shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

שייט

עודכן ב: אפר 13

א


הם לא זכרו מתי שררה תחושה טובה כזאת בבית. בבוקר הם התלוצצו ואפילו שכבו. אפילו כשדיוויד האזין מעבר לדלת לא היה אכפת להם, להיפך הם ביקשו לצרוב את אוזניו. הם הסתובבו עירומים בבית ואפילו פתחו יין. וכשעמדו מול מקרר היינות ספרו יחד בעליצות כמה זמן ייקח לדיוויד לצוץ וכירד במורד המדרגות צחקו ולא הצליחו להפסיק כשהציע להם את הקברנה בשבעים דולר והם התעקשו על היין המתוק בדולר וחצי מהמכולת. הם לא זכרו מתי ראו אחד את השני עירומים עד כדי כך שהופתעו לגלות קעקועים חדשים אחד בגוף של השני. סוזי קעקעה את מחוות היד האחרונה של ארנולד שוורצנגר בסרט המחסל 2 כשהוא טובע בבריכת פלדה מותכת, וג'רמי כהרגלו הלך לכיוון של נושאים דתיים וקעקע את קריעת ים סוף בדגש על טביעת המצרים.

אחרי הצהריים הם התחילו באריזת המזוודות.

"אל תשכח לקחת בגדים חמים", אמרה סוזי.

"המזוודה כבר ארוזה", אמר ג'רמי.

"באמת?"

"דיוויד ארז לי ואין שום סיכוי שדיוויד לא שם בגדים חמים", אמר ג'רמי. "לך הוא לא יעז לנגוע במזוודה אז אל תשכחי שום דבר, בעיקר את התרופות."

סוזי תיעבה את התרופות הן גרמו לה לאי אונות מסוימת. דיויד והתרופות הוצמדו להם על ידי צו משפט אחרי שבוויכוח האחרון שלהם הם הטיחו חפצים זה בזה ושרפו את הבית ואת בית השכן ואת השכן המבוגר. גזר הדין כלל שורת צעדים שנועדו למנוע מהם כלא לכמה שנים. דיוויד היה הראשון והתרופות השני. בתחילה פלרטטו עם האפשרות לסרב, אבל לימס עורך הדין שלהם עודד אותם להסכים.

"יש לכם ילד למען השם, קחו אותם", אמר להם לימס.

"עד מתי?" שאלו.

"לארבע שנים, ואז זה תלוי בהמלצת האנדרואיד אם תתארך תקופת הבחינה, אבל אני לא זוכר מקרים שבהם המליץ הבוחן להאריך את משך ההצמדה, למעט מקרים סגוליים".

בדיעבד הם הבינו שאת ההחלטה קיבלו על סמך אחד מעורכי הדין הכי חסרי משמעות ביקום. וכי לימס היה אחד מהפקידים העייפים שלא עניין אותו שיט בנוגע אליהם. הוא דקלם מניסיונו העגום את המשפטים הכי קליטים, משכנעים ומניעים לפעולה, שיקצרו את משך זמן ההחלטה של לקוחותיו וישלחו אותו לקפיטריה כבר לפני הצהרים. הם בילו את שתים עשרה השנים הבאות בחרטה על החלטתם האומללה. בן זונה מניאק. דיוויד לא התכוון כנראה להניח להם בקלות רבה כל כך.


