shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

בלון גז

עודכן ב: 30 ספט 2019

"אמן אמן אני אומר לכם אם לא יפול

גרגר החיטה אל תוך האדמה ומת, יישאר לבדו,

וכאשר מת יעשה פרי הרבה.

האוהב את נפשו יאבדנה

והשונא את נפשו בעולם הזה ינצרה לחיי נצח"

(הבשורה על פי יוחנן, פרק י"ב, 24-25)


א


"תצאו החוצה… תכבו את המזגן… אלוהים… הפעם זה משפט... תעלו מיד למעלה…"

טאנין ויאליש יצאו למסדרון ועלו מיד למשרדים. על שימוש בפריאון ופריצה למערכת האוורור של החדר של טאנין הם יכלו לקבל שלושה חודשי ריתוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שתפסו ראש מפריאון אבל כנראה הגיעו לנקודת המפנה.

"אנחנו צריכים לגוון קצת", אמרה טאנין.

"את יודעת, זה לא שגזים מסתובבים פה חופשי", אמר יאליש.

הם צחקו צחוק של נידונים למוות. איזו נפיחה עם דמעות ותחושה מעורבבת של ייאוש ושל רצון לפרוץ מגבולות העצמי אל חופש בלתי ניתן לשליטה. הם עדיין היו תחת ערפול חושים והמסילות והמסדרונות האובלים לא סייעו להם.

"אני צריך להקיא", אמר יאליש. "מותק עוד צריכה לצאת היום ואם אתעכב היא תהרוג אותי".

השניים התנחמו בעובדה שגם אם יקבלו מאסר זה לא יהיה משמים מהמציאות. חוץ מזה התמזל מזלם והביקור של הרמת"בח - ראש מחלקת ההתיישבות בחלל החיצון, שמו נגזר ממחלקה בת אלף שנים, כשעוד עשו הפרדה בין חללים פנימיים לחללים חיצוניים, חלק מהלך מחשבה גדול יותר של חלוקה להיררכיות והפרדה כדי למשול - יקרה בסוף השבוע הבא וחנינות ניתנו לכולם לצרכי עבודות שירות וכדי לתת מצג שווא של קן ארנבות אחד גדול ומאושר.

מושבת החלל בירח הייתה בערך בת שלוש מאות וככזאת הייתה ישנה ומיושנת. מדי פעם נמצא איזה תקציב לשפץ איזה חדר, מה שהדגיש את העליבות של השאר. המושבה הייתה מורכבת ממבנה משושה בהיקף של מאה שישים קילומטר. הבניה הייתה מחול, חצץ, אפר געשי וסיד שנחפרו במכתש היילי בצד המרוחק בירח. המבנה היה מרשים ובדומה לימי הבינים הקירות היו עבים מאוד איפה שלא היו חלונות כדי לחסוך בברזל ובטון ליסודות, ועל כן היה גם בעל קשתות מרשימות. החלונות נעשו מחול דק שנשרף במחצבת בן אמירש שהעניקה להם צבעוניות של פלטה אפרפרה. חוץ מזה היו שם הרבה כוכים שאריות של מבנים קדומים, ומרתפים היכן שרצו לחסוך ביסודות ובנו לעומק. כל המבנה היה תוצאה של התוכנית 'אספקה עצמית' שהגו כמה אנשים לפני מאות שנים בנוגע להתיישבויות. התוכנית אמרה שכל מקום יתקדם בקצב שלו מבלי שישנעו עבורו ציוד פרט לטכנולוגיה גבוהה. כתוצאה מכך שאפו כל ההתיישבויות במערכת השמש ומחוצה לה (שוב חוזרת לה ההגדרה של פנים וחוץ) לדאוג לעצמם ברמת המאקרו, מה שגרם לכך שהמבנה הירחי היה תמונת נוף מולדתו - מדכא. על מאדים סיפרו, שהמבנים היו נאים, צבעונים ודקים הודות למחצבים העשירים, כמו ההבדל בין לחם שיפון חום וכבד עם ממרח חלבון לבין בוריטו צבעוני ומצודד ממולא אורז סלט ושעועית.

