אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.

shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

שיחי ריק

עודכן ב: 15 אוג 2019

גרנוליות

טומי לבשה את חליפת העבודה לאיטה. אחת הפריבילגיות של מצבה הייתה שאף אחד לא שאל או תהה על מעשיה במקום שבו שואלים ותוהים כל הזמן על אופן העשיה, האם היא מדויקת, מהירה, איטית, נוטה לספקנות, משועממת. מאז שהיו ילדים חינכו אותם שבכל ערי החלל, ללא יוצאת מן הכלל, על כל השונה, על כל המאפיין, בשני דברים כולן היו דומות, הראשון לכל, הבסיס, שהתחיל לפני אלף שנים בנוסחאות המדויקות ששלחו טיל להקיף את ארץ, היה שכל אחת ואחד חייב לדווח ולפעול לפי הכללים על פי השעון המחולק לעשרים וארבע, עשרים ושש, או אלף, לא משנה, על פי כמה שחילקו את המרווח המשתנה בין זריחה ושקיעה, ללא מצבי רוח, ללא רגשות, בדיוק כמו מחצית חייו של הפחמן, כשהדרישה הזאת הייתה לרוב מסתיימת במילה "אחרת," והיו כאלה שבכלל לא טרחו להמשיך את המשפט, והיו כאלה שאהבו לצייר קטסטרופות.

הדבר השני, שבכל ערי החלל, חשבוהו לעקרון השני שאחרי הדיוק בעשייה, הייתה האמונה שאין דבר נעלה על השכול. אם הדיוק בעשיה היה המאחד העליון של ערי החלל, השכול היה המאחד העליון של בני האדם, ובכל מקום, לא משנה אחוז האנושיות שנותר בגופים הטטרהפודים, השכול היה המאחד הגדול, החשש הגדול, המיישר את הכל, הזכרון המשותף. השכוּל היה מעין קדוש, ובמקום שבו לא יכולת להיות נעזב לנפשך, במקום שבו לא יכולת להיות יחידני כמעט באף צורה, שבה בדידות ביטאה בעיקר זלזול, לשכוּל הניחו להתעטף בעצמו כל משך הדיאפוזה. על כן, נתנו לה לבוא ולצאת לעבודה לפי מצבי הרוח השלה. לשבת בחדר הלחץ ללא עזרה, ללא זירוז מצד המלבישים, כשספק אם היא מודעת לנעשה סביבה, או שתרמה משהו.

בדומה לאחרים במצבה, היא חשה שהשתנתה לעד. היא גם הרגישה כאילו התעלתה מעל קיומה הרגיל. אלו היו הסיבות מדוע סיכויי ההישרדות של השכולים לא היו גבוהים. הם נטו לאובדנות שהייתה קשורה בהתעלות טרנסצנדנטלית שנגמרה בקפיצה ממקומות גבוהים או זינוק אל מסילות תחבורת משא. המחשבות ששטפו אותה התגברו בעיקר כשישבה בחדרי ההלבשה לפני מנעול הלחץ. הו… מה השתבש כאן? הם היו זוג חקלאי חלל מיומנים. הטובים בתחנה, לעזאזל. מדענים. כיצד אם כן נותרה לבדה? מה בדיוק בשגרה היפיפיה שלהם במשך עשר שנים לא השתכפל היטב? איזו חומצת גרעין החמיצה את תפקידה באותו יום?

בדרך כלל מצאה את עצמה לבושה. כמו בנהיגה חזור הבייתה כשהייתה חושבת על הבית ועל הגוף החם של אהובה בצינה הכללית של העיר. חושבת על השינויים שתערוך בבית. בדירתם הקטנה הוא העדיף לפנות לה מקום. שיהיה לה מקום אישי שבו תוכל לאסוף את אוספיה, תמונותיה, שם תוכל להאזין למוזיקה עם אוזניות-ההד החדשות שלה. היא הבטיחה שתהייה לו עמדת עבודה אישית עד סוף האלף הזה. היא תרכיב לו לבד. היא הייתה טובה בידיים. גם בעינוגו. הם היו מעורים בקהילה ובכל חג היו עושים מעין מערכון על החיים בעיר. משהו שהיה מתפשט מעבר לחוג מכריהם. הוא היה יושב במטבח וכותב ומראה לה. הוא טען שבלי חוש ההומור שלה והרצינות שלו זה לא יצליח.

