אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.

shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

המנהל

עודכן ב: 19 נוב 2019

המשפט


מושבת החלל הייתה חשוכה כמעט לגמרי. חוץ מבעלי האישורים, מיליון וחצי איש כבר הסתגרו בביתם מפני העוצר. הלילה הכפוי הגיע לאוקרה בכל פעם שהמושבה חרגה מתקציב האור כפי שנקבע בחוקתה. לא יכולת לעשות הרבה בחשיכה פרט להתהפך במיטה ולחשוב.

בה בשעה ישב בדין ראש ממשלת אוקרה ושופט העליון, מרים עוקרבי. מרים סירב לפסול את עצמו למרות שידע שאין משוחד ממנו. לא הייתה לו תשובה תחת איזה הגיון יושב בדין המחוקק והשופט. אבל אם יש דבר שהרתיח את דמו של מרים הייתה זאת רשעות. "אמת היא אמת", טען, "אי אפשר להיות משוחד באמת".

ההגנה ידעה היטב שגורל לקוחה נחרץ וכך היה.

ביושבו בראש ביה"ד, מרים הרשיע את המערער, חקלאי, בעבירה לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, שעניינה אי העמדת שעות מקלחת הולמות ל-10 עובדים זמניים שהועסקו על ידו, וגזר עליו קנס בסך 20,000 ש"ח בגין כל עבירה, ובסך הכל 200,000 ש"ח. בנוסף, הורה ביה"ד האחרון כי המערער יחתום על התחייבות להימנע מעבירות בהן הורשע בשלוש שנים ממועד מתן גזר הדין.

את שמע גזר הדין המערער עשה בפנים מרוסנים מכעס, בעיקר מתוקף אזהרתו של בא כוחו כי אם יצייץ יבולע לו ורק זאת בלבד מנעה מהטיפוס הקשוח למראה לקפוץ על השולחן ולנסות לפחות לחבוט בשופט היושב בראש. 200,000 אלף ש"ח קנס, משמעותם הלוואה שתעמיד אותו כמקרה סעד ציבורי, ובמושבה הסגורה הכוונה הייתה לקבל שירותים ציבוריים באוכל, שינה ומזון.


לשמע גזר הדין, יצחק, העוזרת האישית של מרים עוקרבי, חפנה את פניה בידיה. מרים הוסיף עוד ועוד מתנגדים לשלטונו. כעת היה קל יותר לספור את תומכיו על פני שונאיו. היא קמה ממקומה והלכה לפגוש אותו בחדרו. מרים פשט את בגדי השופט. "אם אני לא יכול לשפוט מישהו, איך אוכל להמליץ על חוקים?" שאל שוב ושוב.

פמלייתו עשתה את דרכה לביתו. השעה כבר הייתה מאוחרת. אשתו לבטח כבר נרדמה. נהג, מאבטח ויצחק. אף על פי שביקש משכנות ציבורים, בשל בטחונו כראש מושבת אוקרה ובגלל שיקולים של יראת כבוד, קיבל בית נאה למדי בקצה המושבה, מול החשיכה של הספר.

מאותה סיבה של צניעות מרים גם לא ביקש משכורת אלא סעד ציבורי וגם בקשתו זאת לא נענתה. "מה יאמרו", אמרה יצחק, "מה יאמרו רוב האנשים שזקוקים לסממנים חיצוניים על מנת להעריך אדם? מה הם יאמרו אם תסתובב בבגדי סעד? לא ולא! מה יגידו ראשי מושבות אחרות? מה הם יגידו?"

הם הגיעו לקצה המושבה ונכנסו לאחוזתו. המאבטח נכנס לסריקה מהירה של הבית ויצא. יצחק ישבה על הספה ופתחה את האוריין. החדשות על המצור עדיין כיכבו בחדשות הכלליות. היא כיבתה את האוריין, קמה ממקומה ונפרדה ממרים.

היא סגרה את הדלת ונעמדה ליד המאבטח. היא הוציאה שתי סיגריות מהתיק ונתנה אחת למאבטח. הייתה זאת עברה שדינה סעד ציבורי לשנה. חוק למניעת העישון והחשיפה לעישון, התתתשמ"ג-2183 1.(א)לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת (להלן - התחנה). (ב)לא יחזיק אדם במקום המפורט כל מוצר טבק או כלי לעישונו (להלן - התחנה); בחוק זה, "מוצר טבק" – כהגדרתו בחוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק, התתקמ״ג-2183.


