shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

מרצ'ט

עודכן ב: 14 אוק 2019

היום הראשון

הקולות החרידו את התחנה. בייחוד בלילות השקטים. כל הלילות בתחנה היו שקטים. מסקנה - כל לילה נחרדה התחנה ביללות בנות היגון. אללוף הייתה בחרדה כה גדולה שהאמינה שבפרוץ הקול הבא תחטוף התקף לב. מיותר לציין שלא הצליחה יותר לשכב יותר עם פאולה.

"זה קורע לב", טענה אללוף, "ואף אחד לא עושה שיט בנוגע לזה".

מרצ'ט הפסיק לעיתים רחוקות להסתובב סביב התחנה, לגשת לכל חלון, להביט על העוברים ושבים בעיניים כלות וזנב מכשכש. זה לא היה מדויק מה שטענה אללוף, רבים וטובים נרתמו לשעשעו אבל לא היה הרבה שיכלו לעשות למענו. תמיד הייתה הזכוכית, או החליפה, או מד החמצן בחליפה, שחצצו ביניהם ולא אפשרו למרצ'ט להגיע לסיפוק. מצבו העגום התגבר במיוחד בלילה בהם התחנה הייתה שוממת, בו היה קופץ מחלון לחלון בתקווה שאולי הפעם יופיע מישהו, יהיה מה שיהיה אבל שיהיה שונה.

"אבל אני רוצה אותך", אמרה פאולה.

"אני לא יכולה", השיבה אללוף. "את לא מבינה?"

"לא", השיבה פאולה, "אני לא ספר שאפשר להניח לאחר כך. את לא יכולה פאקינג לשים בי סימניה. הוא אמור להיות מסופק. הוא פשוט לא למד עדיין להסתפק. ואני לא אמורה ללמוד להסתפק. לא בלעדייך".

פאולה שלחה יד אל ידה של אללוף אך אללוף עצמה עיניים.

"אני מתהפכת, אל תעלבי", אמרה אללוף, "אני עייפה".

פאולה ניסתה להתהפך גם. אבל אחרי שתיים שלוש תנוחות קמה. בטנה תפחה ותפחה וממש עוד מעט לא תוכל יותר לשכב על הבטן. היא התיישבה במטבח. עוד שעתיים לעבודה. פאולה עבדה בתחזוקה ומשמרות הלילה הפכו לאחרונה להיות האהובות עליה, שכן בעבודה הייתה עסוקה ובצהרים המוקדמים כשהייתה חוזרת הבייתה אללוף הייתה בעבודה והרעש הלבן של התחנה הסואנת חסם את כל הרעשים האחרים, הפנימיים והחיצוניים.

המטבח היה מואר באור נעים ופאולה הכינה לעצמה קפה וקראה קצת מספרה שהביאה מהספריה הציבורית, נשנשה קרקרים וממרח מתוק וכעבור שעה הלכה להתקלח; הקלה קצת על געגועיה לאללוף ויצאה הלומה מהמים החמים ומעייפות מתוקה. היא התלבשה באיטיות ויצאה מהבית.

גרשון פגש אותה במנעל האוויר. הם לבשו את חליפותיהם הלבנות, במשמרות הללו בדרך כלל התלבשו ללא דיבורים, כל אחד לקח את תיקו ביד אחת וכוס גבוהה של קפה ביד שניה ונכנסו לג'יפ. לייטו עוד תהיה חשוכה כמה שעות. קרירות ריקנית קידמה את פניהם, קרירות ריקנית שתמיד תפסה את מי שיצא החוצה, כמו הרגע בו מעלית נעצרת והגוף מתמיד בכיוונו, היה נדמה שאתה יוצא החוצה והגוף שלך כולו לרגע אחד נשאב לתוך ריקנות מצמיתה.

פאולה התיישבה מאחורי ההגה וגרשון נכנס למושב הסמוך עם הקפה והטבלט הנוראי שלא חדל להקפיץ משימות. לא עבר הרבה זמן ומרצ'ט הגיע. הוא קפץ על מכסה המנוע והביט אל תוך הרכב.