כשנעלם, דבר ראשון נפטרה מתחנת המידע הקטנה שלו. פלא שאצבעותיו הגדולות והפצועות הצליחו להשתמש בה. עם תמונות הקטנות שהדביק עליה. זה עורר בה יותר עצב מכל דבר אחר בבית. כי מלבד זה לא היו לו הרבה חפצים אישיים. הוא היה סגפן במידה רבה מאוד. אם זה היה הפוך היה עליו להתמודד עם כמות נכבדת של אוספים וחפצים אישיים ורגשיים. קבלות מטיסות משותפות למקומות אקזוטים, תמהיל אוויר ממקומות אקזוטים, רגב אדמה ששתלו בו את שתילם הראשון, ברגים קורוזים מהשדה הראשון שהקימו בריק, עטיפת ממתק גרנולי היסטורי כשעוד הורגש בו ריחו וטעמו המבחן של הג'ל, ועוד ועוד חפצים, תמיד משותפים להם, כמעט ולא היה לה חפץ שלא הוטמע בתוכו משהו משניהם.

היא קמה ונכנסה לחדר הלחץ. היא סגרה אחריה את הדלת וחיכתה. כעבור דקה נפתחה הדלת אל האפלולית האפורה של שטחי החקלאות. שורות הגרנלויות נמשכו עד האופק, שיחים בשרניים שהתמודדו יום יום עם הריק. היא עלתה על המסילה ונסעה אל השדות. מערכת ההידרו הראתה ספיקת ג'ל של ימי הפריחה. השורות האי זוגיות עמדו בפריחה ונראה שכבר עוד כמה ימים יוכלו להפיק מהם חלבון מתוק ולהעבירם לעיבוד. אחרי הקטיף יתחילו להפריח את השורות הזוגיות. תפוקת החמצן, הדו-פחמן והחנקן לאוויר, הייתה מדהימה. בשנה האחרונה היא קפצה בצורה מעריכית. האטמוספירה שלהם עמדה על אחוז וחצי מאטמוספירה תקינה, כלומר עוד אלף שנים תהיה להם אטמוספירה. הר הגעש באופק הועיל להם ותזוזת האדמה עשתה את הכל מהיר יותר. ללא ספק הייתה להם אדמה טובה.

היא קטפה פרח והניחה אותו על מגש העבודה. היא חתכה את בשרו וג'ל דחוס נשפך על המסטינג. היה זה צמח מדהים והם ייצאו ממנו טונות לכל רחבי הגלקסיה. אחדים מהם עדיין לא הגיעו ליעדם, אך כשיגיעו יהפכו כל כוכב לבר יישוב. היה זה ההישג שלהם. צמח ג'ל מושקה בג'ל שמתמודד יום יום בהצלחה בקרינה ובריק. היה מי שראה בקוציה האדירים של הגרנוליה חיסרון שיווקי. היו אלה קוצים באורך של חצי מטר ובקוטר בסיס של חמישה סנטימטרים. אנשי השיווק חזרו וטענו שההתעסקות בקוצים בשלב הקטיף ובאריזה מעלים את ההוצאות של הייצוא. הקוצים היו חריפים והכילו רמות גבוהות של מלקונין. אבל הם התנגדו. "לא בצורה רציונלית," אמרו אנשי השיווק. היא אהבה את הקוצים. היא האמינה שצמח שמותקף כל יום על ידי כוחות אדירים, האם ניקח לו את הסיכה הקטנה שאותה הוא מחזיק בייאוש? היה זה כמובן ראייה לא רציונלית אבל היא גידלה את הגרנוליות מאז שהיו קטנות.