מרים נכנס אל חדר השינה. בת הזוג שלו כבר ישנה. היא השתחררה מחוזה הזוגיות שלהם בדיוק שבע שנים אחרי בואם אל התחנה, כדת וכדין. כשופט ידע שאין לו מה לומר על כך. מצד שני נשארה איתו. היא טענה שלא אהבה חוזים, חקיקה ופסיקה.

הוא ביקש לנשקה אך ידע שתתעורר.



המטאוריט


אף אחד לא שיער שהוא יחיה לספר על הרגע הזה. הדבר החל לפני עשרים שנים כאשר הבחינו לראשונה עמוק במי החומר השחור שבו מרחף הכוכב שלנו, באסטרואיד הנע לעברינו. כינו אותו עין הכריש שקבע לו את טרפו; אפלה בתוך אפלה; צורה מרהיבה של אסון; ברכה. מה או מי, חשבתי עליו בפליאה, יכול להיות מכוון לעבר מטרה אחת לאורך זמן רב כל כך. מי או מה מסוגל להחזיק באמונה כל כך הרבה זמן. מבני האנוש אלו מעטים, רק חדורי הנקמה; בלי נקמה, אף אחד לא יכול. טועה מי שמתמיד במסלולו וחושב שאיננו מונע מנקמה. לא. מבני האנוש שמתמידים במסלולם אלו רק עצמים מחוסרי חיכוך, מתים.

ככל שהתקרב האסטרואיד הייתה האירוניה גדלה באופן ישיר לגודלו. הנה התברר כי זה מדהים ביופיו, פלאזיט מברזל אב, וגבישי אוליבין ירוקים-צהובים מקופלים במטריצת ברזל-ניקל; לא עין של טורף באפלה, אלא להיפך, נברשת אורות מהבהבת מסלון אצולה של מין בלתי ידוע. התגובה הראשונית של תשעים אחוזים מדרי התחנה התעלמות, ומאז, לפי חוק החלוקה השווה, כל אחד לפי מבנה נפשו, התחיל להתפרק. אף אנוכי, באותם ימים, צעיר, מלא אמונה בעתיד טוב יותר, נשבר בי משהו, משהו בדבר טיבו של היקום והתחלתי דרך של מעידה מטה. היו חלשים ממני, אנשים שנטלו את חייהם בידם, אני רק נטלתי את נפשי. יש להבין שבימינו עדיין לא מתאפשר אישוש גופני במעבר בין כוכבים; שנות הכבידה הייחודית, הרכבי האוויר, עשו אותנו יצורים סינגולרים, שבויים, או לפי הציטוט המדויק בלשון המשפטנית של חוזה ההעסקה: "לפי טבעו של הטבע, הקבלן הפרטי (העובד) לא יבוא בטענה או משום טענה על הגירה חוזרת לאחר שנה קלנדרית". לא היינו בודדים, היו לנו אהובים וחברים בתחנה, אך חלקנו האמין שלא היה זה אלא מכוח השבי והם פסעו אל עבר החשיכה ראשונים. באותם שנים ראשונות ראיתי את הברכה.

כעבור עשרים שנים כבר היה האסטרואיד ממלא את הכל, מחשבות, עבר, עתיד, וחלק מהשמים. אי אפשר לתאר איך עולם שלם עוסק ועסוק ומעכל את מותו הקרוב. מתבוננים בתקווה ובכעס כיצד אף אחת משיטות הגרירה והדחיפה והפיצוץ לא מגיעות לידי מימוש על ידי אף אחת מהמעצמות בארץ, מסיבות שהזכירו אוזלת יד בכל אחד מהסכסוכים הישנים הגדולים בכוכב ההוא, ולנו לא היו די משאבים. בדרך הטבע לכל אדם קצובות מנות הצער האישיות שלו, בהם חבריו ואהוביו מסתכלים עליו ומשתתפים בצערו, מי בצורה קרובה יותר ומי בצורה קרובה פחות, אבל לעולם לא באותו אופן. אנחנו היינו עולם שהיה אבל במידה שווה. משקפים זה את צערו של זה.