"כלב מזוין", אמרה פאולה.

מרצ'ט כשכש בזנבו ונבח. זימיו נפתח ונסגרו בצורה שעוררה בפאולה גועל נפש. הוא נשם פחמן דו חמצני מהאטמוספירה הדלה של לייטו ואכל אוכל רווי סוכר. אם יכניסו אותו לג'יפ ראותיו יתפוצצו אבל הוא לא ידע את זה האידיוט. אלה שיצרו אותו לא ממש חשבו עד הסוף. כלומר, המוחות הדגולים חשבו עד הסוף, אבל במבחן המעשה נתקעו באמצע, הפיזיקה הקדימה את הכימיה. כל כמה שניסו ליצור לו בת זוג לא הצליחו. פאקינג אידיוטים, ולא שכל כך עניין את פאולה כלב המבחנה המזוין, הבעיה העיקרית הייתה שאחת מהמוחות הדגולים הייתה אללוף, שעבדה במכון הוטרינרי להתפתחות.

"מישהי התעוררה על הצד האפל הבוקר", אמר גרשון.

"אני פשוט פקוחת עיניים", אמרה פאולה ושמטה את ראשה הצידה ועצמה עיניים.

"כן", אמר גרשון, "אנחנו צריכים לבדוק את כל כליאי הברק, אמורה להיות סערה בסוף השבוע. עכשיו תפעילי מגבים ותעיפי ת'כלב".

אבל פאולה לא עשתה זאת. היא הזדקפה ופשוט התחילה לנסוע אל השממה.

"מה את עושה פאולה?" שאל גרשון.

"גרשון, אתה חייב לעזור לי", אמרה פאולה, "פאק, אתה חייב לעזור לכל התחנה. אנחנו לא ישנות כבר לא יודעת כמה זמן, לילות לבנים, זה לא נורמלי, אני משתגעת".

"את לא יוצאת", אמר גרשון.

"אני חייבת גרשון… מה זה נראה לך? זה נראה לך נורמלי?"

גרשון הביט על הכלב שניסה לעלות על הגג ולהיכנס אל תוך תא המטען הפתוח מאחור. הוא נראה מאושר, לשונו השתרבבה החוצה והרוח המהירה מתחה את עור פניו לאחור. האמת שהוא נראה סבבה. רק הזימים שהזרימו את האטמוספירה וקלטו את הפחמן נראו קצת לא נורמלים. הוא נראה קצת כמו קינג'י.

הם הגיעו לקו היציאה. פאולה הביטה על גרשון.

"גרשון, אתה זוכר שפעם הסתובבת בעולם והרגשת בודד, האמנת באמת ובתמים שאתה היצור הכי פגום עלי האדמות… תפתח את השער בשם הפגומים, הבודדים והמשוגעים".

גרשון נשען לאחור. הוא היה צריך לחשוב. הגבולות הרחוקים של התחנה שכנו במרחק חמישים קילומטרים מהתחנה. הם היוו בעיקר ציון דרך לכל מי שעבד בחממות וחטף ורטיגו בשממה הארוכה. אחרי קו זה לייטו הייתה מכוסה בסימוני חירום שנראו אקראיים כמו פטריות אחרי הגשם (בשעה שהיה להם בדיוק את אותו היגיון מדויק של פטריות אחרי הגשם). לא שגרשון חשש מיציאה מחוץ לתחום. הם עשו לפחות פעם בשבוע את הדרך מחוץ לגדרות והכירו היטב את השטח, אבל היה זה הטירוף בעיניה של פאולה שלא הכיר.

