shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

מנורות 731-730

עודכן ב: 6 אוק 2019

"אני לוחצת," אמרה הטכנאית. מנורה 726 דלקה. היא הייתה אסופה. כלומר, נדמה שכל מה שאפשר היה לתחוב היא תחבה. כל מה שניתן היה לקשור היא קשר. כל מה שניתן היה לעצור מאחורי הפנים היפים היא עצרה. מה שתג השם ניסה להסתיר מאחורי השם ליזי, הוסתר. אבל מדי פעם, משהו יצא החוצה והמשהו הזה היה זיקוק בשמים חשוכים.

"אני לוחצת," אמרה שוב. מנורה 727 דלקה.

הבדיקה כללה 800 נורות בשמונה מאות נקודות בגופו ועד כה עשו 720 נקודות. קוואי הגיע למרפאה כבר לשבעה מפגשים. כל מפגש בדיקה של 100 נקודות, לאורך עשרים וחמש דקות. "עיקר הסיבות לעיכובים", אמרה לו הטכנאית, בניסיונה לצנן את האווירה או להסביר את העיכובים המיותרים בבדיקה שהייתה יכולה לקחת שש דקות, או שישים וארבע דקות אם היה עושה כל הנקודות ביום אחד, כשבמקום זה הוא מטורטר הלוך ושוב כבר שבעה ימים, "היא הסיבה הגורמת, היא הסיבה הראשונה, היא הסובבת הפילאית, של כל האירועים בתבל כולו, קרינה קוסמית. לא כך?" אילו הייתה מחייכת ברגע זה האמין קוואי היה מתאהב בה במקום.

הכל התחיל בערב אחד שבו נסע בכביש כפרי חסר תאורה. לפתע פגע במה שתיאר במשטרה כאביר. אביר עם שריון מבריק מסוג מתכתי כלשהו וקסדה הדורה. לא היה שום תיעוד אלקטרוני לאשש את טענתו. קואי טען שכשסטה הצידה והתרסק אל תוך התעלה שבצד, חרט האביר עם חרבו על צד המכונית במטרה להגן על עצמו, כאילו היה חסר כל תפיסה לגבי היכולת שלו ושל חרבו להזיק לרכבו. ואת זה הם דווקא כן הצליחו לאשש וזאת הייתה ההוכחה הפיזית היחידה לטענתו. "איזה אביר?" שאלו אותו, אבל קוואי לא הבין כל כך את ההתעקשות שלהם, או את ההתלהבות שלהם, לדעת איך האביר נראה. כל התמונות שהראו לו, של כל מיני סוגי אבירים, התמקדו בעת החדשה של תקופת האבירים, אבל האביר שלו היה נראה יותר כמו לוחם פראי ועתיק ולא דמות אצילה, משופמת, ימי בניימית. כל אותו ראיון זעוף במשטרה, מורת רוחה של ציירת הדיוקנאות הלכה וגברה עד שהתפרצה: "אתה בטוח שזה היה אביר? אתה בכלל יודע מה זה אביר?"

הוא לא כל כך הבין מה חשוב כל כך לדייק בצורת האביר. אחרי הכל, אם מסתובב פה אביר, מה זה חשוב מאיזה מסוג. הוא לא הספיק להתפרץ עליה בחזרה כשיצאה.

"זה לא אביר", אמרה ציירת הדיוקנאות לחוקריו מחוץ לחדרו.

אחד הדברים שקרו לו מאז האירוע הרי זה ששמיעתו התחדדה. ללא ספק זה בא על חשבון דברים אחרים. מה שהוא לא ידע שאבירים צצו פה ושם ברחבי העולם ונעלמו כמו מטאורים שנשרפים בכניסה או כמו בועות סבון שמתפוצצות על הריצפה. בכל אופן הם שלחו אותו לבדיקת אורות בתואנה לפגיעה גופנית. אבל הוא ידע שהוא לא נפגע כל כך מהתאונה והוא גם שמע שלא לכך הם התכוונו באמת - שמיעתו המחודדת. הם רצו לשלול דברים אחרים לפני שיגישו מסקנות. מאז התאונה הוא התלונן על שיתוק רגשי. הוא פשוט לא הצליח להרגיש שום דבר. הוא אפילו הפסיק עם אסציטלופרם. 720 אורות שללו עד כה טראומה בגפיים התחתונות; בחלק מרכזי ועד הצוואר. עכשיו נשאר המוח. הבדיקה התפתחה לאיטה. אילולא היה עיוור ליופי היה חושב שהטכנאית יפיפיה באופן בלתי רגיל. הוא חושב שהיה מסוגל להתאהב בה למרות הכל. היא הייתה נחמדה למרות היותה כל כך מסודרת. בעיקרון הבדיקה הייתה חסרה כל אפקט פיזי אבל בכל זאת דאגה לשאול מדי פעם כיצד הוא מרגיש.