עד כה תועדו אין ספור מעברים בין אסטרואיד למטאוריט. הקטן בין חמשת הראשונים גרם להכחדת קרטיקון-פלאוגן שהכחיד את מחצית מכלל החיים בארץ, הגדול ממנו במעט, גילח חצי מכוכב הלכת שלנו ושני אלו היו בקטרים שמ-12 ועד 10 ק"מ, ובמהירות ממוצעת של עשרים ק"מ בשנייה. האסטרואיד שלנו, השנדליר, היה בקוטר של 13.5 ק"מ ובמהירות של 22 ק"מ בשנייה. וכך, אבלים על מותנו, הגענו אור ליום הקצר, כשהשמש נעה 22M מהר יותר מהרגיל, הוא חתך את האטמוספרה הצעירה והדלילה שלנו. שובלו נראה כחץ אל הדבר וששת שובליו הקצרים שנמשכו מבליטותיו האחוריות, נראו כלהבות מרצדות. הוא התחיל עם בוקר וסיים את חדירתו בערב המאוחר, נעשה כפה אש מעוקל. היו מי שעמדו במרפסות וברחובות להביט לו בעיניים מתוך צורך עמוק של נחמה כלשהי; הייתה מי שהתייחדה עם אהוביה, והיה מי ששינן פסוקים ישנים כמוני, פרא כאבשלום הנתפס בענפיו של שיח, מחכה למותו.

המטאוריט נע לעבר המרדיאן הפדרלי, מעל מכתש ארי-6 הגדול, צובע את השמים באור אדום, הרחק מעבר לקו האופק. כשנחת לבסוף עברו כמה רגעים עד אשר שמענו את החבטה העמומה וכעבור שעה חשנו ברעידת האדמה. וזהו. ניסים קורים בשקט. ימים של גשם ליוו את ההתרסקות אבל פרט לכך, היינו עדים לצירוף מיקרים אשר היה שקול להשתקפות הפוכה מוקטנת של בריאת החיים - F=R/2. מיקום ההתרסקות במערת חול עצומה, זווית הנחיתה עם קריסה פנימית, עם פיצוץ פנימי-חיצוני של הליום לכוד, מיתנו את הפגיעה. זה היה בלתי אפשרי מכל בחינה מדעית. על כן אור ליום הקצר אנו חוגגים את יום הבריאה המחודשת ומדליקים שבעה נרות.

אני לא יודע להסביר בצורה מדעית איך הגענו למצב שבו אנו לא מסוגלים מסיבות שונות לחשוב בעד עצמינו, מדוע הפסקנו למרוד, מדוע הפסקנו להאמין. אבל ללא ספק מדובר בכך שמגיל צעיר מוטמעת בנו ההבנה שאנו חיים בתוך מערכת סגורה. שאחד תלוי בדבר, והדבר הוא האחר, והאחר היא המערכת. שהכל התחיל בדבר והדבר היא תחנת החלל. אנו שבויים באופן טוטלי וחסר פשרות כמו שבאף דור לפנינו לא היו. הדבר העצוב הוא שאנחנו לא מסוגלים למחות ולדרוש ולבקש את מה שמגיע לנו, כל מחשבה אקראית בכיוון הזה מעבירה בנו מבלי דעת, תחושת בחילה. ככל שחשבתי על כך הבנתי שלא הייתי מסוגל להיגאל ללא החסד שבא מלמעלה.

גבולות המחשבה חזקים מכל גבול ממשי. גבולות המחשבה הם זמן ומרחב שמתקצרים ומתרחבים בהתאם לכוחות גדולים מאיתנו. חלקם נמצאים בבניין קונטרול 1 וחלקם נמצאים במקומות שלא ניתן לזהותם, אבל גם הם נמצאים במקומות של בעלי כוח.

כל זה נגמר עבורי באור ליום הקצר בה קיבלתי עדות לדבר הגדול שמעבר. בה קיבלתי שחרור מגבולות התודעה שכפו עלינו. קיבלתי שחרור. לפתע יכולתי לנשום, ראיתי בעיני רוחי מרחבים פתוחים וכפי שידוע לכולכם, באותו יום פסעתי במסדרונות התחנה, נכנסתי אל סעד ציבורי בקומה השישית, פסעתי אל סלסלת הפירות ואחזתי זמן ממושך בתפוח זהב צהוב, בעל נקודות חן ונמשים, חייכתי, ליבי דפק במהירות, הסתכלתי ימין ושמאל, ותחבתי אותו במהירות אל כיסי ויצאתי. עם התפוח הגנוב, מסדרון הקומה השישית נראה לפתע חסר גבולות, ארוך כאורכו של הנצח, כל צעד לא קיצר את המרחק מהמדרגות או מהמעליות או מכל מקום מחבוא, אלו רק המשיכו והתרחקו. ואז נחתה על כתפי ידו המבורכת של איש משמר. הוא לחש במבוכה, ללא ספק עם בחילה בבטנו, והביט עלי כעל משוגע.