גרשון מולל את שפמו ולבסוף הכניס את קוד האישור והשערים נפתחו. שמו הראשון לא היה גרשון אלא ליאלין. אבל בשלב מסוים ביקש את שמו השני בתעודת הזהות שהתאים יותר לגבריות המסוקסת והמעוצבת שביקש על הבמה עליה צעד אחרי שעות העבודה; על הבמה שבה פגש את פאולה ואללוף. הוא זה שהביא את פאולה לעבודה בתחזוקה אחרי שנזרקה כמה פעמים מכל מיני עבודות משרדיות שבברור לא היו מתאימות לה. "את חייבת לצאת איתי החוצה", אמר לה אז, ובאמת, בחוץ, בתחזוקה, הם מצאו להם לעצמם את החופש שלהם. על כן הוא לא היה יכול לסרב. הוא הבין את פאולה. טובי, בן הזוג שלו, היה מומחה למשפט, הוא היה קם בבוקר וחש מאושר רק כששתה את הקפה הדלוח שלו במשרד והתלוצץ עם שאר העובדים על תוכנית טלוויזיה. לעתים קרובות הרגיש בדידות גדולה. לפעמים הוא הרגיש שטובי לא רוצה לחזור הבייתה מהמשרד. הם תכננו הרבה זמן להביא ילד, אבל טובי דחה ודחה את זה.

הגי'פ חצה את מדבר לומה והתחיל מתקרב לאורייקה, ההרית הגבוהה שהתנשאה מעל התחנה ושלחה לעברם רוחות חזקות, עננים, מים וברקים. הייתה זאת הרית מאיימת אבל היא הביאה במידה רבה חיים לתחנה. בעברה הייתה הר געש פעיל כעת הייתה רק חמה והעלתה את הטמפרטורה מסביב בחמש מעלות והפכה את האדמה של החממות מסביב לפוריה. אחת משלושים הרי געש של לייטו, שהעניקו ללייטו את האטמוספירה הדלילה שלה. גרשון הביט לאחור. מרצ'ט שכב בתא המטען ומדי פעם הרים עיניים. הוא לא אהב להתרחק. פאולה הובילה את הג'יפ במעלה קובאי. המעלה סובב את ההרית עד שהגיע לתחנת ממסר קטנה ומגודרת. הם היו צריכים להגיע לכאן לפעמים וזה לא היה לגמרי בלתי הגיוני שיגיעו לכאן. הבעיה תהיה להסביר למה הגיעו לכאן מבלי שזה נמצא בלוח העבודה.

כשהגיעו לבשה פאולה את הקסדה ולפני שגרשון הספיק לעשות משהו לקחה את הקסדה שלו וסגרה את החוצץ בין מושב הנהג למושב הנוסע ויצאה מהרכב.

"פאולה", צעק גרשון.

פאולה לא השיבה.

ברגע שיצאה מיותר לציין שמרצ'ט קפץ מתא המטען והתחיל קופץ עליה בכשכוש זנב.

"כן, כן אידיוט מטומטם... אל תקרע לי את החליפה…"

מרצ'ט נבח ונשכב על הגב והביט לעברה של פאולה במבט מכוון לליטוף וגירוד. פאולה התלבטה. לבסוף קראה לו והלכה.

"פפאולה…" קרא גרשון…"מה את עושה פאולה?"

"זה לא הגיוני גרשון", אמרה פאולה.

"שום דבר לא הגיוני, הכל תלוי בנקודת המבט שלך, יש אנשים עם אמפתיה ויש אנשים שאין להם אמפתיה".

פאולה שמעה רק לסירוגין. המוח שלה היה מלא ערפל כבר מי יודע כמה זמן. אללוף המטומטמת. שום דבר כבר לא היה בשליטה.

"אני בהריון, גרשון, זה לא טבעי, זה.. מה עם אללוף? היא בכלל מבינה שאני בודדה?"

"מזל טוב", אמר גרשון, "כן. לא. היא לא מבינה. היא תבין".

"הו חבוב היא תבין לגמרי", אמרה פאולה.

