אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.

shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

על התפירה

עודכן ב: 11 אוק 2019

"And why are you worried about clothing?"

Matthew 6:28



הקדמה: הלבשה תחתונה


ארמיטאז' פתח את דלת ולהפתעתו ראה את ונוס, בת המנהל שלו, בעל החברה. לפחות פעם בשבוע אכל בביתו של הבוס והריח את ריחה המשכר של בתו; וכעת, על אף שנתפס בעיני רבים כעושה דברו המסור והמפוחד של הבוס, היה ארמיטאז' דווקא בעל בטחון רב ובלי להסס קלט את ונוס אל זרועותיו והצמיד שפתיו העבות לפיה. ונוס חייכה ונענתה ללשונו הגדולה וגיששה ונכנסה אף היא לפיו וידיה לפתו את ישבניו בחוזקה. כשלרגע נשמו אוויר, ארמיטאז' לא חיכה והוביל אותה לחדר השינה. הוא הוריד את חולצתו וגילה חזה חלק ושחום איפשהו באזור פאנטון C51-3 . ונוס הרימה את ידיה ונתנה לארמיטאז' להפשיט את חולצתה מעל לראשה, חולצת הדפס לבנה עם חתול בכל הצבעים, מהסוג שמכרו בשדרה התיירותית מסביב לאגם.

ונוס נותרה בחזייה דקת גזרה מבד רקום שגם אותה הוריד ארמיט מבלי לפתוח את האבזמים. אחרי כן הורידו את המכנסים, זה הפיל את מכנסיו בנפילה קלילה וונוס הורידה את הג'ינס הצמוד בתנועות צעידה במקום. כעת, נוכח גודלו של היקום, היה זה צירוף מקרים מדהים שבאותו רגע היו צמודים זה לזה שני תחתונים שקנתה אותה אחת, אמה של ונוס. לארמיט קנתה אותם ליום ההולדת ולונוס באופן די רגיל. ארמיט הוריד את תחתוניו וכשביקשה ונוס להוריד את תחתוניה עצר אותה ארמיט.

"תשאירי איתם" ביקש.

"ואיך כאילו?..." שאלה.

"רק ככה", השיב.

הוא השכיב אותה על המיטה ונישק את תחתוניה ואז עלה עליה ונישק את צווארה. איברו התחכך בתחתוניה. הסיטואציה הייתה מוזרה לונוס. ארמיט הביט בה במבט שהתעלם ממנה. הוא התרכז בחיכוך בתחתוניה. היא דחפה אותו והתיישבה כשעיניה מלאות דמעות.

"אני לא מבינה", אמרה, "אתה לא רציני".

ארמיטאז' הביט בה ושתק. הוא התקרב אליה והיא התרחקה.

"תראי", אמר, "את חייבת להודות שאת רוצה משהו ואני רוצה משהו, ואת מה שאת רוצה, את מחשיבה יותר ממה שאני רוצה".

"מה אני רוצה?" תהתה ונוס.

"להיות עם מישהו שחור".

"ומה אתה רוצה?"

"לעשות את זה בדרכי", השיב ארמיט.

"אבל זה לא נורמלי. יש לך איזה פטיש מוזר ואני רק רוצה ליהנות. חוץ מזה שאתה לא איתי".

"ומה זה נורמלי? להכניס מישהי הביתה ומיד להיצמד ולשכב זה נורמלי? אפילו לא דיברנו בלי שההורים שלך ישבו בצד. אני מאוהב בך".

"אריסטו אמר שבכל סיפור צריך לגשת ישר לעניין".

"אריסטו", אמר ארמיט. בגלל זה בדיוק הוא היה מאוהב בה.

"ארמיט אני לא רוצה שתהיה מאוהב בי, אבל אני כן רוצה שתסתכל עלי. מין זה לא דבר נפרד ממני והתחתונים כן, אתה חושב שזה ישתנה כל העניין הזה שיש לך לגבי התחתונים שלי? בעתיד?"

"מניסיון העבר, לא", אמר ארמיטאז', "תראי אני מצטער".

"גם אני", אמרה ונוס.

היא אספה את בגדיה בעצב ויצאה לסלון. היא לא הבינה למה הכל משתבש לה. ארמיטאז' היה בחור מרשים אבל מפוחד וטרללה. מלאו לה שמונה עשרה לפני חודשיים והכל היה לה מבולגן בראש.

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת וונוס לקחה את הטיירלס ורכבה הבייתה. היא רצתה לברוח מהמושבה. אבל לאן? מעטות מושבות החלל שהיו בעלות אוויר שהיו קרובות דיין ולמען האמת היא התקשתה להתרחק מהוריה. ללכת למושבה סגורה נראה לה כמעשה שרק יגביר עשרת מונים את תחושת המחנק שהיא מרגישה כבר היום. מצד שני האנשים בשאר המושבות היו נורמליים. ניס הייתה ידועה בשני דברים, יין לבן בשעה שמונה בבוקר ושגעון.

היא הגיעה לאחוזה ונכנסה הבייתה. אליאן אמה ישבה בסלון מול חוברות התפירה שלה ושתתה יין לבן.

"מה קרה מתוקה?" שאלה אליאן.

ונוס ישבה ובכתה ואליאן חשבה שבקרוב בתה תעזוב את ניס. היא כבר רוכשת זיכרונות שתרצה לשכוח.



א. שכבה ראשונה


ההפקה הגדולה של האופרה 'מטמורפוזות' בניס הביאה אל גן העדן השמיימי לא פחות ממאתיים ספינות. לא רק מבקרים הגיעו, אלא גם מסעדנים, יריד שעשועים עם דוכנים מגוונים ונערים ונערות רבים שהובטח להם כיף חיים במושבה הנהנתנית. האטמוספירה של ניס שהייתה קלילה ומהנה כמו יין תוסס לבן, הייתה שם דבר בכל רחבי הקוסמוס, והתחרתה בעצם רק באוויר של כדור הארץ של יאיר טרוויליאן.

על התלבושות הייתה אחראית אליאן. היא כמובן לא תפרה הכל בעצמה והיה לה צוות שלם של תופרות ותופרים, אבל כן, היא תפרה לא מעט. ג'קומו, בימאי ההצגה, רצה שאליאן תעצב אלגוריות בכל תחום התלבושות, פרווה לחתול, שחור צמוד עם כתמי עור לרשע, אדום מתנופף עם לייקרה לאישה, אבל אליאן אמרה שהיא לא עושה אלגוריות.