הרב לייטמין.

אור ליום הקצר 2165.

הרב לקח את הדף וניסה לחשוב איך להחביאו. דפיקה בהולה בדלת זירזה את החלטתו שאין מקום גאה יותר ובעל חשיבותו מאשר כיס חולצתו שמעל ליבו. הוא פתח את הדלת ופגש את לווינו, נער צעיר שניתז ממנו ביום מן הימים הסוערים ומאז קרסו חומריהם והוא נהפך לירחו. נער צעיר שהיה יונק באור ליום הקצר והיה בלתי אפשרי להסביר לו שמקורותיה של אמונה היא באי סבירות. לא היה צריך להסביר לו סטטיסטית; לא הייתי צריך להסביר לו שאם קיים רעב קיים אוכל, אם קיימות רשתיות קיים אור ואם קיים צורך לאמונה קיים דבר מה להאמין בו. כל זאת הנער הבין, היה זה נער נבון, אך ללא חסד עליון לעולם לא יגאל. שכלו מבין את עומק הטרגדיה של חייו אבל הוא איננו יכול לחוות חופש אמיתי עד שלא יזכה לחסד.

הם יוצאים החוצה, אמר הנער.

הרב הנהן בראשו ויצא לקראת כוחות המשמר שילווהו לבית המשפט.

החופשה

המחשבה מה ייקח לארוחת ערב באה והלכה וכל פעם דחה אותה סול בתיעוב. לא בגלל שבגילו הוא הפסיק לאכול כמויות וזה דיכא אותו, אלא בגלל שהיו לו תכניות אחרות. אשתו לא רצתה להגיע השנה. הסטטיסטיקה הראתה שבעשור השמיני יש ירידה בניצול שוברי הזכות השנתיים בבתי המלון ובכוח הקניה בחנויות המוזלות. ההצגה של כניסה למלון; הצ'ק אין המזויף שבאמת לא הכרחי; הוויכוחים העקרים על שדרוג החדר; ההכרות המזויפת עם עובדי המלון; המיטה הלבנה מדי; הריח האופייני; הארוחות התכופות; המשפחות הרעשניות גרמו שבגיל הזה מתחילה להופיע העדפה ברורה לחופשה בבית, אכילה בסעד ציבורי, שיטוט חסר כיוון ברחבי השכונה המקומית, ביקור חברים ובייביסיטר לנכדים. רוב האנשים בגיל זה העניקו או מכרו את הזכות הזאת לאנשים אחרים. בגיל שמונים זה חוזר חזרה לשימוש רגיל של פעם בשנה. זה נקרא בתחנה משבר גיל השבעים.

את בטוחה? שאל את אשתו. להחמיץ את המלון השנה? כן, השיבה. זה מעל לכוחותיי, אמר, אני אלך. תלך, אמרה באותו רצון שעודד אותו לעשות כל מה שרצה העיקר שיהיה מאושר. כך היה לפחות היה משוכנע רוב חייהם המשותפים.

הוא סידר את בגדיו בארון המלון. מדי פעם הלך ומזג לעצמו כוסית קטנה שקנה בחנויות המוזלות, היה זה מקסימום האלכוהול שניתן לו אישור לרכוש. כששתה את הכוסית הראשונה תהה כיצד גופו הבלוי יגיב לזה, ההתחלה הייתה נעימה וחמימה והמראות מהחלון נראו הומוגניים ומוכרים לפתע. אורות השקיעה צבעו את קווי המשקעים של מכתש איי-6 בצבע רך ולא מנוכר. הוא הביט על הקפסולות הקטנות שקיבל מרופאו. ירידה בחשק המיני, עצבנות, דיכאון, ירידה במסת העצם – כל אלה, אמר רופאו, אנחנו כבר יודעים, מאפיינים את תופעות גיל המעבר. אבל לאחרונה מתברר שהתופעות הללו תוקפות לא רק נשים לאחר שנפסק להן המחזור החודשי, אלא גם גברים.

לא מדובר רק בבעיות אורולוגיות? שאל.