"בוא כלב מזוין", קראה פאולה. מרצ'ט בא אחריה לתחנת הממסר. הם נכנסו פנימה ופאולה סגרה את הגדר. היא ניגשה אחר כך לתא החשמל של כליאי הברק והוציאה את הרצ'ט שלה. חגורת הכלים לחצה על בטנה והגיע הזמן להרחיבה בעוד חור. תוך זמן קצר פתחה את הקופסה, שיחררה את חוטי הארכה וסגרה את הקופסה.

"תהיה כלב טוב ותמות", אמרה למרצ'ט וחמקה מבעד לשער התחנה. מרצ'ט נעמד שם והביט עליה מנסה להבין הרבה דברים בזמן שעלתה לג'יפ.

גרשון לא אמר מילה. הוא רק הביט על פאולה באכזבה. פאולה לא החזירה לו את הקסדה ולא הורידה את תא החוצץ.

"זה דבר טוב, גרשון, וכדאי שתתחיל לעשות גם אתה משהו, כי טובי, לא יתחיל להתייחס אליך בכבוד בסיסי אם לא תעשה משהו, יש דברים שאי אפשר לתקן עם רצ'ט, רק עם פטיש".

"את מדברת על סקס?"

"מה? גם! גם! אבל לא רק. זאת השגרה שהרגה אותנו. מתי טובי חמק למקלחת שלך בזמן שהתקלחת?"

הם עשו את דרכם חזרה בשתיקה.

"תבטיח לי שאתה לא חוזר לשם", אמרה פאולה.

גרשון לא אמר שום מילה מיותרת עד סוף המשמרת. כשנגמרה המשמרת הם נפרדו. פאולה לא ידעה מה הוא החליט.

היום השני

אללוף ישבה בימים הבאים במשרדה ובקושי הצליחה להתקדם בעבודה. היא בהתה בשום מקום למרות שעיניה קראו שוב ושוב את הנתונים. הם לא הצליחו לייצר כלבת ריק. כל המערכת לא עבדה. מי חשב שאוקסיטוצין לא יגיב טוב לכל המערכת. האסטרדיול סירב להגיב. והיו עוד אינסוף בעיות עם פְּרוֹגֶסְטֵרוֹן שהגופיף הצהוב פשוט סירב להפריש. הטבע נלחם בהם. הכאוס נלחם בהם. היא הרגישה שכולם נלחמו בהם. היא הביטה בחלון. מרצ'ט לא הופיע כבר יומיים. בכל בוקר נהגה להוציא לו צלחת אוכל ולשחק איתו בכדור. ביום הראשון האמינה שהוא אוכל במקום אחר. היו לו הרבה חברים-ילדים שדחקו בהורים שלהם לטפל בו ולשחק איתו. כולם השתתפו במאמץ להשתיקו בלילות. לעייפו כדי שיישן. הבוקר הוציאה לו מתוך הרגל אוכל חדש במקום הישן והקפוא, וקראה לו כמה פעמים.

האטמוספירה של לייטו הייתה מורכבת בעיקר מפחמן דו חמצני. הלחץ האטמוספרי על פני השטח בממוצע הוא 6000 פאסקלים, כשישים אחוזים מהלחץ הימי הממוצע של כדור הארץ. על שיא אורייקה מעל 10000 פסקל. הרבה מתחת לגבול ארמסטרונג לגוף לא מוגן. לא למרצ'ט. האוויר בלייטו היה מורכב 70.40% פחמן דו חמצני 10.95% חמצן 0.201% ארגון 18.704% חנקן וכמות זניחה אך לא בלתי חשובה של מתאן ועוד גזים חד חמצניים ורווקים, ממרחבי הטבלה של מנדלייב, וזוגות, ומשפחות, שהיו למרצ'ט בית ובסיס לחיים. הוא לקח פחמן דו חמצני מהאוויר ועם סוכרי האוכל היה פולט חמצן בנפיחות מצחיקות. אבל לא, לבת זוגתו לא התאים לנפוח. היא סירבה לחיות. היא סירבה לחיים הללו. אבל מי שואל אותה בכלל. לא שאלו אותי גוד דמט. את תבואי בין אם תרצי ובין אם לא תרצי. אי אפשר בלי רחם ובלי שגרים של חמישה, שבעה, שמונה אפילו, אם נרצה למלא נפחני חמצן שם בחוץ.