היא מדדה את רמת הסוכר, ואת הסיבים, הכל היה לקראת השלמה, עוד שלושה ימים. החלבון כבר הגיע לתשעים אחוז. היא המשיכה לשורה אי זוגית נוספת. אחר כן נסעה על המסילה אל המחסה באמצע מבוך הגרנוליות. היא ישבה שם שעה ארוכה. היא הזרימה את הג'ל בצינורות התת קרקעיים ואז שעה ארוכה בכתה ובכתה.

הישיבה

כל החקלאים התגודדו באולם. מזון ושתייה בכמות נדיבה מילאו את השולחנות לאורך הקירות אורך שולחן כאורך ניר בשדה, ועם מזון לעיר שלמה. החקלאים היו עם מיוחד, אכלנים לא קטנים וחמי מזג. מי שהשקיף עליהם וחשב את המחשבות הללו היה האדם השנוא ביותר עליהם. בניגוד אליהם, היה לו שעון על היד ומלבד סוכריה, כדי להעלים את הריח והטעם של האוויר באולם, לא נגע בשום דבר שעל השולחנות. בניגוד לציבור ההומה ככוורת אנתופילים, ראה שהם כבר מאחרים. איך הוא נכנס לסחרחורת הזאת? איפה הייתה הטעות הראשונית? איפשהו שם כשהתחתן עם המנהלת שלו. כגרוש לשעבר לא הייתה לו ברירה, הוא היה חייב להתחתן, אם היה רוצה להמשיך באופן נורמלי. אז המנהלת. היה נדמה שהם מתאימים. אבל כמובן שזאת הייתה החלטה שהושפעה מכל הסיבות הלא נכונות. אמרו עליו שהוא שונא נשים. בדרך כלל היו אלה נשים שטענו זאת. מבקריו אמרו לו שיש להן את הזכות לטעון את זה. רגע. הוא איבד את קו המחשבה. איך הגיע לחקלאות? הוא היה בכלל בהנדסה אזרחית. והריח באולם. ריח של חלבון שאיכשהו נדבק לגופם ולא עזב אותם אף פעם. ואשתו? הוא אהב אותה? הוא לא הצליח להתרכז באולם הזה עם האנתופילים וריחם.

כל ערב היה חוזר הבייתה ושואל את עצמו איך הגיע למצבו. נכנס לדירתם ושותק. כגבר מתעלל. לא שהתכוון. הם לא הצליחו לקחת את הזוגיות שלהם ולהגדיל אותה מעבר לכמות איתה התחילו. הם חשבו למלא את הבית בזוגיות ובמקום זה הדירה נשארה רחבת ידים כשהחפצים נשארו תחומים בתוך קווי המתאר של עצמם, מותירים לחלל לתפוס מקום מוחשי. אשתו תיארה את הזוגיות שלהם כגרנוליה בעציץ. הם היו עצובים וזאת הייתה נחמתם היחידה. הזוגיות שלהם לא פרחה וזה היה הדבר שחיבר אותם יחד. אפשר לומר שהייתה להם זוגיות מוצלחת, רק שהתבססה על עצבות משותפת, באופן פרדוקסלי ככל שהיו עצובים יותר היו קשורים יותר. על ילדים לא היה מה לדבר ובכל זאת נולד להם ילדה קטנה ושמחת לב. לפתע חייך. אבל היא לא סבלה אותו. נדמה לו.

הוא הביט בשעון וקילל את כל החקלאים והריח המסריח שלהם. הוא ידבר איתם על תפוקה והם ידברו איתו על הוספת חנקנים לג'ל. הוא ידבר איתם על עמידה בזמנים והם ידברו איתו על חזון. הוא ידבר איתם על חיסכון והם ידברו איתו על ייבוא של חתולים צמחוניים וחיות חקלאות, בעיקר זחלי ג'ל מגעילים שהסתובבו בריק ולעסו קוצי גרנוליות וגרמו נזקים בגופם המת לצינורות הג'ל התת קרקעיים. והכל באשמת מי, זה שתמונתו הייתה תלויה באולם, המהנדס שמת בשנה שעברה כשנדקר בריק בקוץ גרנוליה ארור שעל הורדתו הוא נלחם כבר שנתיים. הוא. הם היו יכולים להצילו אם היו מקשיבים לו. לא. הם עוד שונאים אותו. אז הוא שונא אותם. הוא מאמין שכל עולמו בנוי על מערכות יחסים שמבוססות על צדדים שלילים מאחדים, כמו שחורים שחורים מאחדים הכל. כמו שהמוות מאחד הכל.