אבל לא רק המחצבים עשו את כל ההבדל בין התחנות, הוסיפה לכך האמונה שמישהו מחבב את מאדים יותר מהירח וכנראה שהמישהו הזה היה בדרך לכאן. כל ביקור של ראש ההתיישבויות בדרך כלל נשא בצידו מענק נאה. אחרי הפעם האחרונה שביקר כאן החליפו שלוש מאות משתנות קיר בשירותי הנשים. על כן הרושם החיובי שביקשו מנהלי התחנה לעשות והתקווה בליבם של טאנין ויאליש כשצעדו במסדרונות.

"במערכות סגורות שום דבר לא יכול ללכת לאיבוד", הרגיעה אותו טאנין, "אפילו לא בני אדם. כשהייתי קטנה בכדור הארץ היה לי אקווריום עם טרנטולה. יום אחד בום, הטרנטולה נעלמה, איפה לא חיפשתי, אה-מה-מה ידעתי שהיא בתוך הבית אין לה לאן ללכת.."

יאליש חיכה לסוף הסיפור אבל טאנין כבר נדדה במחשבות שלה לחלון התחנה. היא הייתה בטוחה שראתה דבר מה מנצנץ בחולות האפורים מסביב.

"ו.." דחק בה יאליש.

"מה? אה, אחרי שבוע אחי הגדולה נעקץ בביצים, מסתבר שבחורף עכבישים מחפשים מקומות נטושים להתחמם".

"אז מה את אומרת?"

"אני אומרת שלושה דברים, הראשון, לא להגיע למצב כזה שהמקום הנטוש בבית זה הביצים שלך, ולא לבוקסר. השלישי והיותר חשוב, שבמערכות סגורות כמו ברחם, אתה שותה את הפיפי של עצמך".

"מקווה שישתינו עלינו מהר כי אני עוד צריך לחזור הביתה עד שבע. מותק צריכה לצאת", אמר יאליש.

הם הגיעו למשרדים וישבו ממול לדלת של מזכירו של סגן קצין ביטחון ראשי.

"מה קרה לאח שלך… כאילו לביצים שלו?" שאל יאליש.

"אין שום הבדל יאליש בינו לבין הביצים שלו", אמרה טאנין.


...


כעבור שעה וחצי בקרוב נפתחה הדלת.

ד"ר אמיתי לב קוראג', מזכירו של סגן קצין ביטחון ראשי, פתח את הדלת.

"את ואתה תכנסו פנימה", אמר. "בנים של זנאים מניאקים".

טאנין ויאליש הביטו זאת בזה. טאנין לא הגיבה. היא האמינה שהסגן התכוון לזכר כללי ולא התכוון במודע לגרוע אותה מהקללה. הפעם הוא נראה מרוגז ביותר. הם עוד רצו לחייך בהשפעת הפריאון אבל איכשהו היו צלולים לדעת שלא כדאי.

"מה אתם רוצים?" צרח המזכיר.

טאנין ויאליש הביטו זה בזה. היה להם נאום. דרישות. אבל זה לא היה המקום או הזמן. כלומר, הם רצו הרבה. דברים שקשורים למהות וגם דברים שוליים ביחס למושבה, ניתן לציין רק את השורה התחתונה שם הם היו כבר שנתיים במושבה וסרבו להישאר. אבל אם לא השתגעת או רצחת מישהו לא יצאת מכאן, וגם אז היה זה לבית סוהר או לבית משוגעים. וליאליש הייתה משפחה. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לרצוח מישהו או להשתגע. אם ישתגע מותק תרצח אותו ואם ירצח מותק תשתגע.

