shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

מכאן לא נמשיך הלאה

3007

הקדמה.



המושבה הכי מצליחה בכל הזמנים, עד כה, הייתה מאלקה. תוך שלוש מאות שנים הגיעה לשמונה מיליארד בני אדם ולשפע בלתי נתפס של מינים אחרים. הייתה זו תופעה פנומנלית, פשוט רבייה תוך כדי ריצה אל אזורי הספר ההולכים ונחשפים. יש איזה עניין עם ההיסטוריה, שהיא חוזרת על עצמה, אבל לא בדיוק.

עובדה זאת, שבני האדם התרבו במהירות מדהימה דווקא במאלקה, לא הייתה מפתיעה בהתחשב בעובדה שמלבד השנה הראשונה, שנת ההתיישבות, ההיסטוריה של מאלקה הייתה רצופה מלחמות עולם. אחרי השנה הראשונה, היה זה כאילו הגרעין במאלקה התפרץ ושפך את חמתו על העולם.

8 מלחמות עולם, כאשר התשיעית אפילו לא הסתיימה. כל זאת, להוציא קרבות בין ארגונים, קרבות מניעה, גרילה, קרבות הצלה, קרבות לאיחוי השבר, מלחמות פיוס, ומלחמות קרות לא כל כך קרות.

אחרי שלוש מאות שנים, כשהזיהום של הטיפוס, הצהבת והקרינה עברו את סף הריפוי, במלחמה התשיעית, כשנפטר האדם האחרון במאלקה, כשהוא מורט את עורו בגירוד אכזרי ובייסורים שלא ניתן להעלות על הדעת, וחזר במידה כזו או אחרת למסעו בחלל, נותר שלטון הטבע, להוציא חיות מיקרוסקופיות, לתרנגולות ולעכברים ולג'וקים ולעוד ועוד.

עם זאת, צריך לומר, כפי שהתברר, כל ההקדמה הזאת טעות ביסודה. ההנחה ההגיונית להתעלם מהיצורים המיקרוסקופים הייתה סאפיינסצנטרו.


בעוד שורות אלו נכתבות, התרנגולות הן כרגע המין הגדול השולט במאלקה. הן שורדות את הזיהום באומץ, בעקשנות ובפרצוף טיפשי, אבל גם בזכות זה, שהתיישבו במוחן טפילים ששולטים בהן; טפילים שהזיהום הוא קומפוסט לציטופלסמה הפרזיטית שלהן. הפרוטוזואונים הללו, התפוסים במוחן של התרנגולות בעזרת שערוניות, שולטים בהן באופן מורכב עד מאוד שהקשר בין הטפילים לתרנגולות לא ברור בכלל, ומוכח רק על ידי הסימפטומים ששותפים לכלל אוכלוסיית התרנגולות.

לדוגמא, שחרור של אנזים מקרום הטפיל מתחיל מפל של חומרים בין התאים וגורם בסופו של דבר לתרנגולות לחפש מקום חמים להסתובב בו, מה שחביב על הטפיל. דוגמא נוספת, פעפוע של מולקולה מממברנת כפולת הדופן של הגרעין למחזור הדם, גורם לתרנגולות לאכול את הקקי של עצמן כדי להעלות את רמת החנקן בדם, מה, ששוב, חביב על הטפיל.

כעבור מאה שנים בלבד הפכו התרנגולות למין שונה באופן מהותי מהתרנגולות הרגילות מארץ, עם מאווים וטבעיות שונים, כמו העניין הזה, שהתרנגולות במאלקה אכלו כעת עכברים.

העכברים, ראוי לציין, היה המין הגדול השני המצליח במאלקה, וגם הם מצאו להם בן ברית, דומה לטפילים של התרנגולות - הטפיל של העכבר - והוחלט על ידי המחקרים האחרונים, באופן גורף ונדיר יש לומר, שלא היה זה מיקרי בכלל.

גם טפילי העכברים הצליחו בעזרת כימיה פשוטה להשתלט על אחד המינים הנבונים ביקום. שני הצדדים יש לציין יוצאים נשכרים, אלא שהעכבר בניגוד לטפיל היה צריך להשתנות באופן מהותי. ראשית הוא התחיל לאכול תרנגולות, כמו כן הוא כירסם קקי יבש של תרנגולות.