"אני לא עושה אלגוריות כי אני לא יודעת איפה להפסיק, אבל אני כן יודעת לעשות דברים יפים", אמרה.

ג'קומו היה מאוהב בה בסתר. קולה היה חינני ונטול כל אגו, לא כמו שאר עובדי התיאטרון, על כן נתן לה לעשות מה שהיא רוצה. אחרי שתיים שלוש הצלחות ג'קומו חדל להתווכח וראה שההמון דורש את המהנה כפי שהציגה זאת אליאן.

ריח הבגדים עורר באליאן אסוציאציות שאת משמעותן לא הבינה אבל אהבה מאוד. בכל בוקר הורידה את עננה בגן ועברה דרך חנות הבגדים. באופן מעורר התפעלות החנות חידשה את מלאי הבגדים במהירות בלתי נתפסת בהתחשב בעובדה שסאאפה, מושבת החלל הקרובה ביותר, הייתה במרחק טיסה של שנה. היה זה לא מעט בזכות זה שניס הייתה אחת מהמושבות היפיפיות בקוסמוס אבל בעיקר בגלל ג'ורדן, מנהלת החנות ואישיותה.

"בגדים כמו נהרות", אמרה ג'ורדן, "אי אפשר לחצות פעמיים ואי אפשר ללבוש פעמים".

לא שאישיותה של ג'ורדן הייתה מלבבת לאלו שלא הכירו אותה, היא בהחלט ענתה על המאפיינים של מעמד עליון לבן ומתנשא, אבל היא הצליחה לטפח בעזרת כספה ובעזרת אופייה הבלתי מתפשר זרם בגדים בלתי פוסק לניס.

אליאן וג'ורדן היו חברות טובות והן ליוו זו את זו בנאמנות כבר שנים ארוכות. לפעמים הייתה ג'ורדן שולחת אותה להוציא את ארגז הבגדים מהמכס ואמרה לה שלא תקבל 'לא' כתשובה כי ידעה שאליאן הייתה יכולה להתייבש שם על ספסלי ההמתנה. מדהים שהן היו בנות אותו מעמד, כי בכל זאת הובחנו שינויים אמיתיים בין השתיים. הרכילות ייחסה זאת לעברה של אליאן. אנשים זרים תמיד ייחסו לאליאן איזו תחושת נחיתות כאשר האמת הייתה שהיא מעולם לא הרגישה ככה. היא אהבה בתמימות את ג'ורדן כחברה, היא אהבה את פלומת השפם הבהירה של ג'ורדן ואת שיער הבלונד הכסוף שלה. היא אהבה את פשטות לבושה, שהיה נכון כמו עלוותו של עץ וצבעיו של פרי.

בכל זאת היו ימים רבים וארוכים שבהם הייתה רק בוחנת את הפרטים הישנים בחנות. היו אלה ימים של מחשבות. ימים שהייתה מהורהרת יותר מבדרך כלל. ימים טובים מבחינת אליאן היו כאלה שאחרי שהייתה מסתובבת בין המתלים הייתה חוזרת הבייתה עם כמה פריטים ומתיישבת מול מכונת התפירה בלי משימות שקשורות לתיאטרון, בלי מנהלה, בלי עניינים עם ונוס, ובלי כל עניין אחר. הבוקר היה אחד מהימים האלה.


היא יצאה מהבית עם חולצת טריקו גדולה עם פרינט פרחוני ושרוול קצר. מפתח השרוול היה כמעט לכל אורך החולצה וזה הכריח אותה ללבוש חזית ספורט שחורה ולגלח את בתי השחי. למטה לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וקרועים ונעלי סניקרס לבנות. כשחזרה עם מכנסי הקשירה ששמרה לה ג'ורדן עמדה ראשית במטבח ומזגה לה יין. מבט חטוף בשעון וחישוב מהיר, עוד שש שעות תאסוף את עננה, בתה הקטנה. היא פתחה את החלונות. היא הייתה ברת מזל. ביתם היה בקצה המושבה ונפתח אל חורשות הפקאנים הרחוקות. הימים היו ימי סוף קיץ והפקאנים זהרו בעלווה הירוקה הבהירה. היא יכולה הייתה לראות את התיירים שהתאספו לפני הבכורה של האופרה, מתהלכים בשבילי הפקאנים. אתמול עוד תפרה תיקונים אחרי הצגות ההרצה אבל היום הייתה משוחררת ממחשבות בנוגע לכך.

אליאן כססה ציפורניים במעין טקס לפני שהתחילה לתפור והתחילה לעבוד על בגדי הערב שלה. היא החליטה ללכת עם מכנסי הקשירה בגוון קרם של יאנגו, אושיית הסטייל מסאפפה, אבל היא לא אהבה את התפירה בשוליים לכן החליטה לשבת ולעבוד עליהם. למכנסים תוסיף חולצת גלביה טורקיז קחוונים שג'ורדן ייבאה מאופששטר, שלוש שנים טיסה מכאן. היא תגלח את הרגליים שיהיו חלקות כמו שיש. יראו את שריריה הנאים. עקבים כמובן. עקבי חתלתול. קרם. היא תאסוף את השיער בצורה פרועה. אליאן הסתכלה על המראה מולה. עם פנים בצורת לב ושיער ארוך היא תרצה להבליט את הלחיים, אז כדאי אולי איילינר? הממ… היא קמה ממכונת התפירה בהתרגשות. לפעמים היא מרגישה שהיא חושבת מהר מדי וליבה מתחיל לדפוק במהירות לקצב מכונת התפירה.

היא התיישבה בזהירות. הפעם לא תחשוב בפעם האלף איך תתלבש הערב. הפרמיירה הייתה סופה של שגרה ארוכה ושל קיץ חם ומעיק. החורף התחיל להסתמן בעיקר בערבים. השגרה הארוכה פוררה את קצות הזוגיות בדיוק במקום שבו אתה מרגיש ייחודי בעולם. הערב סוף סוף היא ואלכס ימצאו זמן לעצמם. היא רצתה להרגיש אותו. בטנה בערה מתשוקה. היא לא יכלה לחשוב על זה. שוב פעם היא מתרגשת.