"על שימוש בסמים, יש לכם חודש שירות", אמר הסגן, "ועל פריצה למערכת המיזוג יש לכם חודשים שירות. גניבת פריאון יש לכם עוד חודש שירות, ועל זה תוסיפו את החודש על תנאי שיש לכם, אחרי זה יתווספו לכם עוד חודשיים על תנאי בעבירה הבאה... עכשיו תעופו למנהל המחלקה שלכם ותתעדכנו מה אתם צריכים לעשות…"


...


הייתה כבר שעה ערב מוקדמת ועוד מעט התחנה תתחיל את טקסי השינה. האורות יתחילו להתעמעם באלפית האחוז לומס מהבוקר, אבל הייתה זאת אלפית אחוז משמעותית על המוח. עוד מעט לא יראו ילדים מתרוצצים במסדרונות. כל ההורים המותשים שמלווים ילדים לחוגים יתחילו לעמוד בתור כדי לעלות על המסילות הארוכות. כל הרווקים יתחילו להרגיש מעט בדידות. טעם לוואי של רעב יהיה בפה של אלו שחיכו עם הארוחה עד שישובו הבייתה.

טאנין ויאליש הגיעו למשרד של מנהל מחלקתם. השניים היו בקרי איכות במפעל המתכת. אף אחד מהם לא חשב לרגע שהם יחסרו שם והם כל כך רצו לעזוב, יאליש רצה ממש לעזוב וטאנין רצתה משהו יותר מופשט, משהו שלא הצליחה לשים עליו את היד והיה כל כך מסובך להסביר בגלל סיבות שלא היה לה אומץ כרגע להסביר אותן לעצמה פן תבכה. הם נכנסו ללא גינונים לחדרו של מנהל המחלקה, אלייזה קטוש והתיישבו מולו. לא היה דיסטנס במחלקת הברזל מאז שקטוש הגיע. הוא היה צעיר יחסית במחצית שנות החמישים שלו, סופר בשעות הפנאי, אוטודידקט ובעיקר אדם נוח לכולם. ההספק של מחלקת הברזל ניתן היה לומר הן בפניו והן שלא בפניו, לא היה מרהיב, אבל למנהלי התחנה היה שקט בגיזרה הזאת. עובדי המחלקה חיבבו אחד את השני, דבר שהיה קשה להגיד על מחלקות אחרות בתחנה. היו שחשבו שזה היה בגלל שקטוש צמח מתוך המחלקה ולא הוצנח מלמעלה עם כישורי ניהול אקדמאיים, אבל טאנין ויאליש הבינו שזה בגלל שהוא פשוט באמת בן אדם אמיתי. טאנין הייתה מאוהבת בו. היא לא הצליחה להסביר את זה ליאליש מדוע היא מאוהבת במישהו שגדול ממנה ב-12 שנים. היא שאלה אותו: "אתה יודע לדמיין, אבל באמת לדמיין, איך דג נושם במים, מבלי להשתעל? כשתדע, אולי תבין קצת יותר את המרחב אליו אהבה יכולה להתפשט".

קטוש צפה בשני עובדיו קורסים בייאוש אל הכיסאות.

"מה?" חייך קטוש.

"למה הם לא נותנים לנו לחזור, קטוש", שאל יאליש. "לא לזה התנדבתי כשהצטרפתי לחיל החלל, לא לעבודות משרדיות".

"תסבירו לי שוב למה כן התנדבתם?" שאל קטוש.

"התנדבנו להיות כובשי דרך, לא בוטשי דרך", אמרה טאנין. "לא התנדבתי לחיות בין שתי נקודות. רציתי להיות אחרי הספרה העשרונית, לא לפניה".

"לא רציתי להיות חלק ממשהו ישן, רציתי להיות חלק ממשהו חדש", הוסיף יאליש.

"אתה יודע מתי התחלנו לעבוד עם כלים מאבן? לפני 14 מיליון שנה".

"אתה יודע מתי נבנתה קתדרלת לה פוי? לפני ארבעת אלפים שנה".