יצירת ההתאמה הסביבתית המושלמת הייתה סטטיסטית על גבול הבלתי אפשרי, עד שהיה מי שהאמין שגם בקוסמוס העצום, בצורה כזאת או אחרת, קיימת מערכת של מעבר חומרים מריכוז גבוה לנמוך. שהאנטרופיה לא רק שואפת החוצה מהמרכז הקדום, אלא לכל הכיוונים. לא רבים הסכימו לכך.


המלחמה הזאת בין שני הטפילים בגוף החיות הארציות, הטיל על מאלקה את ההסגר החמור ביותר שהוטל על כוכב ידוע לאדם. הטפילים הללו היו לכל הדעות, החייזרים השניים שפגש האדם בקילומטר הסמלי הראשון במסעו אל החלל. הראשונים היו ההוביטרונים.

הסכנה שהטיל מאלקה על המין האנושי הייתה כל כך חמורה, שהצבא הגלקטי הקים לעצמו מחנה אצל אחיו התאום של מאלקה - אנדרו - שסובב איתו במחול תאומים אליפטי סביב שמשותיה של מערכת מאלקה. הצבא הוציא סיורי אבטחה מסביב לשעון וכל כניסה לסטרטוספירה של מאלקה דינה היה מוות.

טורפדו 1


"מורי, תזיז ת'תחת שלך", קראה מריאן.

מריאן ישבה דרוכה במטוס מסוג alefant. מטוס מהיר מאוד, קטן מימדים ועם זאת מרווח למדי. בברושור היה כתוב שישים מטר רבוע, בפועל היה יותר לכיוון 35. המיגון היה בסיסי ביותר, כמו גם כלי הנשק.

מורי ישב בשירותים. אף הוא דרוך.

"מורי עוד רגע מגע… ספינה 45-15, עברתם על חוקי ההסגר ברמה שבע. אנא שלחו לנו קבצים לפני שתטוהרו", קראה מריאן.

ספינה 45-15 לא ענתה. בדרך כלל לפני שהפציצו ספינות במרחב של מאלקה היו מוכרחים לבקש מסרים אחרונים, מעין מילים אחרונות, כמו קבצי מידע וצוואות. מפאת סוג האוכלוסייה שהתגנבה למאלקה, רוב המסתננים נצלו את האפשרות לקללות. מה שהיה מובן. אבל מריאן הייתה חייבת לתת להם את האפשרות להגיד משהו.

"מורי!!"

"מה מה מה??"

"תבוא כבר".

"אני לא יכול עכשיו".

מריאן חזרה על ההודעה.

שום תגובה. הספינה המסתננת נחה באדמה השחורה של עמק נהדר, הרחק מכל עיר. הספינה כוסתה בתרנגולות ועכברים שהתכתשו על פתחי היציאה.

הספינה של מריאן ומורי שייטה במסלול מעל הסטרטו. ההשערה שהטפילים לא הסתגלו לריק לא נשללה עדיין, מה שגרם לעתידה של האנושות להיתלות על חוט השערה. אם לא תהיה תשובה הם יהיו חייבים לחכות שש שעות שבנוהל. עוד שש שעות מריאן תהיה חייבת להפציץ את הספינה.

הם יצטרכו עוד פעם לאחר לילדים.

מורי חזר מהשירותים.

"נו?" שאל.

"מחכים", אמרה, "מה קורה איתך?"

"לא יודע, מאז אתמול…"

"אמרתי לך שהיה ריח רע לאוכל".

"לעזאזל עם האוכל הצבאי… שבוע מחורבן".

"ממחר נחזור לבשל", אמרה מריאן.

"יש אנשים שיודעים לבשל ויש שלא", אמר מורי.

"יש אנשים שמתנהגים כמו ילדים ויש כאלה שלא", הגיבה מריאן.

"מה זאת אומרת?" שאל מורי.

"זאת אומרת לא ראיתי שאתה ניסית לבשל, אתה בורח למרתף שלך ומצפה אני לא יודעת למה… אז תאכל במטבח של הבסיס".

