shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

ארוחת חג

עודכן ב: 3 ספט 2019

"אל תאכל כאשר אין לך תיאבון וסעד קלות,

לעס היטב, ועל מה שאתה אוכל צריך להיות מבושל היטב ממרכיבים פשוטים...

היזהר מכעס והמנע מאוויר מחניק.

הישאר עומד זמן מה כאשר אתה קם מהארוחה.

אל תישן בצהריים.

ערבב את היין שלך עם מים, ושתה קצת לא בין הארוחות, ולא על בטן ריקה.

אל תעכב את הביקור שלך לשירותים ואל תאריך לשבת שם."

לאונרדו דה וינצ'י, הערות


הכנות


ערבי חג נהגו להיות זמנים נעימים יותר לפטר. אך מאז שהילדים עברו את גיל עשר וחדרם הפך להיות מבצרם, החג הפך להיות ארוך מדי. פטר לא ידע מה לעשות עם זמנו הפנוי. אז הוא שתה יותר. ומאז שהילדים גדלו והגיעו לגיל ההתבגרות ועניינים סבוכים של אגו ואיד וסופר אגו חלקו איתם את מבצרם, החגים הפכו להיות סיוט. והוא שתה אף יותר. מריה לא הרגישה בכל זה. הילדים היו קשורים אליה במידה הנכונה. מריה בכלל לא ידעה שיש 'מידה נכונה'. "מה זאת אומרת במידה הנכונה?" שאלה ומיד פטר קטע את הדיון כי הבין בחוש שטעה איפשהו וכל הסבר רק יסבך אותו יותר.

בבוקר החג קם מאוחר. מריה ובטי העוזרת עבדו יחד בהתעלמן ממנו. בשעת צהרים החזיר את בטי לביתה ועבר דרך חנות המשקאות. המוכרים שם התייחסו אליו בחמימות והציעו לו פינו נואר, מאחד מהכרמים הבודדים שנותרו מתאימים לגפן הזאת ושרדו את ההתחממות הגלובלית. נאמר לו שיבול של דונם נמכר ב-20000 דולר אך בשביל חברים הציעו לו בחמש מאות דולר בקבוק של אלף חמש מאות דולר. כשחזר הניח את הבקבוק במרתף ועלה למשרדו. שם ישב ליד הפטיפון, החליף תקליטים ושתה ויסקי, עד שטפטוף הגשם הסוער על גגון המרפסת ומקרן החום הרדימו אותו על הספה. כשקם חש כבר שהשתנה האור ונלחץ. מאז אתמול העדיף להימנע משיחה עם מריה. היא הייתה מרוגזת והסתובבה כמו זאב רעב בבית. "איך, איך יכולת להזמין אותו?" שאלה. הוא לא ידע שרוג'ר הוא ההיפך מכל מה שרצתה. הוא לא העלה על דעתו שרוג'ר הוא המלח על הפצעים ומריה אמרה, "בדיוק". ומיד הוסיפה, "לא חשוב. לא נורא". מה שהפך את הכל להרבה יותר נורא. פטר הביט בשעון. חמש. הוא מאחר. הוא רחרח את בית השחי כדי לקבוע עד כמה הוא מצחין וירד במהירות. הוא שם את הקונצ'רטו הראשון של שטראוס בפטיפון, מה שהיה חביב לרוב על מריה והגיע אל המטבח. מריה כבר היתה בעיצומן של ההכנות. לעזאזל. הוא נישק אותה בעורף. מריה חייכה. מריה כל כך אהבה את החגים. לא היום. אבל היא לא הסגירה דבר מזה, היא חייכה והייתה נעימה כתמיד.

"מה לעשות?" שאל.

"חשבתי להכין קדרה, פרש רולס, טפנד ארטישוק, סלט ספצלנה, ברווז, נוציא את הזיתים, ממרח פלפל, לחם וגלידה... אתה תהיה אחראי על הקדרה."

"אוקיי, אבל תגידי לי בדיוק מה לעשות", אמר.

הוא החליט להיות ממושמע. גם הוא לא יסגיר דבר. ההתעקשות שלה על הבאת העוזרת והארוחה הגדולה הייתה מושא הוויכוח אמש. מריה רצתה ארוחת חג אמיתית. כמו זו של המשפחה שלה. היא שלחה אותו להביא יין וביקשה פינו נואר. הוא שאל למה לכל הרוחות, עם שני ילדים מתבגרים שאוכלים רק מה שטוגן בשמן ואורח שלא יאכל דבר?

"תתחיל עם 6-8 גזרים, קלופים ופרוסים, 6-8 תפוחי אדמה, קלופים וחתוכים, 2 בטטות, קלופות וחתוכות, 1 בצל סגול גדול חתוך לטבעות, 8 שיני שום שלמות".

"לאט לאט", אמר.