"כל מה שאנחנו עושים פה זה לחזור על העבר", אמרה טאנין.

"לחזור על העבר זה כמו להפיק חומר מת", אמר יאליש.

קטוש התקשה לקפוץ מאחד לשני. אבל הבין מה הם רצו כי כבר שנתיים הם רוצים את זה. הם פשוט הלכו והעמיקו והשתכללו עם הזמן. דבריהם העמיקו, הסמים השתכללו, וכמו שאמר המינגווי, הם דיברו שיכורים והוא היה צריך לערוך אותם צלול.

"המטרה הייתה ונשארה אותה מטרה חמש מאות שנים לפני שאני התגייסתי", אמר, "אנחנו משתנים אבולוציונית לחיים בחלל, כל השאר זה 'אספקה עצמית'".

"די כבר עם ה-'אספקה עצמית' הזאת", קרא יאליש.

"כמה זמן נצטרך עד שהמין האנושי ישתנה אבולוציונית לחיים בחלל?" שאלה טאנין.

"זה יקרה במפתיע", אמר קטוש. "כל אחד מאיתנו הוא פוטנציאל להוליד ילד חלל שלא צריך טיפול תרופתי כדי להימנע מדלדול הדם, רככת, תחושת העצמי הפיזי וריאות שלא יקרסו. איפשהו בכל המושבות יצוץ ילד כזה, סטטיסטית זה חייב לקרות. לפחות זה מה שהסבירו לי. אף אחד לא הבטיח לי שנפרוץ לאנשהו".

"קטוש, אני לא יודע האם יש בסיס מדעי לקשקוש הזה, אתה יודע שעשו ניסוי עם מושבת זבובים, שקצצו את הכנפיים לכל הזבובים ולכל הצאצאים ובמשך חמש מאות דורות לא נולד אף זבוב בלי כנפיים?" אמר יאליש.

"חוץ מזה קטוש אתה יודע כמה זמן זה עלול לקחת?" שאלה טאנין.

"מיליוני שנים", אמר יאליש.

"במקרה הטוב", אמרה טאנין.

"אתם לא יכולים לחזור לכדור הארץ", אמר קטוש.

"אני לא רוצה לחזור", אמרה טאנין.

"אני רוצה. למה לא? בגלל הרככת? אני מעדיף להתמודד עם שיקום ארוך מלהשאר פה עוד יום אחד", אמר יאליש.

"ומה עם הילד, מה תעשה איתו יאליש?" שאל קטוש.

"תאר לך קטוש", אמר יאליש מבלי להסס לרגע, "שלא הייתה אבולוציה של האדם הניאנדרטלי והוא היה נשאר ניאנדרטלי. אז מה שווה כל הדרך עד אז? האדם הניאנדרטלי לא היה יכול לטפוח לעצמו על השכם, ואיך בדיוק נוכל להעריך את החיים שלנו אם אין סיומת?"

"יותר מזה יאליש", אמרה טאנין, "תאר לך קטוש שהיום בדיוק יש אבולוציה של קבוצת שימפנזים לפרנתרופוס איך היינו מתייחסים לזה? אני בטוחה שפחות בשמחה ממה שהתלהבנו מזה לפני 2 מיליון שנים".

"אי אפשר לחיות בלי משהו לשאוף אליו", אמר יאליש.

"ולחיות בעבר", אמרה טאנין.

"הירח סיים את תפקידו, הליבה התקררה, נותרו מקומות אחרונים בעלי כוחות מגנטיים, אבל מלבד זה, זהו, הוא סיים ולא תהייה שום תחייה או אבולוציה ואם תהיה אבולוציה היא תהיה שקרית".

"אם היית מביט מהחלון הייתה רואה שפני הירח הפכו לפח אשפה", אמרה טאנין. "אנחנו רק מייצרים זבל".

"בדיוק", אמר קטוש.