לא, מדובר גם בשורה של שינויים פסיכולוגיים כמו דיכאון, נטיות אובדניות, עצבנות-יתר ועייפות. כמו כן, ישנן עדויות לירידה במסת השרירים ובהידלדלות מסת העצם. ממש כמו אצל הנשים, ישנם רופאים שמציעים לטפל בבעיות הגבריות הללו באמצעות תחליפי הורמונים, וכשמדובר בגברים זהו הטסטוסטרון, שמכונה גם "הורמון התשוקה." אתה מעוניין?

הוא פתח את הקופסה, והניח לאזהרות. הערב הוא לא בעניין של אזהרות. הוא לקח גלולה אחת ולגם עוד כוסית. מה הוא יאכל? הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר, הכל עורר בו שעמום וגועל. הוא חשב על הסיגריות שעזב בכדור הארץ, מונחות על הדשבורד של המכונית שלו בנמל התעופה. מתי זה היה? לפני חמישים ושש שנים, כשעוד טרח להעמיד את השיער אחורה. הוא חייג את הטלפון בפתק שעל השולחן.

כן, שאל קול נשי נמרץ וחסר רכות.

היי, אשמח להכיר אותך, אמר.

שעה תשע, דירה מאה עשרים וארבע DL, אמרה האישה. בלי שלום ובלי להתראות השיחה התנתקה.

הוא ירד במדרגות המלון אל חדר האוכל ומצא את חבריו כבר מקיפים את השולחן. ארבעה זוגות חברים ותיקים להוריד את אשתו. הם סיימו את בקבוק השמפניה.

הוא שתה מים ואכל עיגולי לחם וחמאה.

זה הכל? תהתה יולי.

כן, השיב וחייך אליה. תמיד חשב שיולי הייתה היפה בחבורה, אבל דעתו זאת מעולם לא נהגתה ולא הייתה לה שום משקל בעולם האמיתי. ומה עם חוק אבוגדרו, חשב על כך, אם נפחים שווים של גזים בתנאי טמפרטורה ולחץ דומים מכילים מספר שווה של מולקולות, אז אולי בלון מלא ב-2 ליטר מחשבותיו שווה למשקל בלון המלא ב-2 ליטר חנקן ובלון המלא ב-2 ליטר חמצן.

יש לכם מושג למה מנהל קונטרול 1הכריז על התפשרות עם המורדים? שאל ארדיאן.

זאת חידה, השיבה יולי.

למישהו נשאר שובר לשמפניה? שאל סולי.

נשארו לנו עוד שלושה, אמרה יולי, למה?

אולי נפתח עוד אחד, השיב סולי.

בואו נשאיר שיהיה לנו אחד לכל ערב, אמרה אבהאט.

סולי קם וכל המבטים התרוממו.

בלי קשר לעניין השמפניה, פנה לאבהאט, אני פשוט הולך לנוח.

הוא יצא המסעדה וחלף דרך דלתות המלון. הוא חש התרוממות רוח. הוא חש תשוקה ענקית לכל דבר. הוא חש שעיניו מופצצות במידע לא מסונן, V1 לא השבית ולא חסם אף הבזק אור, אף קישור, ומוחו יצר את כל התבניות האפשריות מסך כל הצורות שהוא קלט. הוא חש שחזרה לו יצירת הדימוי התלת מימדי שאבדה לו זמן רב. הו! כמה ארוכה וסבוכה הייתה הדרך מהמלון לתחבורה הציבורית כשאתה צועד אותה ברגל. כאשר הגיע לתחנה הוא לא ראה אף אחד פרט לצללים מטושטשים של כמה תיירים חדשים, מאחורי הקירות המעוננים כמו בירה קרה וקפואה במסעדה מחוממת. הוא נכנס לקישורית ומיד נתקף בנינוח עדין של עירבוביית בשמים. כדי להבין מדוע הרגיש כל כך מוזר היה צריך לחזור ולעלות איתו חזרה את כל הנפילה למצבו במשך חמישים שנה, להביט בהיסטוריה המסודרת מדפים על גבי מדפים כרונולוגיים ולהגיע לפני הקרקע. חמישים שנה של נפילה בחור ארנבת יסתיימו במדשאה קטנה שבה הסכים עם חבריו להמריא אל החלל. סולי הצעיר ישב מול השמש, מסונוור, שיכור מבירה וסיגריות רבות מדי, מביט בארנבת קטנה מציצה ממחילה קטנה בדשא, מחייך, צוחק ומאושר.