אללוף קמה והביטה מהחלון. היא לא רצתה לחזור הבייתה. הייתה שם שתיקה. הייתה שם בטן הולכת ותופחת. לבסוף לקחה את הדברים שלה ויצאה מהמשרד. היא עשתה את דרכה במסדרונות, בכל חלון עמדה וסקרה את השממה של לייטו. אם לא מצא עיסוק טוב יותר מרצ'ט היה בדרך כלל מלווה אותה הבייתה. היה עליו להקיף מחסנים ומבנים מנהלתיים ולעשות עיקופים על מנת להספיק להגיע לחלון הבא. הוא היה עושה זאת במהירות ונושף חמצן עם הלשון בחוץ.

היא נכנסה הביתה ואמרה שלום רפה. פאולה ישבה ליד שולחן האוכל והתעסקה בחגורת הכלים שלה. אללוף התקלחה ויצאה במגבת והתיישבה לאכול קרקרים עם ממרח מלוח ועגבניה.

"מה את עושה?" שאלה.

"מרחיבה עוד חור בחגורה שלי", השיבה פאולה.

"אכלת משהו מזין היום?" שאלה אללוף.

"כן, הייתי בחדר האוכל היום", השיבה פאולה. "ואת?"

"גם אני, מתי היית?"

"לא יודעת, עוד בהתחלה, לפי הערמות, ואת?"

"לפי זה, די בסוף, אני חושבת", השיבה אללוף.

"למה לא קבענו?"

"לא יודעת, נזכרתי בזה רגע לפני שסגרו", השיבה אללוף.

"אני צריכה שתדברי איתי, מותק", אמרה פאולה. "אני חייבת, הלחץ הזה לא טוב לי, לא טוב להריון, את חייבת לעשות מה שאת צריכה לעשות… עוד שבועיים אני סוגרת את הרגליים, אורגזמות מזרזות לידה".

"סקס זה העניין שלך פאולה?"

"מה העניין שלך? כלב פחמני?"

"לא. בכל אופן את תמיד צוחקת על מה שאני עושה, את לא מתייחסת אלי ברצינות. את והחברים שלך מתנשאים עלי".

"מותק, אף אחד לא מתנשא עלייך, קשה לי כרגע להתייחס ברצינות לנפיחות של הכלב שלך".

"הוא יאזן את האטמוספירה, נוכל לצאת החוצה", השיבה אללוף.

"באמת?"

"באמת".

"אה אה. מסכן."

"מה זאת אומרת?"

"הוא יצטרך לנפוח די הרבה".

אללוף נאנחה. "אני מצטערת, אני קצת עייפה, קצת בדיכאון, אני הולכת לישון". אללוף התקרבה לפאולה ורכנה לנשק אבל שפתיה פגשו בזווית פה.

אללוף נרדמה חיש מהר והתעוררה באמצע הלילה. דממת הליל הישנה. קולות התחנה. שאיבות ופליטות. ללא יללות מלבד יללות רוח הסערה המתקרבת. היא דמיינה שהרוחות נושאות יללה רחוקה. האמנם? אבל היללה הרחוקה הייתה לה מוחשית ביותר. כמו צליל שנוצר מהרמוניה, נמצא ולא נמצא על דפי החמשות.

"הכל בסדר?" שאלה לפתע פאולה.

אללוף התחילה לבכות.

"אני כאילו שומעת אותו רחוק רחוק, הרוח מביאה איתה את הקול, תקשיבי, אני אשמה בכל זה".

"את לא אשמה, המחלקה שלך אשמה, הרעיון טוב, הביצוע על הפנים".

"כל הזמן הזה מאז שהוא נולד הוא רצה מגע, חום, תחושה חוזרת של השרירים, אישוש של קיימות, פרופריוספציה".