הוא הביט בשעונו.

"מה קורה?" שאל את נאנסי העוזרת שלו.

"הם עדיין אוכלים," אמרה.

"את מטומטמת?" שאל.

"מה נראה לך? שאפשר להפסיק אותם? זה ככה כל ישיבה, הם אוהבים לאכול, הם אוהבים לחגוג. באת אליהם שלושה ימים לפני הקטיף והפלת עליהם ישיבה. החגיגה הזאת עוד תמשך כל הלילה ולמחרת. עוד יומיים לא יהיה להם יום ולילה לפני שיסיימו לקטוף. הם יהרגו אותך ואחר כך אותי, אם תפריע להם. ורגע לפני שיהרגו אותי, האמת, אני אשמח לראות איך הורגים אותך".

העוזרת שלו פנתה הצידה לברר מה קורה עם טומי. רק היא תוכל להרגיעם ולקבל לפחות עשר דקות של קשב. היא התקשרה בפעם הרביעית למחסה בשדה המרכזי אך לא הייתה תגובה. היא התקשרה לחליפה האישית. היא התקשרה לקרון הקורי. באין ברירה אחרי שעה התקשרה לבטחון והם הבטיחו לחזור אליה לפני רבע שעה. היא אהבה את טומי. הוריה עבדו איתה עוד בשלבים הראשונים וכמו כולם נדבקו במחלת הג'ל. הם היו חוזרים הבייתה מסריחים מהניסיונות בפלסמה. הריח שעשה את כל החקלאים מעט מופרדים מכל השאר. מעט יותר חולמניים מכל השאר. היא לא יכולה להגיד שהיא אהבה אותם. למעשה באופן רשמי היא שנאה אותם.

זחלי ג'ל

הם שכבו במיטה עירומים. קשה לומר האם היה זה יום טוב או רע. בסך הכל אם היום הסתיים שהבחור שוכב פה ערום, זה בסך הכל לא רע. אחרי שהתפוצצה הישיבה עם הידיעה הנוראית, אמר המנהל שלה, "עכשיו אולי הם יתעשתו," וברח משם לפני שיהרגו אותו. היא עצמה נסעה לשדות. מהבטחון אמרו לה להגיע להרגיע את הרוחות. והיא טסה לשם ברכבון המקרטע שלה.

"No one I think is in my tree

I mean it must be high or low

That is you can't, you know, tune in

But it's all right

That is, I think, it's not too bad"

היא אפילו לא שמה לב שמערכת השמע שלה ברכבון פעלה בקולי קולות, מכוונת להשכיח את צחנת היום-יום של המנהל שלה. אבל כעת עיניה דמעו. זחלי ג'ל היו השאיפה הגדולה ביותר של הוריה. היא מעולם לא השלימה עם הוריה וככה זה. לא נהגו לבכות בעיר החלל, אלא אם כן איבדת מישהו. וגם אז לא בכתה. אבל עיניהם של החקלאים דמעו לעיתים קרובות. קשה היה לדבר על מחלות אצל הגרנוליות אלא על טעות בכימיה. טעות הייתה יכול להשמיד יבולים שלמים אסון שהיה יכול להפוך שכונות שלמות של חקלאים לאפופות אבל משותף. על כן היא לא אהבה את הוריה. היא לא אהבה אותם בגלל שאף פעם לא הייתה יכולה להתווכח איתם - זחלי ג'ל, כן או לא - היה כל מה שהוריה התווכחו עליו ערב ערב; באמונה עזה כפי שבעלי אמונה יכולים להתווכח. זה הכי נורא שההורים שלך תמיד צודקים. הורה שתמיד צודק הוא הורה אידיוט במקרה הקל והורה חרא במקרה החמור. היא עברה מחרא לקל כל התבגרותה עד שבשלב מסויים עזבה אותם ומצאה את עצמה בעמדה שהייתה מנוגדת לשלהם - בהנהלה.