הוא טלטל את ראשו בעצבנות לפזר את הזיכרון הישן וכששם לכך לב הבחין עד כמה מוזר זה יכול להראות. הוא הרים את ראשו וראה בחורה צעירה יושבת מולו. כיצד לא הבחין בקישורית עוצרת ובה נכנסת. היא לבשה בגדי שירות וקרוב לוודאי עבדה בבתי המלון באזור. על צווארה הייתה קשורה מטפחת ירוקה זרחנית. היא חייכה לעברו ושקעה חזרה במכשיר הקשר שלה. רגליה היו צמודות יחד. קו חצאיתה הגיע כשני סנטימטרים מעל הברכיים. גרביונים העניקו לרגליה גוון מבריק. רגליה הסתיימו בנעלים שחורות צרות, עם עקב גבוה ומרובע. הקישורית עצרה בתחנה שלו והוא ירד.

החלק שבו שכן מסדרון מאה עשרים וארבע של מתחם המלונות היה קרוב לוודאי החצר האחורית של האזור. לא היו בו התבניות המיוחדות שנועדו להעניק למתחם מראה לא שגרתי שעשוי להעניק תחושה של חופש. לא היו בו דקלים מוארים באורות כחולים לדוגמה, ולא היו בו ספסלים מעוטרים בסרפנטינים דמויי ברונזה. היו אלה הרחובות והמסדרונות הרגילים למדי עם זאת הייתה בו תחושה של הזנחה מסוימת כראוי למגורי עובדי צוות. הדרך הובילה מעלה ונכנסה אל מסדרונות מגורים. הוא חיפש את 124 אבל הבחין רק ברחובות מהעשרת הראשונה. הוא חיפש מפה וכשמצא אותה הבחין עוד כמה ארוכה דרכו. הוא נע מעלה לעבר מפלס גבוה. אף אחד לא נקרה בדרכו. החלונות החלביים היו מנוקדים באורות הבוהקים של בתי המלון המרוחקים. במפלס השישי הגיע למסדרונות 120-124. ב-124 פנה למסדרון D ומול דלת 124 DL הסדיר את נשימתו ודפק. הדלת נפתחה. בחורה נאה הציצה ומיד פתחה את הדלת. הוא נכנס אל החדר וחש כי גופו גדול מדי. היה זה חדרון רווקים קטן. ניחוח קלוש של אהבים עמד באוויר. הבחורה הייתה לבושה באופן ביתי אבל נאה למדי. שב, ביקשה והוא התיישב על הספה. הוא שקע פנימה על מזרון עדין ומפנק וזה הצחיק אותו משום מה. הבחורה הורידה את הסוודר שלה, נותרת בגופיה התלויה על רצועות דקות והתיישבה מולו בשיכול רגלים. מה הסגנון? שאלה. אני רוצה לשבור קשרים אוטומטים, השיב. הנה שם, אמרה והצביעה על סיגריה בנייר כחלחל מגולגלת ביד. סולי לקח את הסיגריה והחזיקה בידו. שם, אמרה הבחורה והצביעה על מצת בצורת ארנב לבן. הוא תפס את הארנב ובחן אותו לפרטיו. איך? שאל. תלחץ על האוזניים. הוא לחץ על האוזניים ולהבה כחלחלה ננשפה מפיו של הארנב. זה חזק, אתה בטוח? שאלה. כן, השיב. הוא לחץ שוב על אוזני הארנב והדליק את הסיגריה. הבחורה הפעילה קולט אדים נייד שהכיר מעבודתם של מלחימי רשתות. הוא החזיק את העשן בריאות, ולפתע כבר לא האמין, הוא לא האמין בהרבה אמיתות. הן חלפו כמו רשימה מול עיניו וידע שהוא כבר לא מאמין באף אחת מהן.

לא עושה באמת את כלום? שאל. לא, נענעה הבחורה בראשה וחייכה לראשונה מאז שנכנס. כמה כמוכם יש אנשים, פליטים? הבחורה צחקה וסימנה שהיא לא מתכוונת לענות. יפיפייה, אמר ולשביב רגע נחרד. תודהף אמרה. איך אתם אתם עושים את זה? שאל. מחר בבוקר תעביר לי את יתרת הימים שלך כאן, ככה אנחנו עושים את זה. אם אתה רוצה גם סקס, אז גם את יתרת הימים שלך שנה הבאה. לא! הלוואי, אני לא מתכוון לבוא לכאן יותר. אני זקן, ולא יודע איך זה קשור, בעיקר נשוי, אוהב. אני יכולה גם רק להראות לך. לא, בבקשה, קשה גם לי ככה. חוץ מזה כרגע שום דבר לא אומר לי שום דבר לא אומר לי. אתה מאושר? שאלה. כן, השיב, מאושר אני הולך עכשיו. קח, אל תשכח, אמרה. זה יכול להיות מה? שאל. פתק עם האשראי שלי השיבה ותחבה לו את הפתק למכנסיו. הוא הרגיש את ידיה בכיס מכנסיו כמו פיל שמנקה את שפמו.

