישהו".

יארובא לא הבין את אלביוני וקם למזוג להם עוד למרות שהיה לזה קצת טעם של משהו שהתלכלך באבק.

"אני שיבוט. אני!" קרא אלביוני.

"הוא שיבוט התכוונת".

"בדיוק! היום באחד הדיונים הופיע מישהו שנעצר על שוטטות, והוא דומה לי בדיוק לפי אוקטפלס של גורמי האישיות. בזמן שהמשטרה ביקשה הארכת מעצר, הסתכלתי עליו, קראתי בתיק וכשאני שואל אותו מה בדיוק הוא עושה ברחוב, למה הוא משתין על חנויות, עושה צרכים בתחנות רכבת והוא אומר "לא חשוב" מוציא אקדח ויורה בעצמו.

"אז מה המסקנה, תפסיק ללעוג לקומדיה האנושית, אתה מבזה את הסינגולריות, את הרגע, ואת ה…משהו שמפחיד כל כך אנשים".

"המוות?"

"אתה לא מקשיב? החיים!"

"זכויותיו של כל פרט אמורות להיות ערך מוגן כשלעצמן, ללא שים לב להשלכות החברתיות העלולות לנבוע מכך".

"ההכרעה בין החלופות איננה הכרעה משפטית, וכאן המשפט נאלם דום".

את החצי השעה הבאה הם העבירו בשתיקה. מדי פעם קמו ועיינו בחפצים שבויטרינות מסביב.

כשאלביוני יצא נמשך אחריו שובל ריחו המדויק וחסר הרחמים, דרך מסדרונות הבית, הדלת הגדולה ושביל הכניסה, וכשיאנה נכנסה לחדר ההסבה לשאול אותם אם ירצו לאכול משהו, הצליחה עדיין להרגיש את נוכחותו המדכאת.


אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.