"אני לא באתי בטענות", אמר מורי והתיישב בכיסאו.

"אז מה העניין עם יש אנשים שלא יודעים לבשל?" שאלה מריאן.

"לא חשוב… דיברתי על עצמי".

"אל תתמסכן לי, נתת מסר סמוי לא כל כך סמוי".

"טוב".

"אתה חייב להגיד את המילה האחרונה, זה ילדותי".


מורי ומריאן היו בני זוג כבר שבע עשרה שנה. הם עזבו את טרבין, 20 שנות אור מכאן, והצטרפו לצבא כדי שיהיה להם סיכוי כלשהו להיות עשירים. אפשר לומר בלי סייג שהם היו מאושרים כפי שקיוו להיות, למרות שכמו כל אנשי הצבא הם אהבו לקלל את הצבא ולומר כמה הם מתעבים אותו, ושיום אחד, הם יעזבו ולא יסתכלו לאחור. אבל רוב האנשים לא מגלים את האמת למה הם אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם.

הם חיו בנוחות לא מבוטלת. הילדים היו במסלולים ידועים וסבירים. הם זכו לפינה מרווחת משלהם. הבסיס התחלק לזה הצבאי, ולמגורים, שהיו רחוקים מהבסיס חצי שעה בטיסה מתונה. המגורים היו במקום ירוק, מוצל, עם הרבה נחלים ואגמים ויערות.

לא להאמין, שש שעות! הם יגיעו כל כך מאוחר בערב.

מדי פעם קראו לספינה. התרנגולות והעכברים המתכתשים העלו בהם קבס. הם לא הצליחו להחליט מה יותר עורר בהם גועל, חבורת עכברים שהכריעה תרנגולת במצוקה, או חבורת תרנגולות שניקרו עכבר מבוהל. בדרך כלל העכברים היו נסים מפני התרנגולות, מפני האפשרות להיבלע בחורים קטנים, והתרנגולות היו מנקות את אזור ההתכתשות המדמם באותה חביבות ועם אותו מבע פנים.

מורי בחן את המדדים של הספינה שעל הקרקע. הכל היה מודמם כאילו טייסיו לא התכוונו לחזור. בבלוג הספינה נמצא שהספינה הייתה פרטית. של הזוג אלפרט-שיף. מקורה היה מאות אלפי קילומטרים מכאן. זה לא היה נדיר. לא היו חסרים כאלה. כל עוד יכולת לייצר כסף להוצאות, יכולת להמשיך לטוס בחלל עד סוף הנצח האישי שלך. תמיד תמצא מקום לנחות בו.

"סוף הדרך שלהם… אחד המקומות המגעילים", אמר מורי.

"מסכנים", אמרה מריאן.

"אתה לא חי בחלל ריק, הכל מלא", אמר מורי.

"מה זאת אומרת?"

"הם באו, ראו כוכב נטוש, ולא חשבו שאין שום דבר נטוש, שהכל מלא".

"עדיין מסכנים", אמרה מריאן.

"את קצת מתנשאת ללא סיבה, התכוונתי שיש שני סוגי אנשים, אלה שעובדים קשה ועושים את גורלם בהרבה החלטות שקולות..."

"ולאכול אוכל מקולקל?"

"ויש כאלה שחושבים שהכל ריק ויש להם מקום איפשהו".

"קלוט, אתה יודע בני כמה הם?"

"17?"

"קרוב, 143!! מה?!"

"וואלה?"

"זוג רופאים, שבעה ילדים, לו קוראים רבינדרנת, היי, אולי זה אבא רבא שלי, לה קוראים סוזי, הם נולדו, פאק, וואלה..."

"מה? מה?"

"הם נולדו כאן… בקיצור, קשקשת, מותק, הם לא מהסוג הנודד. הם חוזרים הבייתה".