על מה כן תחשוב? על עננה. איזו מתוקה. כבר בת חמש. ונוס אחותה הייתה גדולה ממנה בשלוש עשרה שנים ולפני שבוע התחילה לעבוד כפקידת קבלה באחד המשרדים. בשלב זה ונוס סירבה ללמוד מקצוע. אתמול הן ישבו על הספה אחרי שונוס הולכה שולל על ידי איזה בחור מהמשרד ואליאן ניסתה לנחם אותה.

"מטומטם… אני מרגישה מגעילה", אמרה לה ונוס.

"הוא צריך להרגיש מגעיל", אמרה לה.

"אבל אני לא רוצה שהוא רק ירגיש מגעיל פסיכולוגית, אני רוצה שירגיש גם מגעיל בגוף", אמרה ונוס, "אני אעשה מה שטובי עשתה... אני אזרוק עליו חרא של כלב לתוך החולצה".

"את תזרקי עליו חרא של כלב", אמרה אליאן.

"זה נראה לי הכי מסריח".

"איפה תשיגי חרא של כלב?" תהתה אליאן. לא היו חסרים כלבים בניס אבל היא מעולם לא ראתה חרא של כלבים.

"לטובי, יש להם איזה עשרה כלבים גזעיים. רוב החרא שלהם הולך למעבדות אבל היא יכולה לקחת קצת".

"כן", אמרה אליאן בפיזור נפש, לפתע תהתה למה פתאום כל זה נשמע לה מוכר. עשרה כלבים בחצר וחרא למעבדות. היא כמעט בטוחה שדרכה חצתה את דרכו של החרא עם עשרת הכלבים, איפשהו בגיל עשרים ומשהו. היא לא הכירה את טובי אבל אביה היה אחד מעשירי ניס.

"אוף! את לא מקשיבה!"

"אל תתרגזי כל כך, חמודה, נזכרתי במשהו".

כמה זיכרונות עגומים יש בעבר. היא תהתה כמה מהם שכחה כבר. אלו בטח כבר לא אותם כלבים אבל קרוב לוודאי שזה אותו חרא. חלפו איזה עשרים שנים מאז. זה הציק לה. איך הצליחה לשכוח אותו. היא הייתה עם חרא ולא הצליחה לזכור אותו. אפילו לא את פניו. כמה הדחיקה מאותה תקופה. אם בארונות הייתה דוחסת בגדים ככה, לא הייתה מוצאת כלום. היא הייתה חייבת שהמדף יהיה מלא רק עד שלישו בשביל שתרגיש בשליטה. כשלא הייתה בשליטה הדיכאון היה מתפשט בה. וואהו. היא ממש לא הצליחה להיזכר בפניו של אביה של טובי למרות שהיו על סף התודעה.

"תוודאי רק שמדובר בחולצה מוזלת ולא מעצבים, שלא תהרסי לה את החולצה ותצטרכי לשלם הון על זה אחר כך", אמרה.

"מה אכפת לי", אמרה ונוס בכעס. "מה אכפת לך?"

"המממ", השיבה אליאן.

"אני רוצה לאהוב", אמרה ונוס, "יש בי כל כך הרבה לתת".

"כן, אני יודעת חמודה", אמרה אליאן.

"אבל אין אף אחד לאהוב בניס", בכתה ונוס.


אליאן ניחמה אותה עוד שעה ארוכה עד שהגיע הזמן לאכול משהו מתוק. היא רצתה לומר לונוס שיש סיכון בלהתפשט ולהישאר עירום, זה התחיל לפני מיליון שנים עם קוצים וזה לא משהו שהיא המציאה, אבל לא אמרה דבר. בשעה שמונה נכנס אלכס. הוא תלה את תיק הקנבס שלו על המתלה בכניסה. הוא זה שקרוב לוודאי הנחיל לונוס את הטעם הנוראי בהתאמת בגדים. שניהם לבשו בגדים צמודים בשעה שהיו צריכים בגדים רחבים ולהיפך. זה כל כך בלט לעין שאליאן לא הבינה איך השניים לא רואים את זה. אלכס לבש לעבודה בדרך כלל מכנסי ג'ינס רחבים וחולצות מכופתרות עם פסים. הוא חשב שלשבת בדירקטוריון של הממלכה שלו עם מכנסי ג'ינס היה צעד מקורי על מנת להתחבב על עובדיו. אך למען הדיוק לא משנה מה היה לובש, עובדיו היו מחבבים אותו תמיד.

חמש דקות אחרי כן נכנס ארמיט העוזר שלו אחרי שהחנה את הטיירלס בחניה.

אלכס חשב שזה חשוב שהעוזר שלו יהיה חלק מהמשפחה. במידה כלשהי, אליאן האמינה שאלכס כל כך מבקש להתחבב על עובדיו השחורים שהוא רוצה עמוק בלבו להוכיח זאת בכל דרך אפשרית. בלי להודות בזה אפילו בפני עצמו הוא רצה שארמיטאז' ימצא חן בעיני ונוס. בלי להודות בזה בפני עצמו הוא האמין שעד שלא ייתן את הממלכה שלו במתנה לארמיטאז', האחרון אף פעם לא ירגיש שווה בין שווים. אלכס היה כל כך רדוף על ידי הצבע הבהיר של עצמו, באותו אופן שבו טעה לגמרי בהתאמת הבגדים של עצמו למבנה גופו.

בדרך כלל התחילו בשתיית אפריטיף. ארמיטאז' קרוב לוודאי לא אכל כלום כל היום והיה משתכר במהירות וללא מגננת הצלילות היה מנסה להציץ לונוס בין הרגליים בשביל העונג המפוקפק לקלוט תחתונים. אליאן לא כל כך הבינה את הניסיון הפאתטי הזה מאחר ובקיץ היו עורכים לא מעט שבתות בריכה בהן הייתה לו הזדמנות לראות אותה בביקיני שלה כל השבת. למה לייסר את עצמך כל כך? היא תמיד ריחמה עליו ברגעים האלה. שעה לאחר מכן היו נקראים לשולחן ואוכלים יחד ארוחת ערב.