"אז אתה מסכים איתנו?"

"כן", אמר קטוש.

"אז אתה מסדר לנו העברה?"

"אתם לא יכולים, הרככת", אמר, "אתם יודעים מתי נחת העצם-מעשה-אדם-הראשון על הירח?"

"אני מהמר על המאה ה-19", אמר יאליש. "הכל קרה אז".

"קרוב. 1959. לונה 2. היא התרסקה לא רחוק מכאן באימבריום, בין ארכימדס ואוטוליקוס. אם זה היה קורה היום זה היה נוחת על המקלחות של צוות הצוערים של מנהל התעופה. עכשיו, חוץ מחלקי המעטפת לא הייתה מערכת הנעה אבל כן היו אנטנות, מונה גייגר, מונה נצנוצים, מגנטומטר ומאתר מיקרו־מטאוריטים. כן. מה

שלרוב לא יודעים, זה שאחרי שלונה התרסקה, בערך חצי שעה אחר כך, התרסק גם הטיל של השלב האחרון. רשמתם?"

"קטוש, אתה ציני עלינו?" שאל יאליש.

"אני לא בטוח שאפשר להגיד 'ציני עלינו'. ובכלל לא. הכל בא מלמעלה. מה שהטילו עליכם לעשות בחודש הקרוב לפני בואו של הרתמ"בח הוא לנקות את פני הירח… הדרך שבא נתייחס לעצמינו זה הדרך שבה יתייחסו אלינו… כך אמרו… הדרך שבה תתייחסו למשימה ההיסטורית הזאת היא הדרך שבה יתייחסו אליכם.. הדרך שבה תחיו, היא הדרך שבה החיים שלכם יראו".

"קטוש…" אמר יאליש.

"עכשיו", אמר קטוש, "תמצאו את האור, אחד הטענות המרכזיות בהגות של מארכס הייתה שמוצר הוא מטאפורה שחוקה, כבויה, אין לה אופק מעבר להיותה, אין לה המשך מעבר לגבולותיה, אבל רעיון, רעיון הוא אור, הוא חסר גבולות, אתם חייבים, ואני אומר את זה כי אני מחבב את חלקכם ואוהב את השאר, למצוא לכם את הרעיון שבירח, הרעיון שחורג מגבולותיו, אני לדוגמא בחרתי באבולוציה שאולי תקרה פה".

"בולשיט", אמרה טאנין.

"קטוש רק שתדע שלא סתם בחרת במושגים מהסוציאליזם, כי הכל פה זה כזה, פסאודו-סוציאליסטי, אבל הירח לעולם לא יפרח או יתפתח במקום בו החוקים נקבעים מראש, אנחנו, הרדיקלים החופשים, אנחנו מוטציה, הקפיטליזם הוא מכשירה של המוטציה, הוא הקטליזטור של האנושות, של האבולוציה, אנחנו ניצור את האבולוציה, כי אבולוציה זה מרי אזרחי".

"לדוגמא מי יודע מה פריאון עושה לביציות שלי", אמרה טאנין.

"או לזנבות של החבר'ה שלי?" אמר יאליש.

"אוי יאליש… אז אתם רוצים לישם קפיטליזם בתחנת חלל, אה?"

"נגיד, ורק לדוגמא שיתנו לנו לסחור בסמים ותוך שבוע תראה אותי משדרג את דירת המגורים שלי משלושה חדרים לארבע עשרה, אנשים יתחרו על משאבים ותחרות תוביל לכושר המצאה".

"נראה לי שהדבר ידוע, אבל קפיטליזם מוביל לפשע וזניחת החלשים", אמר קטוש, "נראה לי שראש המושבות סומך על מוטציות יותר טבעיות מאשר תעשיית הסמים, חוץ מזה טאנין מתי שכבת עם מישהו לאחרונה? מרוב סמים את נופלת למיטה בתשע. אז לא אני לא חושב שיהיה ניתן להפיק משהו מהביציות שלך", אמר קטוש.