מריאן ומורי, שניהם כאחד, חשבו על אירוח חברים כחלום הכי טוב שאדם יכול וצריך לקוות אליו. הם לא הבינו את הזוג רבינדרנת וסוזי שיצאו מכאן לפני מאה שנים וחזרו לכאן היום. אדם לא חוזר למקום אחרי מאה שנה אם הוא לא חדור מטרה, ואנשים עם מטרות שמעל לצרכים הבסיסים לא היו מובנים להם. כל מטרה גבתה מחיר ויש מחיר שהוא גבוה מדי, רחוק מדי, יקר מדי. מחר הם מארחים מסיבה ושניהם התעסקו רוב הזמן בלחשוב עליה. לחשוב על מטרות שהן מעבר לקניות לא היו מובנות להם. אם בא לך פילה מיטx אתה מפרק 40 אשריונים והנה יש לך. בא לך פילה 4מיט, אז פה אתה כבר שואל את עצמך אם בא לך להוציא 100 אשריונים לחתיכה.

הם הזמינו שלושים איש בקירוב. הכל כבר היה מוכן. הם קנו הכל, ניקו הכל, בעיקר את צחנת השירותים שהותירו הילדים. בינתיים הדבר הכי טוב במסיבה הזאת היה שלמות התוכנית. מחר הם לא יצטרכו לקפוץ להשלמות או להכין את הבית. הם חשבו שיש בזה משהו מדהים. מחר בבוקר מריאן תקום ותכין את הכיבוד עם כוס יין על השיש ומורי תכנן לברוח למרתף ולהסתגר. פרט לרעש המטוסים הממריאים, הכל יהיה מושלם. שום סערה מזרחית עם ריחות של אבק שריפה לא מתוכננת. נראה שכל אנדרו התכוונן על המסיבה הזאת. כל היקום. מורי יקח על עצמו את הברביקיו ומריאן את השיחה. מריאן אהבה להתלוצץ עם החברות על אותם דברים שבשגרה, ובעיקר על התינוקות הלא מתוכננים בבסיס, ובדרך כלל בהקשר של טוהר הנשק. lol. מורי אהב להסתובב בין חבריו ולומר בטון של טענה: "האמת ניתנה להיאמר לא נעזוב פה לעולם". ההתחלה של המשפט לא הייתה ברורה לו לחלוטין אבל הייתה בהחלט נעימה לאמירה.

מורי חשב כעת על הזקנים למטה. האמת ניתנה להיאמר...


כבר מזמן מזמן החליטו מריאן ומורי שהם לא יחזרו לטרבין. הם עזבו את כל מה שהיה להם, משפחה ובסיס, גם אם דל, בשביל הסיכוי להצליח. וזאת לא הייתה החלטה קשה מדי. אם התמזל מזלך והצבא התבסס לידך ואתה בגיל המתאים, אין מה להתלבט. הם הצטרפו ללא היסוס לגל הגירה מטרבין לאנדרו כדי להצטרף לצבא. בצבא היה כסף. היה שם מסלול. היה שם חינוך טוב. איך בסופו של דבר כולם יצאו חיות אדם? זה לא היה קשור לפרטים זה היה קשור לדרך שבה הם היו קשורים. קשר קוולנטי או קשר בין מולקולרי.

כל ילדיהם, גוצ'י בת ה-16, טומי בן ה-12, קיילה בת ה-11 ושיין בן ה-10 נולדו כאן, חוץ מלוני בן ה-17 שנולד בחלל. הם היו חבורה קשוחה למדי ואפשר היה לסמוך עליהם כשהם נעדרו לילות. ובכל זאת לא אהבו לחזור מאוחר הבייתה.

בשעות הבאות ניסו להבין את שני הרופאים אבל היה מעל לרמתם, כמו שהם ינסו להסביר לרופאים שאלוהים קובע אם תמות או תחייה. אתמול מורי קיבל הודעה שאביו נפטר. אז הוא היה אבא ללא אבא. הוא אהב את אביו והיה מדבר איתו כמה פעמים בשבוע, כשהוא שותה בירה במרתף, אז הוא היה עצוב והתנחם בכך שאלוהים לקח אותו והאמין כנגד כל המתריסים, שאלוהים נמצא רחוק יותר ממה שדמיינו בני האדם.

אז מה קרה לרופאים הזקנים במסעותיהם, שהם חזרו לכוכב מוכה זיהום? "בשביל מה יצאת למסע וזה סוף הדרך?" תהה מורי.