שניהם היו מבית עני. הם גרו באותה שכונה, בלוק מול בלוק. לא היה מה לדבר על לימודים. הם הועפו שוב ושוב מבית הספר התיכון ולמען האמת בראייה לאחור היה לזה מחיר, הם היו די מטומטמים. לזכותם יאמר שהם היו צעירים. שנים אחדות עבדו בעבודות מזדמנות, באריזה, בהדבקת מדבקות על מוצרים מיובאים, מפעלי מלט, תחנות דלק; והתגוררו בדירות הרוסות למחצה עם שולחנות סלון שהחליפו סם של דייר אחד בסם של דייר שני, כתם בירה של אחד בשני, והזינו את הצחנה הכללית שלא תתפוגג עד פינוי בינוי. אט אט הכירו אנשים. רכשו חברים. חלקם טובים יותר חלקם טובים פחות. היו להם כל כמה פריצות לבתי עשירים עם תירוצים אנרכיסטים קלושים, כי קשה לומר שבאמת החזיקו באג'נדה מסוימת לחיים; מלבד זה שהיו קשורים זה לזה בלב ובנפש לא עניין אותם דבר. בשלב מסוים פגשו את ג'ול והם התחילו לעבוד בתכשיטים בבזארים, הם למדו להשחיל וללפף, לעגל ולעצב. מה שנתן להם ג'ול במתנה לא נתן להם אף אחד והם אהבו אותו. נולד להם ילד. ג'וליאן. הוא גדל כפרא קטן, מוגלי של היער האנושי בכרך. הוא הלך בדרכם האנטי ממסדית האמורפית. מדי פעם פרץ ביניהם ריב, לרוב היה זה כשג'רמי ביקש לגונן על סוזי ודמו רתח כשנתנה לעצמה להיות קורבן. עמוק בלב רצה לגרום לה להתרגז והיה מקניט אותה בהערות ציניות. סוזי לא הייתה מישהו שאפשר היה להשפילו בהערות ציניות והוויכוחים שלהם היו מתפתחים במהירות כמו אש ומגיעים לאנרכיה מוחלטת. 12 שנים חלפו מאז הוויכוח האומלל ההוא ששרף את הדירה המסריחה ההיא ואת בית השכן ואת השכן. ג'וליאן נלקח למשמורת ובמשך החודשים הבאים נלחמו על חייהם.


הוויכוח ההוא שינה את חייהם לחלוטין. התרופות ודיוויד. התרופות הרגיעו אותם ודיוויד כיוון אותם היטב בכל מה שנוגע לחיים ולעסקים. מפתיע כמה מהר הגיעו מדירות מסריחות וחיי נוודות לדירה משלהם. מפתיע כמה מהר אתה יכול להרוויח כסף אם יש לך שכל... ודיויד היה שקול במוחו לזוכה פרס נובל. הממשלה פאקינג ידעה

היא עושה. הבני זונות. הם נעשו עשירים. אומללים, אבל עשירים. מרבית כספם הלך לפיצוי משפחת בעל הבית שנשרף. אבל נשאר להם די והותר. ג'ול נמצא ללא רוח חיים בדירתו עם מזרק נעוץ בווריד שבין אצבעות הרגלים והם הפסיקו למכור בדוכנים וירשו את הניהול. לעזאזל היו להם עשרות גברים ונשים טיפשים כמוהם שמכרו עבורם. דיוויד כמובן ניהל הכל. דיוויד לא היה אחד שעלול להתבלבל ולא לחדש חוזה שכירות או לא לשלם דמי לידה למוכרנית ולהיות חשוף לתביעות כמו ג'ול. את הגשות מס הכנסה עשה בפחות מחמש שעות נטו.

"הרבה דוכנים, הרבה מוכרנים, הרבה חוזי שכירות והפרשה קטנה אליכם", אמר דיוויד "לא עדיף לשמור על הדוכן בקריביים עם הפרשה גדולה יותר?" שאלה ג'רמי.

"לא", השיב דיוויד.


הם היו אז בני שלושים וחמש וכיום הם בני ארבעים ושבע. מאותו יום אומלל הם חשבו פחות או יותר את אותו דבר - עלינו לבכות על נעורינו ושמחת חיינו שנגמרו באבחה משמעותית של כעס. אחרי שתים עשרה שנה עורם כבר לא היה מתוח כמו פעם. חדוות המין כבר לא הייתה כמו פעם. מוחם הפסיק לפנטז לא משנה על מה, על מין, על מכוניות, לאס וגאס, ניו אורלינס, תהילה, סטייקים, המבורגרים בעלי 6 שכבות בקרוואן שבנמל. מדי פעם הם שקעו לתוך שיר נוסטלגי אבל זה לא היה כמו פעם, שאז הם היו במאה אחוז הזדהות, אלא יותר במבט חיצוני על איך שפעם היו בהזדהות מוחלטת.