בצהרים ארז את בגדיו. הוא הביט בפרטי האשראי בפתק הקטן שהניח תחת בקבוק האלכוהול הריק. פיל קטן שמנקה את שפמו. הוא ירד אל הלובי והעביר את יתרת הימים שלו לזכות הבחורה ועשה את דרכו אל תחנת הקרונית. הוא לא זכר את דרכו חזרה מ-124DL, הוא רק זכר שבשלב מסוים ישב מול עשר סחרחרות מים פרבוליות, מוארות באורות מתחלפים, מזוגגות ומשתקפות זו בזו עד אין סוף, כשהוא מותש ומתנשף על סף מוות. ככל שניסה לחשוב לא הצליח לדמיין משוואות ממעלה שנייה. מדי פעם הבחין בפניו משתקפים בזרם. לקראת בוקר איש משמר הפך אותו על גבו, בדק שהוא נושם וסטר לו על לחיו. כשקם ונראה מאושש לקח ממנו האיש פרטים מזהים וליווה אותו אל המלון. סולי חיכה לתוצאות הלילה ההוא וידע שהם יהיו ההשתקפות היחידה לכל מי שהיה פעם אחת, באיזה לילה אקראי.

הוויכוח

מרים ישב בדין. הנאשם נכנס פנימה. הוא כינה עצמו רב, מונח שלא נשמע בתחנה מעולם. מרים לא ידע עדיין כיצד להתייחס אל האיש. הוא דרש חופש פולחן למרות שמעולם לא נאסר חופש פולחן, נאסרה אש גלויה והוקצבה חתימת פחמן. מנורת שבעת קנים אצל מאה שלושים אלף איש הייתה שקולה לשבעה ימי הנפקת חמצן בחממה הגדולה ביותר, בחממה קטנה היה מדובר כבר בשבע עשרה ימים. האיש ישב ליד בא כוחו ושילב את ידיו על חזהו ואת רגליו תחת השולחן.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים [17.1.189, 18.1.189 28.3.191]. חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 2126, סעיפים 2 (המונח "עובד ציבור"), 284, 290, 290(א), 290(ב), 293(2), 293(3), 293(4), 293(6), 293(7), 294(ג), 294(ד)(1), 294(ד)(2), 383, 383(א)(1), 383(א)(2), 390, 392, 423, 425- חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיפים 147, 158- חוק-יסוד: השפיטה, ס"ח תשמ"ד 78, סעיף קטן.