בזמן שישבו בארוחת הערב נזכרה אליאן איך קראו לזה עם הכלבים, אוליבר, אביה של טובי, לאוליבר היה אחד ארוך, היא זכרה שהיה רגיל ללכת עם מכנסי ויסקוזה שגרם לו לבלוט במיוחד. היא זכרה שהוא היה גאה בזין הארוך שלו כמו באחד מחפצי הבית. מעניין שמבחינה גנאלוגית גם הראשון וגם האחרונים השניים היו בכלל של הוריו. בפגישתם הראשונה לקח אותה לסיור בבית הגדול לפני שהעלה אותה לחדר הסטודנטים רחב הידיים שלו. סדר העדיפויות הזה היה נראה לה מוזר. אפילו התמונות של חברתו לשעבר עדיין היו תלויות שם, בגלל שהייתה יפה וכל זה. הוא לא אמר מילה על מה שלבשה וגילה בעצם שלמרות שהיה עשיר בחיים, היה אידיוט. אם לא היה לזה אישור של מעצב הוא לא ידע מה ערכם של דברים.

היא לבשה אצלו, היא כמעט בטוחה, גיל עשרים הייתה תקופה קשה אחרי הכל, מה זה היה בדרך כלל, זה היה יכול להיות אוברול עם נעלי סניקרס בצהרים או שמלת מקסי אדומה עם מחשוף עמוק בלי צווארון. בערב זה היה יכול להיות שמלת נרתיק עם מחשוף עמוק או סליפ דרס שחורה. אוליבר תלש לה את הבגדים מבלי להבין דבר. בקטע הזה לא נהנתה במיוחד, אבל לפחות היה לו אחד ארוך.

בזכות פרנסוז אמה נכנסה לעולם הזה של הגברים העשירים והלבנים של ניס. כעת לשתיהן הייתה אחוזה בפרברי ניס וגבר עשיר. לשתיהן היה שטח אדמה ארוך שנפתח אל חורשת פקנים.

אליאן הסתכלה על אלכס שקלט את מבטה וחייך אליה. מהרבה בחינות הוא היה דומה לאוליבר. אבל לא בדברים המהותיים. גם אלכס וגם אוליבר היו גברים שירשו עושר מוכן, שניהם היו מאוד חזקים בניס כשמאחוריהם שושלת משפחתית ענפה. הוריהם היו מראשית הקמת המושבה, כשנחתה הספינה של טרוויליאן על הסלע הפורח הזה ולשניהם היה אחד ארוך.

אליאן לא התנצלה על שבגיל עשרים רדפה אחריהם. משמלת נשף ועד הבגדים ליציאה למכולת, מעולם לא יצאה מהבית מבלי שנראתה מיליון אשריונים. הוריה שהיו במעמד הבינים מינוס, הבינו היטב מדוע היא משקיעה את כל המשכורת שלה בבגדים. הם היו זוג דאנדים בעצמם ועם סטייל פצצה. הם דאגו לה ואמרו לה שאנשים לא מבינים אופנה. הם מבלבלים אופנה במשהו רגעי שאפשר לנצל. הם לא אמרו לה שהבלבול היה גרוע יותר. שהבלבול היה בין האדם לאופנה ואחר כך את האופנה במשהו רגעי. הם הניחו לה שתהנה ולא ביקשו להזהיר אותה. אמה אמרה שמה שהיא אוהבת ומה שאנשים עשירים אוהבים הם שני דברים שונים. ובאמת היא גילתה לבדה שכל הגברים העשירים או הנשים העשירות בדקו התוויות של בגדיה גם אם עשו זאת בבלי דעת וגם שהיא אוהבת להתלבש בלי קשר לציד של גברים עשירים.

היא לא התנצלה בגלל שבגלל חוק הירושה המיושן הגברים העשירים של ניס השתלטו על ניס כבר מאתיים שנים. בהקשר הזה השיחה בארוחה נסובה על הבחירות הקרובות למועצה ואלכס אמר לונוס שעכשיו יש לה זכות הצבעה.

ונוס נחרה בזלזול.

"מה זה אומר הנחירה הזאת?" שאל אלכס.

אליאן לא אהבה שאלכס מתייחס אל ונוס כבוגרת כי רצתה שתישאר קצת ילדה. אך ונוס העוותה את פניה באמת בצורה ילדותית.

"אני לא מתכוונת לבחור באף אחד", אמרה ונוס. "למה שאבחר באיזה גבר מבסוט מעצמו ומגעיל?"

"אובר לא מגעיל ומבסוט מעצמו", אמר ארמיטאז', "למעשה בכל פרמטר הוא ממש כשלון".

"איככ…" אמרה ונוס.

"לבחור זה לא רק לבחור במישהו אלא בעיקר להבהיר לעצמך מה את רוצה, יש לך אפשרות לשלוט בעתיד שלך", אמר אלכס.

"אני לא מתכוונת לבלות כאן עוד הרבה זמן", השיבה ונוס, "עוד מעט אני מגישה אפליקיישן לזרוע האוויר. ואז ביי ביי ניס המגעילה".

"את יודעת שרק 7 אחוזים ממי שהגישו אפליקיישן מתקבלים עכשיו לזרוע האוויר. נגמרו הימים שהתקבלו חבר'ה שרק הצליחו לאיית השם שלהם באפליקיישנס", אמר אלכס.

"יש לי אינטליגנציה גבוהה", השיבה ונוס.

"גם לארמיטאז' כאן יש אינטליגנציה גבוהה, ארמיטאז'?"

ארמיטאז' הנהן. הוא כבר היה מעורפל מהשתייה ומהיום הארוך ועיניו היו אדומות. אליאן יכולה הייתה להבין אם ראה בארוחה הזאת נטל. רוט אמר שאין דבר מעליב יותר מנדבה. לא חייבים כל שבוע אמרה לאלכס. אבל האחרון מרוב נקיפות מצפון סחב אחריו את העוזר בכל שבוע.

"175", השיב ארמיטאז'.

ונוס השתדלה לא להביט על ארמיט. היא חשבה שפניה יספרו הכל. הסיפור שמכרה אתמול לאמה היה באמת טוב. הוא שלט בכל הנימים הדקים של האמת. הוא היה סביר. אם הייתה מספרת לה את האמת לא הייתה מאמינה. קרוב לוודאי שהיא לא יודעת כלום על חיי המין שלה. אם תספר לה שהלכה לביתו של ארמיט מתוך דחף בלתי נשלט לא הייתה מבינה מהיכן זה הגיע.