אבל מכל הדברים שדיוויד שינה בחייהם הכי כאב להם היה בנם. הוא כיוון את חייו של ג'וליאן בביטחון רב. בדיוק מלאו לו 18. הם זכרו את ג'וליאן עירום, רק עם טיטול, אוזניות גדולות על ראשו מקשיב ללנון שר כמה קשה לוותר על חלומותיך. הם לא צילמו הרבה ומה שצילמו לא נשמר אבל הייתה להם תמונה אחת שראו את ג'וליאן מחייך, מוכתם במיץ אבטיח, וכל החיוּת של העולם מציצה מעיניו. חבריהם בדוכנים היו נותנים לו אוכל. הוא היה זוחל תחת שרשרת השולחנות וחוזר עם מציאות. רץ עם כלבים. מחבק חתולים. הוא אמנם היה צריך לוותר על חלק גדול מזה כשנכנס לחינוך חובה, אבל אחרי הצהרים היה יושב על הספה המוכתמת בדירות החשוכות, אוכל קורנפלקס וצופה בסרטים מצוירים בשיא הרצינות. מתחבא תחת הכרית כשהעניינים היו הופכים להיות טיפה יותר מדי מפחידים לגילו. הם זוכרים את הפעם הראשונה שנחשף לערפל ופניו היו בין פחד קמאי לשמחת הפוטנציאל המשחקי; שהם התווכחו; שאכל גלידה; כשנלקח לאומנה לכמה חודשים ופניו הביעו את כל אימת החשכה. איך הם התרסקו. דיויד החזיר אותו אליהם.

כל מה שסוזי קיוותה בסתר ליבה היה לחזור לבשל לג'וליאן את מה שאהב. שניצל. פסטה. אורז עם קטשופ. סתם פרוסה עם חמאת בוטנים וריבה. הפעם הראשונה שרתחה על דיוויד היה כשהכין שניצל. היא צרחה כמשוגעת. ג'רמי היה צריך להחזיקה ואחר כך לחבקה כל הערב. ג'וליאן הביט עליה בעצב, כאילו הייתה האם המשוגעת.

"אני לא רוצה שהוא יכין לו אוכל", אמרה. "אני לא רוצה שיכין לו אוכל".

"על גופתי המתה, הוא לא יכין לו יותר אוכל", השיב ג'רמי.

בפעם השנייה שסוזי התפרצה בחמת מזג טרופה הייתה כשג'וליאן לא הגיע מבית הספר. דיוויד אמר לה בטבעיות שג'וליאן הלך לחבר ויחזור אחרי ארוחת ערב. בפעם הזאת ג'רמי תפס אותה עם סכין מוצמדת לגרונו של דיוויד.

"אני מבין את התסכול", אמר דיוויד.

"אל תקרא לזה תסכול", אמרה סוזי.

"זה מה שזה", השיב דיוויד.

"אל תקרא לזה תסכול", אמרה.

"אין בעיה", השיב דיוויד.

"אל תתיימר להבין תסכול", אמר.

"אני מבין", אמר דיוויד.

"אתה לא מבין שיט... ואל תענה לי", אמרה סוזי.

בלילה ההוא הם שכבו על המיטה. צפו בתקרה ושתיקה מעיקה הייתה בחדר. ג'רמי עיסה את פניו. ותהה האם לומר את מה שרצה לומר. לבסוף אמר את מה שלא רצה להגיד: "אני מבין אותך מותק. אנחנו שבויים במעגל פלאים. אבל לעולם לא נשיג את האישור של דיוויד אם נמשיך לאיים עליו בסכין". סוזי הביטה עליו כאילו בו ברגע בגד בה את הבגידה הקשה ביותר. הייתה הפעם הראשונה שלא הרגישו כאילו הם תאומים סיאמים שהופרדו. אחרי זמן מה אמר ג'רמי: "פעם הבאה אני אקח סכין". אבל הנזק נעשה. וזאת הייתה הפגיעה הממשית מכל. כי יש פגיעות שאפשר רק לכסות.

מאז הייתה הפרדת כוחות שדובר עליה מעט בין ג'ולי לדיוויד. הם הצליחו בקושי רב להסביר לדיוויד מדוע ג'ולי מבקשת ממנו להתרחק ממנה. זאת הייתה הסיבה מדוע לא ארז לה את התיק. מדוע לא ראה ששמה בגדים חמים לערבים. זאת הסיבה מדוע לא בדק את הארנק שלה לראות שהכרטיס שלה נמצא ושהוא אושר שבוע מראש. מדוע לא פינה את הצלחת שלה. מדוע לא הזמין עבורה תחתוניות. להסביר לו את כל זה היה כמו להסביר לילד למה לפעמים ההורים אוהבים להיות בינם לבין עצמם.