"זה לא שהם יכלו להסתובב", אמרה מריאן

"אבל הם יכלו להיות תושבים זמניים באנדרו", אמר מורי.

מריאן גיחכה.

"למה לא?"

מורי שוב בילה שעה בשירותים.

"למה לא, כי ברור שיש להם מטרה".

"לא מבין".

"מורי, אתה בא?" שאלה מריאן.

"מה?"

מורי פתאום נזכר, משהו הציק לו והנה זה בא, אולי בגלל שהזיע בשירותים, כנראה יצטרך למתוח את הציליות בחצר אם מחר יהיו שתי שמשות. וזה די ביאס אותו כי הוא ממש השתוקק לא לעשות כלום מחר ולהסתכל קצת בתמונות ולשתות.

"מורי!!"

"מה?"

"הם יצאו מהחווה".

"מה הם עושים?"

"עובדים בגינה".

"יאללה תפוצצי את הספינה, ובואי נחזור".

"אני מפוצצת את הספינה", אמרה מריאן.

"ספינה 45-15, עברתם על חוקי ההסגר ברמה שבע. אנא שלחו לנו קבצים לפני הטיהור", קראה מריאן.

"יאללה", אמר מורי.

"אה, הלוואי… אי אפשר, נעמוד למשפט… מה איתך?"

"אני לא יודע, אני אצטרך מחר לפרוש ת'ציליות".

"מה הבעיה?"

"זה יהרוס לי את הבוקר, רציתי קצת להסתכל קצת על תמונות של אבא שלי".

"זה רבע שעה. תבקש מלוני".

"שום דבר לא לוקח רבע שעה. לוני? אני מעדיף לבקש משרך. אני יודע שמשהו יקרע. משהו ישתחרר. אני לא אמצא את הראצ'ט במקום ואת כל האלנים שלי, אני כבר מתעצבן".

"מורי, יש להם שמונה ילדים, שלושה מאומצים…

"למה את נכנסת לזה?"

"מורי!"

"מה?!"

"עוד חצי שעה. בוא תסתכל עליהם. התרנגולות מסתובבות סביבם. אני לא יודעת מה העכברים מתכננים".

"גועל נפש".

מורי הגיע. הוא נראה מיוסר.

"אני רוצה לשלוח משהו קטן לכיוונם".

"אולי הם לא רוצים, הם בני 147, נראה לי שהם השלימו עם הכל. אמרו הכל, עכשיו זה רק סיבוב האטה".

"כיף להם", אמרה סוזי.

"למה, נמאס לך?" שאל מורי.

"כיף להם שהם הצליחו להגיע חזרה", אמרה מריאן.


חצי שעה חלפה. מריאן שלחה טורפדו אל עבר הספינה. הטיל שייט לו באיטיות. לפחות הזקנים לא היו בספינה. אבל היו מנותקים וימותו על הכוכב.

"ספינה 45-15, עברתם על חוקי ההסגר ברמה שבע. אנא שלחו לנו קבצים, יש לכם דקה".

כאשר פגע הטורפדו מורי חש התכווצות נוספת בבטן ורץ לשירותים. מריאן המשיכה והביטה בהתפוצצות ודאגה לקבל אישור על האירוע מהבסיס. שלא יצוצו עניינים משפטיים אחר כך.

הם פנו לאחור. מוחם כרגע עסק במסיבה מחר. יהיה להם סיפור מעניין.



3107

טורפדו 2


"מותק", אמר רבינדרנת.

סוזי עמדה בפתח הבית. נזהרת לא להיכנס עם מגפיה המוכתמות בבוץ.

"בוא בזהירות", אמרה סוזי.

רבינדרנת בדיוק סיים לאכול עכברים ברוטב חריוני תרנגולות והתרומם משולחן האוכל ופסע לאיטו. הם יצאו לחצר וישבו בשמש.

"אני חושבת שזה מספיק", אמרה סוזי.

"גם אני חושב ככה", אמר רבינדרנת, "כמה זמן עוד אפשר להגשים את החלום".

סוזי חייכה.