"ולמה לא התקבלת?" שאלה ונוס.

"בגלל שאני שחור ונולדתי למשפחה בחלקים הפחות מסודרים של המושבה".

"באמת?" שאלה ונוס.

"לכי לבחור", אמר ארמיטאז'.

"אני לא רואה במי", אמרה ונוס.

"במי שמיטיב הכי הרבה, בחינוך אומרים מקסימום חומר למקסימום תלמידים", אמר אלכס.

"נשמע נורא", פלטה אליאן.

ונוס צחקה.

"תצחקו, אתה רואה איך הן צוחקות עלי", פנה אלכס לארמיטאז'.

ארמיט חייך במבוכה. אליאן הביטה בו ממושכות. צחוקה של ונוס. הערתו של אלכס. הכל החזיר את ארמיט לרגע אחד בקצה הדרומי של המושבה, כשהיה קטן, סדרן מוצרים בחנות המכולת של אימו וקונים לבנים עשירים ובני טובים שעבדו במשרדים מעליהם היו מתלוצצים אתו. נוגעים בו. מלטפים את ראשו.

"הייתי אומרת מקסימום חומר למקסימום ילד", אמרה ונוס.

אליאן הביטה על החולצה שקנתה לונוס, חולצה עם פרינט של זמר ידוע שאת שמו לא הכירה. היא קנתה אותה בגלל שפניו נפרשו כמו נמר על החולצה ועשתה לה התאמות. היא פתחה קצת את מפתח הצוואר וכעת חוטי החזיה של ונוס נראו על כתפיה מה שהפך להיות המגנט של עיניו האדומות של ארמיטאז'. חוץ מזה ונוס לבשה טייץ בלונים צבעוניים ונעלים ארוגות. זה היה מראה מזעזע. גם ארמיטאז' נראה גרוע, רק שהיה חנוט ואי אפשר היה להביט על השקע הנהדר שתחת עצם הבריח. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע סגול, עניבה שקיבל ממנה לחג המולד אבל עשה איתה שימוש גרוע, מכנסי חליפה צמודים עם חגורת אבזם זהב גדול. הוא כנראה לא הכיר את המשפט ככל שהאבזם גדול יותר הוא פחות רשמי. ארמיטאז' נעל נעלי מוקסין אפורות שהתאימו לכל השאר כמו נעלים של ליצן. ולסיום אליאן קנתה לו בקביעות תחתונים יקרות של מאניטיים. זאת הייתה בדיחה פרטית שלה. שרק יוקר התחתונים הסבירו מדוע היא קונה לו תחתונים. ככל שהיו יקרים יותר נעשו מתנה ראויה.

"למה שאבחר מתמטית", שאלה ונוס, "למה שאבחר במישהו שחצי מדעותיו נוראיות וחצי מדעותיו טובות, על פני מישהו ששלושת רבעי מדעותיו נוראיות ורבע מדעותיו טובות?"

"זאת נקראת המציאות", אמר אלכס.

"אז פאק המציאות… המציאות זה חרא", קראה ונוס והייתה מאושרת מהסיומת.

אליאן סיימה לתפור את השמלה. עוד שעה תאסוף את עננה מהגן. אולי בינתיים, למרות שהתאורה לא התאימה, היא תנסה למדוד נעלים ותחסוך זמן בערב. כמעט תמיד האמינה שתוכל להחליט בצהרים על הלבוש של הערב, אבל ללא יוצא מן הכלל תמיד התברר שטעתה. לערב, מכל מיני סיבות טכנית ונפשיות, הייתה ייחודיות שלא ניתן לגזול אותן ממנו. אם היה אפשר להפוך את הכל לסמטוכה אחת זהה איזה ערך היו לחיים. בכל זאת הלכה ועמדה זמן מול מגרת הנעלים. היא מדדה את שתי האפשרויות רק כדי לראות שהן לא מעוכות או מלוכלכות באבק.

"אמא!!!"

"אני כאן", קראה חזרה.

ונוס נכנסה בסערה.

"את יוצאת עם אבא?"

"כן",

"מעצבנים".

"למה?"

"אני רוצה לצאת היום".

"אין לנו בייביסיטר היום ואת צריכה גם לקחת את עננה לגן מחר", השיבה אליאן.

"אתם הולכים למלון? אתם לא חושבים שזה ברור ומביך מדי?"

"מה ברור?"

"שאתם לא חוזרים הבייתה אחרי הקונצרט והולכים למלון..."

"האופרה במלון והכרטיס כולל ארוחת ערב ובוקר", השיבה.

"אוכ... אמא את לפעמים האדם הכי משעמם בעולם".

היא הייתה בת שמונה עשרה כשונוס נולדה. לפעמים ההבדלים היו מטשטשים ביניהן. הן היו דומות מהרבה בחינות.

ונוס לבשה חולצה מכופתרת שנסגרה בקושי על החזה ומכנסי עורכי דין צעירים ונעלה מגפיים גבוהים. היא הייתה במבדקים היום של זרוע האוויר.

"איך היה המבחן?"

"בסדר",

"על מה הוא היה?"

"על מה הוא היה? על אסטרופיזיקה! אמא!!! בבקשה תחזרו הערב".

"אנחנו לא חוזרים, ואת צריכה לדאוג לעננה".

"אני לא דואגת לה, שסבתא תדאג לה".

"סבתא באה איתנו".

"סבתא באה איתנו, אוככ…"

ונוס יצאה מהחדר ונעלמה.

סבתא הייתה אמא שלה. היא הייתה פשניסטה מדהימה. היא קרוב לוודאי תביך אותה. פרנסז. היא תבוא עם נוצות. בטוח. היא עשתה הכנות כבר שנה. פרנסז לימדה אותה לתפור. בהתחלה קצת שמלות פשוטות. היא נתנה לה את המכונה הישנה.

"לא הרבה מדמואזל זוכים לקבל מקצוע מקרוב משפחה, אינלקסיה למדה מאמא שלה. רק שתדעי", סיפרה לה אמה בילדותה.