בשעת ערב הם עלו למכונית. דיוויד כבר ישב מאחורי ההגה. הם נסעו מזרחה אל הים. דיוויד דפדף בתחנות עד שמצא תחנת רוק קלאסי. הנסיעה הייתה מדהימה. הם לא נסעו מאז שהסתובבו עם ג'ול ברחבי המדינה. כשהגיעו לנמל דיוויד הפקיד את המכונית בחניון לטווח ארוך והם נכנסו לאולם הנוסעים. מבעד לחלונות הזכוכית העצומים ניבטה הספינה המופלאה. בברושור היה כתוב ש-400,000 ספינות כאלו יכולות להכיל את כל האנושות. הם צחקו על המשפט הזה. משפט שלא אמר דבר. זה הזכיר להם את לימס. עורך הדין שלהם כבר היה מבוגר אבל לא פחות אידיוט. כשהסבירו לו את מעגל הפלאים אמר "אין חלופות עדיפות כרגע", אמר, "הדוחות המוצגים, לא עוזרים לנו".

הם התמקמו בחדרם. דיוויד התמקם בחדר ממול. חדרם היה עם נוף לאוקיינוס, חדרו היה פנימי. הם התקלחו ונכנסו למיטה עירומים. הם התכסו בשמיכה העבה. סוזי הניחה את ראשה בתוך צווארו של ג'רמי והם נרדמו כאילו לא ישנו שנים. כשהתעוררו הכינו להם קפה. הם נותרו עירומים. ג'רמי מצא ברושור שנתחב תחת הדלת. היה זה מידע על שעות הארוחות שכלולות בתשלום ומסעדות בתשלום נוסף. המסעדה הווייטנאמית הייתה מוקפת בעט ולידה בכתב ידו המושלם של דיוויד היה כתוב 'מומלץ'. ג'רמי קימט את הדף וזרק אותו לזבל. הים היה צבוע באור כסוף ומעט כתום. הם ישבו ושתו את הקפה בשולחן הקטן והאזינו למוזיקה. בחשיכה התלבשו יפה וניגשו לארוחת ערב במסעדה האמריקאית. הם שתו בירה ואכלו המבורגרים עם שש שכבות, אננס, בצל מטוגן וגבינה. גבעה גבוהה של צ'יפס חוסלה עם מיונז, אלף האיים, חמוצים וקטשופ.


הם התקשרו לג'וליאן. הוא בישר להם שהשיג את הציון הגבוה ביותר בפסיכומטרי. וגם שקיבל תשובה חיובית מאוניברסיטה נוספת, הפעם מסטנפורד. הוא שאל אותם מה שלומם אחר כך שאל בהלצה האם דיוויד חווה מחלת ים ושיבשרו לו על המכתבים שקיבל. הם התעלמו משאלתו השנייה, התחמקו מאישור לבקשתו ומסרו שהם נהנים מאוד. בפעם היחידה שביקשו להגיד לג'וליאן שאין לו צורך בדיוויד, שהוא יכול לעמוד בזכות עצמו, שהוא לא זקוק לקביים, שהם אוסרים עליו קשר אתו, הוא לא דיבר איתם חודשיים ארוכים. הם יכלו להבין את ג'וליאן אם נזכרו בקשיי העבר שלהם. הם יכלו לחשוב על כמה צמתים גורליים שאם לא היו בוחרים כפי שבחרו חייהם היו יכולים להיות הרבה יותר גרועים. הרבה פעמים הרגישו שניצלו בנס. שיא הקשר של ג'וליאן עם דיוויד היה בתקופת ההתבגרות. הוא היה לו מגדלור, פסיכולוג, בתקופה הסוערת הזאת. הם טעו לעיתים קרובות. ובכל זאת, הם ניסו להסביר לג'וליאן למה זה עדיף, אבל לא הצליחו. "נניח ג'וליאן", ניסו לומר, "שתראה סרטים שרק חבר שלך ראה, כמה תוכלו לדבר על סרטים?" הוא לא הבין מה הקשר.


כשסיימו את הארוחה ג'רמי הצניע מזלג בכיסו ואחר כך לא מיהרו לחדרם. הם רצו להאריך את הערב הזה כמה שרק אפשר. הם ישבו בלובי והמשיכו בשתייה ובנשנושים. הם יצאו לסיפון, הסניפו קוק וגלגלו מריחואנה. השמים היו מכוכבים במיליון כוכבים. אפשר היה לראות את תחנת החלל עדיין מנצנצת באורות השנה החדשה. הם צחקו. הם אפילו לא ידעו על מה. בשלב מסוים פרשו לחדרם ונישקו את כל הקעקועים זה של זה וכשגמרו נרדמו.