קטוש לא סיים לדבר ויאליש כבר התבונן בטאנין וחשב: "אוי לא".

"זה לא עניינך…" אמרה טאנין ודמעות החלו לעלות בעיניה.

"זה נכון..." אמר קטוש, "אני דואג לכם. אתם צריכים חגים. אתם צריכים מסורת. אתם צריכים יותר להיות חלק מהחבורה, אתם צריכים אהבה, אמפתיה, תנו לקהילה לחלחל אליכם".

"באמת?" שאלה טאנין.

"לא", אמר קטוש. "הפעם באמת הייתי ציני עליכם. תהיו מי שאתם וממחר אתם בתברואה עד שבוע הבא. תמצאו את לונה".


...


טאנין ויאליש יצאו ממשרדו של קטוש מהורהרים ועצובים. לא היה זה בגלל משהו שקטוש אמר, אלא יותר בגלל השעה המאוחרת, הרעב והטעם הרע בפה וירידת הפריאון. הם נפרדו בחיבוק ודידו לביתם. יאליש נכנס לביתו. מותק כבר התלבשה וחיכתה לו ליד הדלת מרוגזת. לצערו, נורי כבר ישן וכשיצאה הלך לנשק לו נשיקת לילה טוב. הוא נשכב לידו וקרא קצת בספר שנורי קיבל מהגן. הספרים שנכתבו בירח היו נחמדים ברובם. הספר של קטוש לילדים היה די מסריח. זה בגלל שהוא חשב שהוא חכם למדי. 'למצוא את האור', אידיוט.

"אבא", קרא לפתע נורי.

"מה חמוד, אתה לא ישן?"

"אתה מסריח אבא".

"אני כבר הולך להתקלח..."

"אתה בא איתי מחר?"

יאליש הכניס את ידו מתחת לשמיכה וליטף את גבו הנעים של בנו.

"מה יש מחר?" שאל.

"פסטיבל אומנויות לחימה ואוכל מקומי", אמר נורי.

"כן, אין בעיה", אמר יאליש. הוא קם מהמיטה של בנו ונכנס להתקלח.


...


טאנין הלכה לביתה התקלחה ויצאה. בשעה עשר דפקה על דלתו של קטוש. כשפתח הביטו זה בזה. קטוש ניגש ראשון וחיבק אותה. היא הייתה צריכה את החיבוק הזה. היא הייתה עייפה מההתרוצצות היום. כמו כלב שמחפש מקום לישון בלי להפסיק.

"מה קרה מותק?" שאל אותה קטוש.

קטוש חיבק אותה וטאנין התחילה לבכות. אחרי שנרגעה התרחקה ממנו והביטה בו.

"קצת נפגעתי ממך", אמרה.

"אני מצטער, התגעגעתי", אמר קטוש.

"גם אני, אבל הייתי כל השבוע קצת שפופה", אמרה.

"אני יודע", אמר קטוש.

אחד הדברים שקטוש למד על עצמו היה שהוא לא חכם במיוחד. כולם החשיבו אותו לחכם והוא הוקיר להם תודה על כך, אך עמוק בלבו, לא האמין להם. 'רק ידידי אמת יבקרו אמת', אמר הורטיוס וכן: 'לא די שהשירים יהיו יפים אלא צריך שיהיו גם מהנים'. והוא יודע שלפעמים הוא לא היה מהנה כפי שחשב. והוא ידע שיצירותיו היו משמימות. טאנין אהבה את יצירותיו, אבל קטוש לא האמין לה. היא גם אהבה להיות איתו ואהבה את גופו המזדקן, על כך האמין לה יותר. כי אהבה לא כמו ספרות אין לה כללים. טאנין ישבה על הספה שלו בסלון. הוא חשב שאחד הדברים היפים והמהנים ביותר בחייו הייתה טאנין והפיג'מה שלה על הספה בסלון.