אינלקסיה כאילו הייתה האמא של התופרות. הן פגשו אותה פעם יחד בכנס. אליאן ניסתה לתפור כמה שמלות ואז נשבתה בתפירה. בגיל עשרים בעזרת פרנסז שהכירה כמה אלמנים נאים עם הרבה כסף הוציאה גזרה משל עצמה עם השם המפוצץ אנדרלמוסיה. פרנסז אמרה שקלעה עם השם. בהמשך עבדה עם וינסלו והוציאה איתה גזרה לקיץ של מכנסים רחבות. האהבה לגברים עם כסף גם הוא עבר בירושה. מאז וינסלו עבדה עם כמה גברים כאלה שלא היו חסרים בניס. אלכס היה הראשון שלא מימן לה גזרה או שתים. הוא אהב אותה קודם כל.

היא קמה ממגרת הנעלים. היא החליפה בגדים. חולצה מכופתרת עם מלמלה בכפתורים ובשרוולים. מכנסי בד חומים בהירים. נעלי בד לבנות והשלימה הכל עם כובע קש רחב שוליים עם פס לבן ומשקפי שמש גדולים. סגנון נסיכותי בשביל לאסוף ילדה בת חמש מהגן, אבל ממתי אכפת לה. למזלה לניס הייתה אטמוספירה. אילו הייתה חסרה את האוויר ואת השמש היא לא יודעת מה הייתה עושה עם האהבה שלה לכובעים רחבי שוליים ומשקפי שמש. היא יצאה מהבית דרך היציאה האחורית ופסעה על שביל החורשה המקביל למושבה.

השביל היה ארוך. ספסלים בסגנון ארט נבו ופנסי תאורה בסגנון רוקוקו.

ניס הייתה מעין גן עדן. בתחילה הכניסה הייתה סלקטיבית ולא נכנסו אליה מי שלא היה דומה לאבות המייסדים. ולא לכולם אלא לחלק של המייסדים שגרמו למייסדים שהיו שונים מהם להבין מהו הצבע הדומיננטי. אבל כמו שתופר לא יכול להסתיר את השפעותיו במאה אחוזים תמיד תחמוק תפירה או שביב גזרה ישנה אל עיצוביו שתעיד על מקורותיו, כך מייסדי ניס לא הצליחו לחסום את הגבולות הרמטית. ובמאתיים שנות קיומה הסתננו אל ניס גנים שחורים במסווה לבן ועשיר.



ב. שכבה עליונה


עננה ישנה. עם פיג'מה עם סוסוני ים. מבד דק. את הבד של סוסוני הים היא השיגה אחרי שיום אחד ג'ורדן הזעיקה אותה במיוחד. "תיגשי לדוק איי, אספו ספינה שנתקעה בסטרס קול כמה שנות אור מכאן. כולם מתים. אבל יש להם שם מלא בדים. לכי תראי אם יש שם משהו טוב. ננסה להוציא את זה". האסונות האלה הזכירו להם תמיד את נוכחותם בחלל. את ההבטחה של טרוויליאן שיום אחד יחיו בחלל ללא הגבלות וללא בדידות מעולם לא הגשימו.

היא נכנסה לדוק איי. הספינה עמדה על כננות. היא הגיעה בדיוק כשהוציאו את האלונקות עם שקיות הגוויות. היו שם אנשי משטרה ורופאים. טכנאים וצוותי הצלה. כולם שוחחו ביניהם. היא נכנסה למשרד של קולר, חבר שלהם במכס.

קולר לא התפנה אליה מיד. הוא נראה כמי שעסוק. אבל קולר אף פעם לא היה עסוק. רק נראה כעסוק. הוא היה חובב אופנה יותר ממנה.

"קולר.."

"מה?!" קרא.

"יש בדים על הספינה?"

"מה את אומרת מתוקה, תראי, סגנון כבד, קלאסי", אמר וזרק לעברה תצלומים של הבדים.

"הוי", אמרה והתיישבה על הכיסא ליד קולר.

היא צפתה בתצלומים. סקייל קשקשי בסגנון ארט דקו, ארגייל כחול מדי, פאיסלי הפרסי, קואטרוסוייל ירקרק ולבן, טויל בסגנון המאה ה-18 של חיי כפר, אדם על לבן, הרינג בון, שברון, האונסטאוט צהוב על שחור. והיו גם כמה בצבעים אחידים.

"הם נסחפו מאה שלושים שנים", אמר קולר.

ואז היא ראתה את הבד הילדותי. שנשלח כנראה במיוחד לאיזו ילדה או ילד בקוסמוס. בד מוברש בצד אחד, סוסוני יד צהובים על רקע פוקסיה בהירה כמעט כמו צבע מים. היא זרקה לקולר את התמונה.

"זה נחמד, מה נעשה?" שאלה.

"הם אורזים אותם ושולחים אותם חזרה. אני מאמין כמה שעות".

"מתי?"

"תנסי בתשע".

היא יצאה וחזרה בתשע בערב. המעגנים היו שקטים.

"הצוות כבר ארוז בפנים, הם רק מחכים לאישור", אמר קולר.

היא צעדה מהמשרד וצעדה לעבר המעגן של הספינה. היא עלתה בכבש הספינה והביטה בגלילי הבד. הרוב היו ארוגים ונעימים וקלים. היא מצאה את גליל הבד של הסוסונים וגלגלה אותו החוצה. לפתע צד את מבטה בד סטן רך בצבע חלומי של טורקיז רך כמו ענני סתיו. היא הייתה צריכה לחלץ אתו מאחורי כמה גלילי ענק. כשלפתע הרגישה ברעד. דלת הכבש נסגרה. הספינה סבה על צירה. היא רצה. אבל לא ידעה לאן. מעולם לא הייתה בספינה. מעולם לא עזבה את המקום. היא רצה במעלה המדרגות. היא נכנסה בדלת שנכתב עליה קומה א. היא עזבה את השטח התפעולי ונכנסה למגורים. היא יצאה החוצה ועלתה מעלה במדרגות נוספות לעבר קומה ב'. היא נכנסה אל אזור של מרפאות ומטבח.