עיר החלל תמיד צדקה. זה היה סיפור ישן של איזונים שכולם קיבלו אותו כמובן מאליו. אך היא למדה שאיזונים מטעים בטבעיותם, האיזון היה שקר שהתראה כטבעי וכל האימה המוטמעת בעיר החלל מפני הכאוס הייתה מיתוס שהיום הבינה שהוריה לא לגמרי השלימו עמו. כל החקלאים אהבו את הבלתי נשלט כל כמה שהיה נשלט. הפחד מפני אובדן יבול שלם היה הדבר שהפיח חיים בחקלאים. הם חיו בשביל האימה של טבע בלתי נשלט. ובכל זאת שנאה אותם. שנאה אותם על שלא הצליחה לאהוב אותם בילדותה, כשלא הייתה חכמה כל כך. הורים צריכים להתאים את עצמם לרמת ההבנה של הילד. אוכ.. איך שהיא שנאה אותם.

היא ירדה מהרכבון ולבשה במהירות חליפת יציאה בסיוע עובדי יציאה מיומנים והיא הייתה על המסילה תוך כמה דקות. ברחבת השדות פגש אותה קצין בטחון. בחור נאה. שחום עור משהייה ממושכת בחוץ. כתפיים רחבות. שמו היה אוקיל. היא תברר על מצבו. היו לו עיניים טובות.

"מה?" שאלה.

"אתם, הגרולי, אתם עם מוזר."

"אתה ממש מגלה לי."

"קשה לאכול אתכם, אנחנו שוברים אתכם ת'ראש, להבין אתכם, זה בשבילנו כמו להבין."

"בלי דימוים, היה לי מספיק להיום, תאמין לי, לא תוכל לקלוע יותר למהות שלנו, ממה שהיום הזה הצליח לצמצם בכמה שעות..."

הוא חייך. הוא חייך!!

"האמת הצלת אותי, לא היה לי דימוי. איך קוראים לך?"

"נאנסי."

"את עם מישהו?"

"אתה רציני? עכשיו?"

חבריה כבר אותתו לה על נישואים. שהיא מאחרת. הבחור נראה מתעניין גם.

"האמת שאני הורג פה שתי ציפורים, גם מעכב אותך דקה, וגם לחוץ על חתונה."

"דבר איתי בהזדמנות, כמה זמן?"

"עוד רגע."

נאנסי הביטה על השדות. היא לא הבינה אותם. שורות ארוכות שהקיפו עולם. חגורה רחבה של דבר שלא היה צמח ולא היה דומם. כך העולם התייחס אל זה. אבל הוא היה צמח. אבל חי בריק. איזה צמח זה שחי בריק? איזה צמח זה שלא יוצר אינטראקציה עם אחרים. פעם הייתה עדה להר גבוה שחצו אותו לשניים כדי להעביר דרכו דרך מהירה, וכל כך התאכזבה כשלא נמצא כלום בבטן ההר. בלב מטעי הגרנוליות לא מתחוללת איזו פעילות מתוקף המרחק מהשוליים, בדיוק כמו בשולי המטעים. שכפול חסר מוטיבציה.

דעתה הוסחה ממחשבותיה. הבחור ששכב לידה גירד בצורה קולנית בשערות מפשעתו. מחווה מלאת חיים משדה מלא גרנוליות דוממות. היא הסתובבה ושכבה ועליו. מפשעתה התאימה בדיוק לירכו. הוא פקח את עיניו. עיניים חייכניות.

כשקיבל את האות הם עלו על קורי בטחון מסיבי ונסעו שעה ארוכה אל קורי עזוב בשדות, שעצר באמצע אף מקום בעל חשיבות יוצאת דופן, רק שלטי אורך ורוחב ידעו בדיוק מהו המיקום. ושם לרגלי אחד השיחים, שכבה טומי, היא נראתה יותר רגועה ממה שנראתה בימים האחרונים. קוץ גדול ננעץ בשולי חליפת החלל שלה.

טו בשבט 2019

2 צפיות