"אני לוחצת." הוא הביט במנורה 729. היא דלקה.

"אני לוחצת."

הוא הביט במנורה. היא לא דלקה. מנורה 730.

"אני לוחצת", אמרה.

המנורה לא דלקה. מנורה 731.

אילולא הכריזו כל פעם על עניין הלחיצות הוא לא חושב שהיה עוקב אחרי הדלקת המנורות. הוא האמין שרוב המטופלים אינם מעוניינים לחיות מחדש את ההתרגשות והציפיה עם כל לחיצה. בייחוד כשלבדיקה אין כל אפקט פיזי. במצבו לא הייתה לכך משמעות, אבל אדם שמפחד וחושש מתשובה שלילית אינו זקוק לכל הטקס הזה. לעקוב אחרי הגז הבלתי נראה במנורה ולצפות האם יגיב או לא יגיב.

"אתה בסדר?" שאלה הטכנאית בסוף הבדיקה. היא אפילו ליטפה את ידו. היה זה אחד מאותם מקירים בהם התפרץ בה משהו החוצה. בלתי ניתן לשליטה עם כל החלוקים והמצנפות והכפפות.

"כן, בהתחשב במצבי," השיב ותהה האם התלוצצות שלו הובנה, האם הצליח לשחזר בצורה כל כך טכנית את האופנים הדקים שמפרידים בין בדיחה לבין טענה.

הוא חיכה בחדר ההמתנה, בשורה האחרונה. מטופלים רבים תפסו את הספסלים מלפנים. שמונה מפגשים, כל אחד עם מסקנותיו. כל אחד עם מנורתו הכבויה. הוא נכנס לרופאה.

"מה שעברת קרוב לוודאי היא התפרצות חשמלית שהשפיעה על תאי המוח ובפרט על התאים באונות הקדמיות של המוח. זה זהה אצל אנשים שסובלים מאפילפסיה או כאלה שסובלים מפסיכוזה ומטופלים בהתפרצות חשמלית שגורמת לשינויים רבים בתפקוד המוח, ובפרט היא מפעילה גנים שמעורבים בייצור חומרים שמופרשים במוח כמו נוראפינפרין, סרוטונין, דופמין ועוד כאלה וכאלה. בהשוואה לתרופות, נוגדות דיכאון, קיבלת, אפשר לומר, טיפול בנזעי חשמל, שהוא בעל ההשפעה החזקה ביותר בהפעלת גנים אלו, ועדיין נחשב, שלוש מאות שנים אחרי שהומצא, כטיפול היעיל ביותר במצבי דיכאון קשים".

"אבל אני חסר כל רגש. שתי נורות לא דלקו," אמר.

"יש לי מטופלים בחוץ ששרשרת אורות באירוע בפארק לא תפקדה אצלם. אתה רוצה שנכמת את ההשפעה הפיזית שלהם מול הנפשית שלך?" שאלה.

הוא לא הצליח להבין את הטון שלה. האם היא באה אליו בטענה?

למסקנה אמרה לו שאולי זה יסתדר מעצמו. לחוקרים שלו מסרה שתפיסת המציאות שלו לא הייתה פגומה. אבל את זה הוא לא ידע. והחוקרים המשיכו לרדוף אחרי האבירים, או לא אבירים - לוחמים, כפי שאחרים הטיבו ממנו לתאר, ברחבי העולם, שצצו כפטריות אחרי הגשם בעובי יער, שאף אחד לא קטף, נרקבו וחזרו אל האדמה.

**

הם שכבו במיטה. אזעקה על הארקת כבישי השכונה נשמעה. היא תהתה בקול האם האריקה את המכונית שלה. פעם אחרונה נשרפו לה הנורות. ליזי, הטכנאית היפה - כך חזרו ואימתו את אמונתו כל מיני חברים, - שכבה ערומה כשהשמיכה מתפתלת בין רגליה ושדיה וזרועותיה, כנחש פתיון ארוך. אף הוא הניח את שמיכתו כך שתכסה את חלציו אבל הותיר את שאר הגוף לחוש את הקור החורפי. חלציו נראו לו גסים לפתע. באופן כללי, עם הזמן, קוואי חש בושה מדברים שבעבר לא חש עליהם בושה. בושה לא אינהרנטית אלא בושה דוגמתית. לכל הפחות, התנחם, לא שיקר לה על מצבו. הוא סיפר לה על האביר שעמד על הכביש. ועל השריטה בצד המכונית שהיוותה הוכחה פיזית לטענתו. אבל את ליזי עניין למה בכלל נסע על הכביש.

"אני אוהב לנסוע על הכבישים, פחות נוח לי לנסוע באוויר", הסביר, "אני גם אוהב, אהבתי, את החשוכים שבכבישים, את ריח השדות."

"אתה איש נוסטלגי. אני לא מבינה את זה. אבל זכותך."

"כן."