היא יצאה החוצה והעלתה במדרגות לעבר קומה ג'. מה יכול לקרות? יכול לקרות הרבה דברים האם יש לה בכלל האוויר אם החליטו להטיס את הספינה על אוטומט. האם יש לה קשר? איך מפעילים אותו? היא יצאה בקומה השלישית. היה זה מיזוג של אזור תפעולי ואזור נעים יותר. למה אין שלטים? היא רצה לאורך המסדרון כשלמזלה מצאה את חדר הפיקוד. חלון גדול הראה לה שהספינה כבר פונה אל הריק. חוץ מזה הייתה דממה. כיצד זה יתכן? היא לחצה על כל מיני כפתורים. לבסוף החליטה קודם להיקשר. היא ישבה על אחד הכיסאות ובמשך דקות לא מעטות ניסתה להיקשר. היא בכתה. והיא אפילו לא ידעה על מה. אבל שני דברים היו ברורים לה. שהיא בוכה על מצבה הכללי ולאו דווקא על מצבה הנוכחי. הדבר השני שידעה שאם טיפסת על ההר הגבוה בניס ומתת מקור, הקור הוא סיבת המוות אבל לא הסיבה כולה. הסיבה הראשונה היא אתה. הספינה זינקה ממקומה וטסה אל האטמוספירה. כעבור שלוש שעות אחרי חצי שעה בחלל היא נחתה חזרה בניס. אלכס חיבק אותה. הוא חזרה הביתה וחיבקה את הבנות שעיניהן היו אדומות מבכי. ככה השיגה את הבד לפיג'מה של עננה.

ונוס ישבה על הספה בסלון זועפת. ידיה היו שלובות. עננה התעוררה ביקשה מים ולא הצליחה להירדם. היא שכבה על הספה לצידה ושרה, "על הקיר טיפס לו עכביש דובשן, הוא ברח משם…"

תסתמי תסתמי כבר, חשבה ונוס. היא לא הצליחה לחשוב.

"עננה!"

"מה?"

"תסתמי את האוזניים ותשירי".

"לא רוצה".

"אני מזהירה אותך אני אתן לך להריח את התחתונים המשומשים שלי".

"אני אגיד אותך לאמא".

"מחר תגידי בינתיים תריחי".

עננה שמה את הידיים על האוזניים ושרה: "ונוס מעצבנת אין לה כלום במוח היא חובשת כתר על התחת במקום לא נוח".

ונוס התקשרה לארמיט.

"היי חמוד גיליתי שאני מתגעגעת אליך", אמרה.

"גם אני", אמר ארמיט.

"אני רוצה לנסות ולא כל כך אכפת לי מעניין התחתונים", אמרה ונוס.

"תודה, אני אוהב אותך".

"כנראה שגם אני… חוץ מזה דיברתי עם חברה שהיה לה מישהו שהיה חייב מגפי קוראז' בשביל אתה יודע".

"הוא לבש את המגפיים?"

"לא, היא. ככה על המיטה".

"אהה… קיבלת תשובה מהמבחנים?"

"כן, תנחש".

"התקבלת".

"בטח שהתקבלתי, יש לי אמביציה".

"אה…"

"אל תדאג אני לא אטוס בלעדיך".

"תגידי מה ההורים שלך יגידו עלינו, שאני סוס טרויאני או משהו כזה?"

"נראה לך, אבא שלי ישמח. עמוק בלב נראה לי שהוא תמיד רצה שנהיה ביחד. ואמא שלי, אני לא יודעת, היא מעופפת, היא אוהבת דברים יפים".

"אנחנו יפים".

"אנחנו מדהימים, כפתור ומחט, שנייה אחותי הפסיקה לשיר… עננה!"

עננה חזרה לשים את הידיים על האוזניים ולשיר.

"חלמתי שיש לנו תינוק", לחשה ונוס.

"תינוק. באיזה צבע?"

"מה? אל תתחרפן לי אבל".

"מבטיח".

"תינוק לבן".

"אה… למה שאתחרפן, עדיף אני מניח".

"לך תבין למה אנשים מתחרפנים".

"הפוך על הפוך".

"משהו כזה… אז נפגש מחר?"

"כן".

"יש סוג של שאתה מחבב יותר? כאילו של תחתונים?"

"צרפתיות או בריף לבנות אבל אל תתאמצי יותר מדי, תודה ויני".

"טוב, אני אלך עם אליאן לקנות משהו… ביי מתוק".

בית האופרה הגדול של ניס היה פעם בלב גני הפקאן אבל אז הבינו שבית האופרה חייב להיות במרכז העיר. האופרה אין לה שום עניין עם טבע אלא חייבת את האורבני והאפלולי ואת הלבוש הססגוני. מסיבה זאת מרכז העיר היה מפוצץ באנשים. כמעט כל אנשי הבטחון כיוונו את תנועת התיירים והצופים שגדשו את הרחובות. הטיירלס של התושבים עצרו מול בית האופרה ומשם ירדו אל השטיח האדום לפני שהמשיכו הנהגים לחניית הרכב.

אליאן בדקה בפעם האחרונה את עצמה לפני שיצאה. לבסוף שמה נעלי עקב גבוהות עם אבזם לעקב בצבע בז' ורוד ושלוש שרשרות דקות, שתים עם חצאי עיגול ואחת עם פין דק מוזהב.

אלכס ראה את חששותיה.

"את נראית מדהים", אמר.

"תודה", אמרה.

הם יצאו מהטיירלס ועלו על השטיח האדום ונכנסו אל בניין האופרה. הם פגשו שם את כל החברה העשירה של ניס. אמה ואביה הגיעו גנדרנים ומצחיקים. אמה הגיעה עם נוצות ואביה עם חליפה חומה דקת גזרה שהדגישה את רזונו, מוקסינים חומים וצעיף מקטיפה. בחשיכת האולם הביטה אליאן בתקרה שעוטרה באורות קטנים ככוכבים ונזכרה בחצי השעה שבילתה בחלל.

האופרה התחילה עם בריאת העולם מהכאוס. ליקאון מחליט לבחון את האלים ומקריב את בנו, וכעונש יופיטר הופך אותו לזאב. יופיטר הגיע עם מכנסונים וחולצת פייטים מוזהבים. יופיטר מתייסר באהבה כאשר הוא נאלץ להסתיר את אהבתו לאיו והריונה מעיניה של יונו אשתו, והופך אותה לפרה. יונו שמה את איו בדמות הפרה תחת השגחתו של ארגוס, מפלצת בעלת מאה עיניים. מרקוריוס הורג את ארגוס ואיו ממשיכה לנדוד ברחבי העולם בדמות פרה, עד שהיא מגיעה למצרים, שם היא חוזרת לדמותה האנושית ויולדת את בנה, אפפוס.