כל יום במאה השנים האחרונות הביטה על בית החווה כחזיון מתחדש. שמונה דונם של עצי פרי, כל טוב שאי פעם רצו מאז שהיו נערים. הם כמעט הקיפו את שתי השמשות רק כדי לחזור הנה. חזירים, כבשים ותרנגולות. עצי פקאן, דקלים ותפוחים. פטל, אפרסקים ודובדבנים. האדמה החמימה לא חסכה בטוב ליבה.

כשמאלקה הייתה בשיאה רבינדרנת וסוזי נחשבו עניים. עבודה בבית החולים הייתה להיות אפשרות לחיים טובים, אבל היה זה סוג של תיקון של מה שאנשים קלקלו. משהו חסר תוחלת. מלחמות, מוות, לידות מרובו, היה צריך לשים לזה סוף. אז הם עזבו את משפחתם ואת מאלקה.

שנים ארוכות מצאו מקומות זמניים, קבועים, נהדרים, חביבים, פחות חביבים, והקיפו כמעט את הגלקסיה. אבל הבית הוא הבית. אי שם בחוץ הם תמיד היו מה שהם לא. החלום נשאר אותו חלום. עד שלבסוף אמרו שיש לשים לזה סוף.

את הילדים הם עזבו לא בלי כעס והרבה בכי. אבל גם לזה היה צריך לשים סוף. את המקצוע אי אפשר היה לעזוב אבל גם לזה היה צריך לשים סוף.

היו להם הרבה רגשות טינה כלפי העולם שגרם להם לעזוב, אבל הייתה להם גם סליחה.

"ללא סליחה לא נגיע כאנשים, נגיע כאוכלי נבלות", אמרה סוזי. "הסליחה דרושה לנו בשביל להרגיש אנושיים".

רבינדרנת הסכים איתה. הם הסכימו כמעט בכל דבר. אבל על הסליחה במאלקה הייתה ההסכמה קשה לאין שיעור. כשאתה נזכר בהיסטוריה העקובה מדם של מאלקה, כשאתה נזכר בתלוליות קברי האחים בשדות הירוקים, זה נראה כמעט בלתי אפשרי. כאילו היה זה טבעו של כוכב הלכת הזה. אם אור היום משפיע על מבנה הנפש אז אולי משהו בזווית הנטייה ובשתי השמשות, ובהרכב האטמוספרה ופחיסות מאלקה, עושים כאן את הכל קצת אחרת, ובאופן נוראי יותר.

היום עמד להסתיים. יום ככל הימים.

התרנגולות פתחו בצוויחה נוראית. אחרי כמה ימים של שביתת נשק, ככל הנשמע, חודש הקרב נגד העכברים. הייתה להם אמפתיה לעכברים, למרות שלא היה ברור למה. איזה דבר גרר דבר שהוביל לאמפתיה לעכברים. הם גם היו יותר טעימים להם. כנראה שאתה צריך לחבב את החיה כדי שתהיה טעימה.

הם יצטרכו לצאת לפני שתרד החשיכה. הם קמו מהספסל ופסעו לאיטם אל הטיירלס הקטנה שלהם. הם חצו את העיר. סוזי נהגה לאיטה. אף אחד לא יעיר לה על נהיגתה. הם היו בודדים. מדי פעם נתקלו בלהקות תרנגולות עסוקות בקדחתנות בדבר מה, או בשיירת עכברים שרצה ממקום למקום. במקום נטול אדם, צללים לא הפחידו אותם.

לבסוף הגיעו לקצה העיר, אל שדה תעופה קטן. החשיכה כמעט ירדה כשנכנסו אל ההאנגר הנטוש וההרוס. בפינת המחסה העצום, בזכות הריסותיו וחלקי מטוסים ישנים, עמד מעוף קטן שחמק מסריקות האוויר. הוא לא נועד לעלות מעל הסטרטוספרה, אבל הצבא לא בודק הוא מפציץ כל דבר שעולה מעל הקרקע. הם שיפצו אותו יומם ולילה. בגילם היה יותר יום מלילה. כעת נכנסו פנימה והיה תהליך שארך זמן מה עד שהצליחו להניעו. סוזי פתחה את המצערת והם התחילו להתגלגל לכיוון היציאה. כבר בשלב הזה נשלח הטורפדו לכיוונם.


9.11.19

27 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.