"יש מחיר לכל הדברים העתיקים. אחותי קנתה שידת עץ בשוק הפשפשים, טרמיטים נכנסו לה לאוזן, היא עכשיו לא שומעת באוזן אחת," אמרה ליזי.

"על זה עוד לא שמעתי."

"מנורות האוזן שלה לא דולקות, היא בכתה אצלי בחדר בבדיקה. מאז היא כל הזמן, מה אמרו? מה אמרו? כאילו כל דבר זה ממש חשוב, ואיך אני נשמעת? ואיך אני נשמעת? ולא שלי אין ת'בעיות שלי, אבל אני לא חופרת על זה... מסכנה. אבל זה באמת לא אומר שום דבר."

"את רוצה עוד פעם?"

"עוד מעט... קצת כאב לי בפעם האחרונה... אתה צריך לשמן".

בתחילת הקשר היה מבקש סליחה, אבל מאז הבטיח להפסיק להתנצל. הם פשוט החליטו לברר כל דבר. זה השתלב מצוין עם הסבלנות שלה ועם הסבלנות הכפויה עליו.

הארקת השכונה הסתיימה והיא ביקשה ממנו לבדוק האם האריקה את המכונית, שלא תתקע בבוקר. הוא ירד לשם במוקסינים ומכנס בד. הגשם ניקה את אויר העירוני. אחרי ההארקה כבר אין את העקצוץ כשאתה חוצה את הכביש. היו ימים בהם רצה לקפוץ לכביש בעת הארקה. אולי יתחשמל בטעות ויעשה ריסטרט. לפעמים קרצה לו העין החשוכה של מפלט החשמל להתמסר לקפיצה פנימה אל החשיכה. ועם כל זאת לפעמים היו ימים בהם היה משהו משחרר בתחושה של השיתוק הרגשי. הוא ספג מידע רגשי שלא נאגר. הוא לא יכול היה לערוך השוואות על טיבם הרגשי של העבר וההווה. ובאופן כללי צף.

כשהגיע למכונית שלה ראה שלא האריקה את המכונית. ניסיון ההדלקה היה עקר. הוא חיבר אותה למפלט החשמל והתקשורת ובזבז מאה אשריונים. אותם מאה אשריונים שאותם בזבז כל שני וחמישי כששכחה להאריק את המכונית. הוא חיכה עד סוף התיקון ובינתיים שמע שוב ושוב שיר ישן, של מיטשל, "אני לא מבינה אהבה..." מנסה להטמיע מחדש, להיזכר, לחוות הארה. כעבור שעה חזר לדירה. מאחר ולא ירד עם תחתונים חש בחלציו מתדלדלים במכנס הבד של השינה ותהה האם ילבש את תחתוניו כשיגיע הבייתה.

"לא הארקת את המכונית," אמר. מה שבעבר היה יכול להישמע כטענה, היה כעת נטול מטען כנייטרינו. משפט שלא הגיב לדבר.

"סליחה," אמרה.

"את רוצה עוד פעם עכשיו?" שאל, "או שאלבש תחתונים".

"תתלבש.. אני אקרא קצת."

הוא יצא אל המרפסת. עובדי העירייה האריקו את השכונה הקרובה ומנורות הכביש שלה בהקו בירוק זוהר. הוא הוציא סיגריה. ערפל דק מילא את הרחובות. עצי השדרות הערומים כלאו בתוכם ערפל רב יותר. בזווית העין משך משהו את תשומת הלב שלו והוא הסיט מהר את מבטו, כמו בבהלה רק בלי בהלה ובחן נקודה חשוכה בהמשך הכביש, היכן שישנה שורת עמודי חשמל תקולים. האם עמד שם אביר? התחושה שהרגיש כעת, הזכירה לו שפעם הגדילו לו את האישונים בבדיקת ראיה ישנה ובמשך שלוש שעות לא הצליח לקרוא, כל כמה שניסה למקד את הראייה כדי לקרוא הודעה ששלחה מישהי שאהב. גם כעת חש את התחושה הפיזית של אי יכולת לחדור את החשיכה ולהבחין במה מדובר, רק בלי התסכול למרות שהיה שם, הוא בעצמו לא כל כך הבין. לבסוף הוא נעלם, מה שזה היה. האם זה הגיוני שאראה שני אבירים? הרי התפוצה שלהם, כפי ששוחחו על כך החוקרים, הייתה בערך אחד למיליון קילומטר מרובע. באקראיות טהורה ונטולת רגש. במקרה כזה, שראה שני אבירים, מתחיל להתבסס כאן כבר עניין רגשי, כמו המקום הזה בצפון שברק שהכה בו פעמים.

מאחר ולא הצליח להבחין מה ראה. הפסיק לחשוב על זה ונכנס לבית. היא כבר נרדמה. הוא סגר את הספר שנזרק על הרצפה והניחו במדף. כיוון עבורה את השעון לבוקר. נישק אותה וכיבה את האור מעליה.

חנוכה 2019

0 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.