"שב", אמרה לו. "אני רוצה לספר לך משהו".

לבו של קטוש דפק במהירות. הורטיוס לא האמין בדאוס אקס מכינה. גם הוא לא. אבל עמוק בלבו יייחל לכך.



ב


מלבד אשפה מנהלתית התחיל להאסף סביב המושבה גם זבל פרטי. אנשים היו מסתובבים במושבה ובמקום לקחת את מה שיש להם לפח המיחזור היו מניחים אותו במנעל האוויר הקרוב ושואבים אותו החוצה. היה אפילו מי שלא הצליח להגיע לשירותים ודפק חירבון במנעל והעיף את זה החוצה. היו שרצו להגביל את הגישה של האנשים למנעלי האוויר וזה היה מתבקש, אבל היו שחששו שזה יחסל לגמרי את היכולת של האנשים לא להרגיש כבולים. היכולת לפתוח ולסגור ולהגיע אל הריק בחוץ הייתה זכות שמורה למתיישבים בחלל מימי קדם. חלק מהאחריות. חלק מהחיים. אבל מה לעשות שמתחילת ההתיישבות לא כל האנשים חדים כמו אסטרונאוטים, והם דיברו בעיקר על הצאצאים שנולדו בקצב מסחרר.

"חלק מהם, עובדים כמונו פה בתברואה", אמר יאליש. "בלי להעליב אותם או אותנו".

טאנין ויאליש, לבושים בחליפות החלל הצהובות המצחינות משנים של זיעה, סבבו סביב המושבה, העלו רגולית של עשרות שנים ואספו בעזרת מוט קפיצי כוסות שתיה שבורות, גושי קקי קפואים, גלולות מניעה לגבר, בדלי סיגריות, משחקי ילדים, מחברת חגים של דקולי מכיתה ו'-4 מלפני 120 שנה, לסת.

"ככל שאנחנו מתרחקים מתקופת התור הראשון בפליאוזוקון שמתאפיין בדקולי חסר החוליות אנו נכנסים לתור השני ומוצאים לסת נאה של חולייתן שנשתמרה היטב", אמר יאליש.

השטח היה מואר באור הקר שבקע מן החלונות ומזרקורי מינהל האחזקה. הרחק לפנים הביטה בהם אפלולית של הירח, האפלולית שכל אחד בתחנה היה מביט בה בשעותיו המיוחדות ורואה בה ומצפה ממנה כל מה מעסיק אותו. אומרים שיש חשיכות ויש חשיכות, יש חשיכות הריוניוות ויש חשיכות עקרות. חשכתו של הירח הייתה מהסוג האחרון. כל אחד עזב את החלונות בתחושה שכל מה שירצה לא יבוא מחשכת הירח. אולי חוץ מספינתו של הרמת"בח.

יאליש דפדף במחברתו של דקולי. שיעורי הבית עדיין לא היו מוכנים. לכל הרוחות. כשיצאו העלה באלפית הגרם את ההליום בתערובת הנשימה. למרבה הפליאה טאנין סירבה. קולו היה קצת גבוה מהרגיל אבל נדמה ששום דבר לא משעשע את טאנין היום.

"טאנין", אמר יאליש.

"מה?"

"זה לא מצחיק?" שאלה יאליש.

"מה?"

"העניין עם שיעורי הבית", השיב יאליש.

"מצחיק".

"והקול שלי?"

"מה איתו?"

"לא מצחיק?"

"מצחיק".

"אה אה. למה את לא מדברת איתי?"

"אני קצת עצבנית," אמרה טאנין.

"מה קרה?"

"אני בהריון".

"קטוש?"

"אז מי, לכל הרוחות?"

"אם זה הוא אז מה הבעיה?"