יופיטר עצוב ומפתה את קליסטו, כשהוא מחופש לדיאנה. יונו מגלה את המעשה וכנקמה על כך הופכת את קליסטו לדובה. צייד, מנסה להורגה ויופיטר מרומם אותה לרקיע והופך אותה למערכת הכוכבים הדובה הגדולה. בתמונה הבאה רואים מערה יער, אקטאון רואה בטעות את האלה דיאנה במערומיה וכעונש היא הופכת אותו לאייל והוא נטרף בידי כלבי הציד שלו עצמו. יונו תופסת את יופיטר במיטה ומתחיל הוויכוח מי נהנה יותר הגבר או האישה. טירסיאס שחי הן כגבר והן כאשה מכריע את הוויכוח לטובת יופיטר. יונו מעוורת את שתי עיניו.

בתמונה האחרונה לפני ההפסקה טירסאיס משוטט אבוד ומנבא לאימו של נרקיסוס שיזכה לאריכות ימים רק "אם את עצמו לא ידע", אך נרקיסוס כידוע מתאהב בבבואתו שבאגם ודוחה את אהבתה של אכו. אכו הופכת להד, ונרקיסוס מת בייסורי אהבתו לעצמו.

אמה ואביה פטפטו ללא הרף כל ההצגה. דיאנה ויופיטר סחטו קריאות התפעלות מעיצוב הבגדים ואליאן הייתה מאושרת. בהפסקה נכנסה אליאן מאחורי הקלעים. היא פגשה את ג'ורדן ואת ננסי המלבישה.

"התלבושות מדהימות", אמרה ג'ורדן.

"תגידו לאליאן, היא לא הייתה בטוחה", אמרה ננסי.

הן הביטו על השחקנים מתלבשים. האדס צעיר עבר מולם עם קו מותן גבוה, צללית רחבה ומשוחררת, הרבה תחרה, בייחוד בצווארונים ובחפתים. חולצת 'דאבלט', מכנסי בריצ'ס, מגפיים, כובע רחב שוליים. הוא הוריד את הכובע ונישק את ננסי בחטף והמשיך.

"חתיך", אמרה ג'ורדן.

"מניאק חרא… מנסה לדחוף את הזין לפה של כל מלבישה", אמרה ננסי. "כמעט איבדתי את העבודה בגללו… אבל אני מניחה שזה לא עושה אותך לא צודקת".

"אני מצטערת", אמרה ג'ורדן.

"את צריכה לדחוף לו חרא של כלב לבריצ'ס", אמרה אליאן.

"מה?!" צעקה ג'ורדן וצחקה.

"מאיפה הבאת את זה?" שאלה ננסי וצחקה אף היא.

"אל תשאלו", השיבה אליאן. "סיפור ארוך".

"חייבת לזוז", אמרה ננסי. "את חייבת לי סיפור ארוך".

האורות כבו. אליאן האמינה שמה שהיא עוברת מאז העניין עם האובדן שלה בחלל הוא בהחלט פוסט טראומה. אלכס מולל את הבגד הרך שלה. היא ידע להעריך בד טוב. בתמונה החמישית אחרי ההפסקה אחת מבנות מינאס מספרת את סיפורה של הנימפה סאלמקיס, המתאהבת בהרמפרודיטוס ומתאחדת אתו לגוף אחד, דו-זוויגי. לאחר שהיא מסיימת את סיפוריה, היא הופכת לעטלף. פרסאוס, הורג את הגורגונה מדוזה, ומציל את אנדרומדה מלוע המפלצת לה הוקרבה. הוא נושא אותה לאישה, ובמשתה החתונה מתפרץ דודה של אנדרומדה, והחתונה הופכת למרחץ דמים, שמסתיים כשפרסאוס משתמש בראשה של מדוזה על מנת להפוך את אויביו לפסלים.

המוזות שרות על סיפור חטיפתה של פרספונה בידי האדס החרא, אל השאול, ועל חיפושיה של קרס, אמה, אחריה, והתלאות הרבות שעברו אותה בדרכה. האדס ירד מהבמה מרוצה מעצמו ולא ידע שהוא צפוי להיות מותקף בחרא. הסאטיר מארסיאס מתחרה עם אפולו בנגינה ואפולו פושט מעליו את עורו בעודו חי. לאחר מכן מארסיאס הופך לנהר.

והתמונה האחרונה האחרונה, בדיוק בזמן, רגע לפני שהפליאה, הגודש, האהבה, התשוקה, העצב, הופכים לעייפות, אימו של הרקולס מתחילה לספר על לידתו המשמחת ועל מותו העצוב. הרקולס הורג את נסוס הקנטאור שנתן לדיאנירה את כותנתו המורעלת ומבטיח לה כי היא מכילה סגולה לעורר את האהבה בלב הרקולס בעלה. הרקולס מת בייסורים לאחר שלבש את הכותונת על הר אויטה. יופיטר לוקחו אל השמיים והופך אותו לאל. סיום.

אליאן ואלכס ישבו בלובי. בלי משים אליאן שתתה יותר מהרגיל. בחדרם אלכס הפשיט אותה בעדינות והניח את הבגדים על הכיסא.

"אחת התלבושות הכי יפות שלך", אמר.

"תודה, מתוק", אמרה. הם נכנסו למיטה ואלכס מיד נשכב מעליה והביט בעיניה. אבל היא הביטה דרכו כאילו היה שקוף. כשנכנס, בגלל שהיה לו ארוך, הרגישה כאילו מפרידה ביניהם אטמוספירה שלמה. כל הרעדות וההשתנקויות והסיבובים והתנוחות נדמו לה כאילו היא נמצאת בספינה מסתחררת ונטושה בחלל וכשהתעוררה לבסוף היה החדר אפל וגוש גדול ושחור. זה ששכב לידה נחר קלות והיה קשה להבין האם היא עדיין חולמת.

60 צפיות