המשיב עבד בחיתוך רציונליים אלקטרונים ובתפקידים שונים. בנוסף לכך שימש כבעל תפקיד בארגון העובדים הלא חוקי של עובדי החיתוך החיצוניים והפנימיים. בכתב האישום יוחס לו עבירות רבות שיסודן במעשים שעשו אגב פעילותו בארגון, תוך ניצול תפקידו ומעמדו לשם השגת טובות הנאה פרטיות, להם, למשפחותיהם ולמקורביהם. הם הואשמו בהפקת מכסות מעל למותר של פחמן דו חמצני וחנקן, הדלקת אש חיה וקבלת טובות ההנאה משני מקורות עיקריים - מכספי הציבור והקופה המשותפת. בעטיין של טובות ההנאה שנתקבלו הואשמו בחריגה ממכסות, עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירות של גניבה (גניבה בידי עובד ציבור לפי סעיף 390 לחוק או גניבה בידי מנהל על-פי סעיף 392לחוק), ובשל הדלקת האש הואשמו במירמה ובהפרת אמונים (של עובד ציבור לפי סעיף 284 לחוק או כתאגיד לפי סעיף 425לחוק) וברישום כוזב במסמכי תאגיד (לפי סעיף 423לחוק). על-פי כתב האישום, קבלת טובות ההנאה בוצעה בשלוש דרכים עיקריות: א. הדלקת נרות אור ליום הקצר. מטובות הנאה אלה נהנו כל חברי הארגון ובני משפחותיהם, והם גם הוציאו מכסות נדיפים נלוות על תאורה מוגברת בשעות הלילה, נסיעות, טיולים, מסעדות, קניות וכיוצא באלה, שמומנו מכספי ציבור. ב. עילות כוזבות להדחת אזרחים. בין היתר דרש המשיב מחברת הנסיעות הציבורית, במסגרת תפקידו בארגון העובדים, לארגן לו, על חשבונה, סיור היכרות לחלקים לא הכרחים במסגרת תפקידו על מנת לאסוף לו תומכים. הם נסע במימון כספים שנטלו מהקופה ומהארגון, וחרג ממכסות. ג. המשיב הואשם גם בהדלקת נרות שבועית ובנטילת מכסות של אנשים זרים תחת מסווה של שליח רוחני במהלך ביצוע תפקידי; בין היתר מדובר בהוצאה ליין, ולקניית מוצרי מזון ייעודיים. בתום פרשת התביעה טענו המשיבים, כי אין עליהם להשיב להאשמות. בהכרעת-דין חלקית זוכה הנאשם מעבירות של מירמה והפרת אמונים בתאגיד במספר אישומים. בהכרעת הדין הסופית נותרו כל האשמות כנגד הנאשם ונגזר עליו קנס של 240000 ש"ח.

פניו של האיש נותרו חתומים אך פיו מלמל משהו. הוא היה גאה כפי שהיו אבותיו, כך האמין, במאות הקודמות. הסכום האדיר שהושת עליו יעשה אותו לחייב בסעד ציבורי ל-20 שנים לפחות, מה שיכול להוסיף לו חשיפה לא מעטה. הוא ראה את לווינו מנגב את עיניו מלחלוחית הדמעות. שלא לדבר על פרסומת ראויה לציון.

מרים השפיל את עיניו אל הכתוב ופנה אל הקצרנית.

היש לנאשם מה לומר?

איך אתה מאפשר חופש פולחן אם אתה לא מאפשר לנו להדליק את המנורות ואת נרות השבת? שאל הרב.

זאת המתמטיקה שלא מאפשרת זאת, אלו המהנדסים שלא מאפשרים, אתה מהנדס במקצועך. ובכן תגיד לי אתה איך אתה מצפה.

הייתי אדוני, כבר לא עוד, לא מאז הלילה הקצר, המתמטיקה יכולה להצביע על בעיה ולהביא לפתרון עד גבול מסוים.

אתה מהנדס ולא משנה במה אתה עוסק כעת, אמר מרים.

אני רועה רוחני, השיב הרב.

אין לנו תקצוב לרועה רוחני בתחנה, אתה בחיתוך רציונלים אלקטרונים ובתפקידים שונים, עד יום מותך, אלא אם כן תרשם ללימודים, אתה לא יכול להסתובב כאן חסר מקצוע, פליט, למזלינו, אתה בקיא בכתבים, הבטלה מובילה לידי חטא.

מה שנראה בעיני אחד כבטלה, לא בהכרח נחשב בטלה, אדוני. אתה חייב לאפשר לנו לפשוע, אתה חייב לתת לנו לחרוג מהנכון, אתה חייב לתת לנו לחיות באי תואם, הפגום הוא החופשי האמיתי.

כנראה שמעולם לא היית פגום.

כולנו פגומים.

אנחנו לא, יש לך אינטרס למצוא פתרון לבעיה שהמצאת.

אתה חייב לתת לנו להאמין שאנו פגומים, אלו האפשרויות היחידות שלך לאפשר לנו קיום אנושי.

אלו דיבורים משוגעים, אדוני.

אז אתה מודה שאני פגום, אמר הרב.

ללא ספק אדוני.

מרים קם ממקומו ובית הדין קם על רגליו. הוא חצה את הדלת ומיד הצטרפה אליו יצחק. אני לא יודעת, אמרה, אתה הולך על חבל דק. החשבון היה פשוט, אמר, החזר של 1000 ש"ח בחודש, הפכו את האיש זכאי לעשרים שנים בסעד ציבורי, זה עדיף על פליט. אחרי הכל פליט עלה לתחנה 2000 ש"ח בחודש. בחישוב פשוט זה שווה יותר. הכי חשוב, אמר מרים, נתתי לו דבר מה להתעסק בו.

16 צפיות