פאולה עצמה את עיניה. היא רצתה לצעוק על אללוף שלא הכל נוסב סביבה. ותחושותיה. ורצונותיה.

"אללוף".

"מה?"

"אני חושבת שאת מגזימה. הוא לא נולד. הוא הוכלא. היה לי דוד עם שתי ציפורי אהבה. הן מעולם לא יצאו מהכלוב וחיו שלושים שנה", אמרה פאולה ורצתה להוסיף, "והוא נמצא באורייקה". אבל לא. באותה מידה היא יכלה לומר, "את מטומטמת". מדהים.

"פאולה..."

"מה?"

"גרשון בא אלי אתמול. הוא מת, רצחת אותו, גרשון אמר שהוא כנראה יסיים למות מחר, אני מקווה שאת מרוצה".

היום השלישי

הבוקר הגיע כשאללוף מכונסת בעצמה. בוכה לפרקים. פאולה קמה ואכלה משהו ויצאה לעבודה. מדהים מעולם לא חשבתי שאכעס כל כך. פאקינג HCG. צרבת. בחילות. עייפות. הקאות. והאללוף הזאת מדברת איתי על כלב. החור שפאולה עשתה בחגורה היה קרוב מדי. "אכ!!" קראה ויצאה החוצה מחדר ההלבשה. בחוץ כבר התחילו רוחות חזקות לנשוב. כל הנקמנות הזאת, זאת לא אני.

היא וגרשון מיעטו לדבר מאז האירוע. כעת פאולה התיישבה ליד ההגה. כוס הקפה שלה בידיה וחיכתה. גרשון העמיס ציוד מאחור. היא הביטה על רשימת המשימות. כליא הברק בתחנת הממסר. היא תהתה למה התכוונה אללוף כשאמרה שהכלב הנפחן יסיים למות מחר. הוא גוסס? למה גרשון לא גאל אותו מיסוריו? כי ביקשתי ממנו? גרשון נכנס לרכב ופאולה התחילה לנסוע. היא עשתה את דרכה לחממות ולגבול החיצוני.

"תעשי מה שאת רוצה פאולה", אמר גרשון.

"בדיוק", אמרה פאולה. "מישהו צריך לעשות מה שהוא רוצה. טובי עושה מה שהוא רוצה?"

"כן", השיב גרשון.

"ככה זה. אם לא תעמיד אותם על הרגליים האחוריות הם יחשבו שאתה כלבלב".

"את משוגעת", אמר גרשון.

"אל תמעיט בערכי", אמרה פאולה.

הם נסעו בשתיקה. השמים היו מעוננים וגשם ליווה אותם כל הדרך. ככל שהרחיקו המגבים עבדו יותר ויותר מהר. פאולה רכנה קדימה כדי להבחין בדרך, שתתה קפה ונשנשה קרקרים. היא הדליקה את הרדיו והאזינה לקולות התחנה המקרטעים. מילווקי היה השדרן החביב עליה והוא התעורר מוקדם כמוהם. הוא היה כמוהם. מאותה להקה. מה, פעם היא לא הייתה שייכת ללהקה? הייתה. ועוד איך הייתה. "אני קם במיוחד בשבילך מתוקה", אמר לה פעם. מילווקי הייתה אישה, איש, נרקומן, איש דת, שדרן, די-ג'יי. הוא לא הפסיק אף פעם. הוא לא נתקע.

"אנחנו כבר התרחקנו", נשמע קולו של מילווקי בדממת הרכב, "חלק מהחיים בלייטו כוללים את התנאי שלא נוכל להתרחק יותר. אז מה עושים? מביטים על החיים דרך חלונות?... אנחנו כבר לא שומעים את היללות... מרצ'ט לאן שלא התרחקת? חזור אלינו מתגעגעים". את דבריו סיים עם השיר של פאטי.

How much is that doggie in the window?

The one with the waggly tail

How much is that doggie in the window?