בבוקר הם הרגישו את המתח הולך וגואה. הם התלבשו, אכלו ושתו קפה בחדרם. אחרי כן הזמינו את דיוויד לסיפון העליון. הם התהלכו שם מביטים על המים והגלים. דיוויד הופיע מולם.

"איך אני יכול לעזור?" שאל מיד.

"דיוויד", אמר ג'רמי. "אנחנו מעוניינים למכור את עסקינו ולחיות על הריבית של כספינו".

"אני ממליץ כנגד זה", אמר דיוויד.

"אנחנו מבינים ובכל זאת", אמר סוזי. "אנחנו יוצאים לדרך חדשה".

"אם תעדכנו אותי מה הדרך, לאיזה תחום אתם מבקשים להיכנס, אני כמובן אוכל לתכנן את דרככם טוב יותר".

"כן כמובן", השיב ג'רמי, |בשלב זה אנחנו מעוניינים לנפוש, בטח יהיה לך קשה להבין את זה, אבל כל חיינו היינו על רגלינו האחוריות, כלומר תמיד…"

"במתח", אמרה סוזי.

"אתה בטח אולי מבין את זה באופנים שונים, אבל גם אם אתה תנהל את עסקינו, עדיין לא נרגיש לגמרי, חופשיים.. אנחנו אולי נרצה לשמר דוכן אחד בלוקשיין נחמד, אולי בקריביים, אתה יודע, שבו נעבוד…"

"אני חושש שלקחתי בחשבון את כל הסיבות לפני שהשבתי שאני לא ממליץ על זה, רווחה נפשית הייתה לחלוטין אחת מהן, באף מקרה אני לא רואה סיבה לוותר על הקרן שלכם", השיב דיוויד. "אתם בוודאי יודעים שג'וליאן יתחיל ללמוד הקיץ בהרווארד… מהבעת פניכם המופתעת עם מזיגה של אכזבה אני מבין שהוא עדיין לא סיפר לכם ושבחירתכם אולי הייתה שונה, דיברתם הרבה על זה שהמוסד קצת מרוחק לטעמכם… על כל פנים זה עדיין הבחירה הטובה ביותר עבורו וחייבים לקחת את זה בחשבון שהוא לא יוכל לקבל מלגה לפי ההון המוצהר שלכם, על כן שכר הלימוד והמחייה כעת עומד על 100,000$".

הם עשו את דרכם לאורך הסיפון העליון. הם שתקו כאילו במחשבה על דבריו. אנשים מעטים היו בדרכם. רובם התרכזו באזור המזון, חלקם כבר יצאו לאזורי השעשועים, הבריכה הקולנוע והקניון. הם הגיעו לירכתי הספינה וניגשו אל מעקה הספינה. היה זה המקום היחיד עם מבט ישיר למים, שלא היה סיפון תחתון שבלט החוצה.

"אתה יודע דיוויד, שזה לא נתון לוויכוח", אמר ג'רמי.

"בוודאי. בסופו של דבר זאת החלטתכם. אבל אני רוצה להזכיר לכם שטיב ההחלטות שלכם נבחן…"

באותו רגע סוזי דחפה את דיוויד בשתי ידים אל מעבר למעקה. ג'רמי היה צריך שניה להתעשת והוסיף לדחוף את האנדרואיד מעבר למעקה. הוא ממש רץ עם כל הגוף כדי להצליח. דיוויד נאחז ביד אחת במעקה וג'רמי דקר את ידו שוב ושוב ושוב במזלג. הוא ריסק את היד עד שזו שיחררה את אחיזתה ודיוויד צנח המיימה מנסה לאחוז בכל שנקרה בדרכו. אך הוא צנח למים. לרגע אחד נכנס למים וברגע השני צף על גבו. מסתכל עליהם במבט שליו.

"פאק הוא צף", אמר ג'רמי.


ב

את יתר המסע עשו בבית המעצר. יאכטה מהירה נשלחה לאסוף את האנדרואיד, בנמל הראשון הוסגרו חזרה ואת היומיים הבאים עשו בהעברות למדינתם. לבסוף נחתו בבית המעצר המוכר. ראשון לתא המעצר צעד ונכנס לימס. הוא הביט עליהם במבט חמלה. הסיבה שלא תקפו אותו הייתה שהם היו קשורים לשולחן ההיוודעות. סוזי ירקה לו בפנים. לימס ניגב את פניו.