"הבעיה שאני לא חושבת שאוכל להיות אובדנית any more… חסל סדר פריאון, הליום, ובמקרה כזה מה אני אהיה? ראית פעם אמא רדיקלית בעלת מנת משכל ממוצעת כמו שלי? כלומר ראיתי אבות, כמוך, אבל זה היה בגלל שלא הצלחתם במאה אחוז לחוש אמפתיה לצאצאים שלכם… ואני מתכוונת מאה אחוז..."

"שיט…"

"אז עם מי תעשה פריאון מעכשיו? תמצא לך איזו אחת אחרת?"

"אף פעם, נמצא לנו דרך להיות רדיקליים".

"איככס…" קראה טאנין.

יאליש הגיע בקפיצה. "מה זה?"

"אני חושבת שזאת ארוחת צהרים של מישהו... " אמרה טאנין והתחילה לבכות. "זה ההורמונים".

"בואי ניסע לים. עזבי אותך עכשיו מתוצרים בני זמננו, בואי נלך לחפש את שאריות לונה."

"אתה חושב שאם הוא יהיה ילד חלל מושלם הוא לא יחוש שעמום כל כך גדול מהשגרה?" שאלה טאנין. "מול החזרה הזאת על ההיסטוריה?"

"אני מקווה", אמר יאליש. "תראי".

הם הביטו על התחנה. מהרבה חלונות ניבטו אליהם פרצופים של אנשים שתהו מה הם עושים שם. הם נופפו להם לשלום. טאנין הרימה חתיכת חרא ונופפה עם המקל. אחרי זמן מה נמאס להם והם גררו את קרונית הזבל אל מנעל האוויר. אחרי שסגרו את מנעל האוויר הורידו את הקסדות והניחו אותן לצידם, אחר כך ערמו את הזבל במרכז החדר. יאליש הוציא קוביית בנזין מוקשה. הוא הניח את הקוביה בתחתית הערימה והדליק אותה במקצר. הם ישבו על שני ארגזים והביטו בלהבות. הלסת הייתה אמנם קפואה אבל לא לקח לה הרבה זמן להידלק.

"מעניין ממה מת דקולי?" אמר יאליש.

טאנין התחילה שוב לבכות.

"אני לא מוכנה לזה", אמרה.

"תתנחמי בזה שנדחפת אבולוציונית להיות אמא. מה אני אגיד? את יודעת שלקח לי שנה לאהוב את נורי?"

הם הביטו בלהבות האש. הן ריצדו במהירות ומדי פעם הייתה איזו להבה שניתקה מהבסיס ונראתה כמו מזנקת למעלה.

"חבל שלא הבאנו משהו לאכול", אמר יאליש. הוא דפדף במחברת החגים של דקולי. "תשמעי. חג ההתישבות הירחית נחגג בעשרים וחמישה בפברואר, החג מבטא את הצלחות העבר והתקוות לעתיד".

"מדכא, ללמוד על העבר, זה להתעלם לגמרי מההווה".

"אפרופו עבר, יש לנו לאסוף עוד את לונה והמשגר שלה, אחרת התקוות לעתיד למשתנות בשירותי גברים יתפזרו עם הרוח".

טאנין ויאליש חיכו עד שהמדורה תסתיים. אחרי כן חבשו את קסדותיהם ופתחו את מנעל האוויר. שאריות המדורה והארגזים עפו בערך שלושים מטרים קדימה.

"בסוף יתברר שבזכות האפר האנושי ובזכותינו עוד יגדל משהו בחוץ", אמר יאליש.

הם פסעו לאיטם אל הג'יפ, ולפני שעלו עליו הביטו לאחור. שארית האור מהשמש האירה את מרומיהם של הכיפות הפנדנטיבות של התחנה. כמה אנשים נראו עדיין יושבים במשרדיהם. לא ממש עניין אותם דבר כדי להביט החוצה ולראות את השניים מביטים בהם. וזה היה מובן מבחינתם.


...


על הדלקת האש במנעל האוויר דרך אגב הם קיבלו 3 חודשי שירות.


לג בעומר 2019

25 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.