I do hope that doggie's for sale…

הרוגז, הקליטה המשובשת ותנאי הדרך גרמו לפאולה לסגור את הרדיו ולרכון עוד יותר קדימה. היא נסעה בעקבות אבוקות הסערה הפזורות רחוק מדי לעזאזל. אבל את אורייקה לא היה ניתן לפספס. שחורה, אפופה ענני סערה וכל קמט בגופה שאולי העניק לה איזו לווית חן, או הצטרף לאיזו תבנית חביבה על המשקיף הרומנטי, נעלם כרגע עם ענני הסערה, הרעמים והברקים שאפפוהו.

"את תהרגי אותנו", אמר גרשון.

"אני לא", אמרה פאולה. "אני מחשלת אותנו. אתה צריך להבין את התימה שבסאבטקסט".

"את מה?"

פאולה צחקה.

"היית צריך לראות את הפנים של אללוף כשהיא אמרה לי שסיפרת לה כבר. כאילו זאת איזו דרמה. אתה יודע מה עשיתי מיד אחר כך? מה? יודע? פאקינ נרדמתי".

"פאולה, תאטי קצת. אין מה לראות שם".

"הוא מיילל", אמרה פאולה.

"הוא כבר מת. ברק פגע בו אחרי שניתקת את כליא הברק. אללוף תרגע והיא כבר לא תדמיין שהיא שומעת אותו".

"גרשון, יש לה שמיעה חמש חמש, רוצה ללבוש קסדה ולחכות לי פה. אני אאסוף אותך כשאחזור".

"מטומטמת".

פאולה הגיע אל מרגלות ההר והתחילה לעלות במעלה קובאי.

"פלא שעוד לא הרגת אותנו", אמר גרשון.

"אתה בפנים מדמיין איך אנחנו ניראים מבחוץ אבל אין לך שום מושג איך אנחנו ניראים מבחוץ", אמרה פאולה.

בעיקולים המערבים מילווקי היה חוזר לשדר לכמה רגעים… "אורייקה, יש לה צד אפל וצד מואר, היינו רוצים שתהייה משהו אחד אבל היא לא… אין באמת צד אפל לירח… בחנות של סירי תמצאו דברים שהוברחו אל לייטו, המשטרה לא מעלימה עין, אבל כן מאפשרת… כל הקווים בלייטו דקים..."

ואז הם הגיעו אל תחנת הממסר. פאולה כיבתה את המנוע. שקט שרר סביב כאילו היו בעין הסערה. הם שניהם היו מהופנטים. פאולה לבשה באיטיות את הקסדה מבלי להתיק את עיניה מהמחזה מולה. גרשון לבש גם הוא את הקסדה והם יצאו החוצה. החצץ הבזלתי של אורייקה חרק תחת נעליהם הכבדות. הם התקרבו אל גדרות תחנת הממסר. מרצ'ט בער במרכז הרחבה הצרה. מפיו ומפי הטבעת בקע זרם קלוש של חמצן בוער. כל החמצן שבו שרף עצמו באיטיות מזעזעת. פניו כבר לא היו מוכרות ואחוריו כמו נמסו. פאולה הלכה אל אחורי הג'יפ והביאה מטפה, נכנסה אל החצר וניסתה לכבות את הכלב. בדממה של המחסה שלהם היה אפשר לשמוע אותו פולט יבבת אש שקטה. משלא הצליחה לכבות אותו דפקה לו פאולה את המטפה בראש. היא מוטטה אותו על הקרקע. הוא לא הפסיק לבעור מבעירת החמצן. היא דרכה עליו וטבעה בעיסת בשר ודם שהייתה מרצ'ט. אבל זה הפסיק את הבערה.

"בן מבחנה מזוינת", אמרה פאולה.

גרשון לא הצליח שלא לחייך. הוא הביא יריעה קנווס מהאוטו וכיסה את מרצ'ט.

פאולה ניקתה את נעליה בשפשופים על סלעי הבזלת מסביב.

הם עשו את דרכם בחזרה אל התחנה. קשה לומר שהחיים חזרו למסלולם הקודם.

שבועות 2019

16 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.