"זה לא עוזר", אמר.

"אנחנו לא צריכים עזרה", צרחה עליו סוזי.

לימס יצא משם אחרי זמן מה כשהבין שהוא לא רצוי.

ג'רמי וסוזי הופרדו ולא יכלו להיות יחד. הם הכירו את הנהלים והשהות בבית המעצר הייתה האחרונה בבעיותיהם. מה שהיה יותר הטריד אותם היה שג'וליאן לא הגיע. הם ניסו להתקשר אליו אבל הוא לא ענה. הם תהו האם דיוויד חזר אל הבית. הם קיבלו המבורגרים ושתיה. לבסוף אחרי שעות ארוכות נכנס אל חדר המעצר החוקר שלהם. שמו היה איתן. הוא היה אדם מוצק, גבוה ורחב. היה לו מבט שאפשר לסמוך עליו.

"אני אקדים ואומר שזה עניין של זמן קצר עד שתשוחררו ללא הליכים משפטיים. אני לא יודע אם אתם יודעים אבל עניין התומכים הסינטטיים הגיע היום לבית המשפט העליון. בימים הבאים אמור העניין אמור להגיע להכרעה. כנראה עד לביטול המוסד של תמיכה סינטטית".

"אתה אומר שאנחנו לא היחידים", אמר ג'רמי.

"לא", השיב איתן.

"ומה בנוגע ל…"

"התיק שלכם?"

"מאחר ועברו ארבע שנים עם תומך סינטטי כפי שנקבע בהכרעת הדין המקורית, שילמתם את חובכם ואתם משוחררים".

פרץ של בכי יצא מסוזי. זה היה בלתי נשלט. היא פשוט הקיאה את זה החוצה. זה הצטבר ונעשה שומני כמו צואה מקוניאלית.

איתן הגיע לה ממחטת נייר.

"פרידמן אמר שהפתרון הממשלתי לבעיה הוא בדרך כלל רע כמו הבעיה עצמה", אמר.

"מתי אוכל לראות את ג'רמי?" שאלה סוזי.

"בקרוב", אמר איתן. "כמה זמן הייתם עם האנדרואיד?"

"12 שנים", השיבה סוזי.

איתן שרק בשקט. זה לא היה מתאים לו. אבל כנראה חש שזה הכרחי.

"לא הרבה החזיקו מעמד. הרבה חזרו לכלא אתם יודעים, הרבה התלוננו לרשויות, אתם באמת מקרה מבחן מאיפה זה מגיע?" אמר איתן.

"חשבתי שנסיבות חיינו הפכו אותנו למשהו ייחודי, משהו שלא מקבל מרות, היה לי ברור שמשהו איתנו לא בסדר", השיבה סוזי.

"מסתבר שלא, נמצא שהתומכים הסינטטיים לרוב מעניקים את התחושה הזאת".

איתן השאיר את סוזי בחדר הקטן. הירקרקות של הקירות והתאורה המעומעמת וגילה אחרי 12 שנים עשו אותה קטנה יותר ומבוגרת יותר מהתמונה שראה בתיק שלה. עם פניה של אנטי ממסדית אופיינית. עם הקעקוע שמבצבץ ועולה מחוץ לתמונת הפרופיל שלה ומגיח בקצהו כדי לרמז על אופייה.

כשפנה איתן אל ג'רמי, גם כאן הרגיע אותו קודם והודיע לו על שחרורם הקרוב. זה לא בכה אבל עיניו נעשו נוצצות. גם הוא נראה שונה מתמונת התיק הפרופיל שלו. גם אצלו בצבץ קצהו של קעקוע הפעם מעורפו. הם נראה כמו מגף אוסטרלי שנחבט קצת יותר מדי בחצץ.

"איך נשארתם אתו כל כך הרבה זמן? מה עשה אתכם לייחודיים כל כך?" שאל איתן.

"אתה יודע איך זה להרגיש אשם כל הזמן?" שאל ג'רמי.

"לא", השיב איתן.

"אתה בר מזל וטיפש", אמר ג'רמי.

סוזי וג'רמי נסעו לקריביים כמו שרצו. את החופשה שקטעו המשיכו מכאן כל חייהם. ג'וליאן לא בא לבקר אותם בשנה החולפת. הם אמרו לעצמם שאלו החיים.

פסח 2019

1 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.