הוא התחיל בהכנות. מקום לא היה חסר בבית והשיש היה רחב. הם עדיין התרגלו לבית עצום בגודלו. שניהם באו אמנם מבית אמיד אבל הרוויחו את הונם בשתי ידיים. הם נהגו לגור בבתים שגודל השיש היה כגודל קרש חיתוך כך

שהיה צריך להציבו על פתחי הכיור כדי לחסוך מקום. שני ילדיהם אמנם לא גרו בחדר אחד מאז גיל עשר, אבל הם חלקו הרבה שנים את חפציהם והוא לא חושב שהפכו להיות מפונקים מדי. עשר שנים בבית הזה עוד לא מחו את זיכרון השריר של הצמצום, מה שהפך את השהות בבית הזה לפלא מתחדש עבורו, בעיקר אהב את משרדו ואהב את המרתף המשפחתי. הבית היה בעל חצר של פקאנים, שיחי גפן, עוזררים ואדמה שחורה וטחובה. מאחור היתה יציאה לחורשת אלונים רחבה וגדר עץ בת 150 שנים כבית עצמו. פטר הכין קערות כמספר הרכיבים והתחיל בעבודה. תוך כדי מזג להם שרדונה בעל גוף מתאים למזג האויר הטחוב. הם שמעו למעלה ריב כלשהו אך היה קשה להבין האם זה בין הילדים או בשיחת טלפון. הוא הרים את הטלפון שלו והתחבר לבתו ואחר כך לבנו. הוא ניתק את הטלפון כששמע את ראמי בנו מתווכח עם נאיר חברתו.

"מה עם ראמי והחברה החדשה שלו?" שאל.

"הוא רוצה מה שבנים רוצים ונאיר לא רוצה עדיין."

"הוא שאל אותה מה היא רוצה?"

"שאל אבל לא כל כך הבין את התשובה. נאיר עונה בנשית וראמי מעבד בגברית צעירה וחרמנית."

מריה כבר התחילה להרטיב את ניירות האורז במים חמימים ומילאה אותם משורת צלוחיות עם חסה, גזר, מלפפון, גמבה, אבוקדו, טופו/פטריות, אטריות אורז ונבטים. אחרי כן קיפלה את נייר האורז במגע אצבעות עדין ומיומן. אחר קיפלה את שני הצדדים וגילגלה באופן הדוק. לקחה את הרול שהתגמש כאיבר קפיצי והניחה אותו בצלחת ארוכה. בימי חופשה כמו אלה הם בדרך כלל מוצאים זמן להתכרבל במיטה זמן ממושך. בגילם הם נותנים בעיקר לידיים להתעסק. הסקס מעולם לא היה טוב יותר. אך אתמול בלילה אחרי הריב שתה יותר מדי ונכנס למיטה מתנודד והבוקר היא קמה בהתרסה. היא ובטי יצרו הבוקר מעין חזית משותפת נגדו ולכל מקום שהלך הפריע עד שהסתגר במשרדו. עד מהרה גבהה ערימת הרולים וכשסיימה עטפה אותם בניילון נצמד והכניסה אותם למקרר. הצלי היה כבר מוכן והתחמם על חום נמוך בתנור הצלייה מברזל יצוק שעל השיש ומריה התחילה עם הגלידה.

ככל שהתקרבה השעה, שם לב שעבדו בשתיקה. אין ספק שהם לא טיהרו את האוויר העכור ביניהם. מריה כבר סיימה עם הגלידה והכניסה את קערת הזכוכית למקפיא ועברה לבצק הלחם, לשה אותו קלות וזרעה בתוכו זרעים של כמון שחור והניחה לו לתפוח תפיחה שניה. מריה הייתה יפיפה היו לה זרועות נאות ביותר עם קווים נהדרים של שרירי הזרוע. היא הייתה מנומשת בכל גופה והיו לה פנים שמאז שראה את תמונות ילדותה לפני ארבעים שנים לא הצליח להפריד ביניהם. היא התווכחה בכל פעם שאמר לה כמה היא יפה. סימני הזמן היו ברורים על שניהם ללא פסק אבל הוא חש בנוח עם הגיל, היה זה כל מה ששיווע אליו, מזיגה של כוח, תבונה וזמן פנוי, אך היא הסבירה לו בנשית מדוע היא לעולם לא לא תרגיש בנוח עם הגיל שלה או עם יופיה. "מה עכשיו?" שאל.

"200 גרם ערמונים קלויים יש אריזת ואקום בארון. 1 סלסלה של פטריות, תערבב משתי הסלסלות במקרר ותקח בעיקר את הקטנות. תחתוך לרבעים, בבקשה. טימין מ-4 גבעולים, 2-3 עלי דפנה, 3 גרגירי פלפל אנגלי.

"כמה?"

"3, 2-3 כפות רסק עגבניות אם בא לך הכיוון הזה. לא חייב".

"אני צריך לדעת".

"שים".

מריה הוציאה הארטישוקים עם העגבניות והזיתים השחורים מהתנור וזרקה לתבנית מספר שיני שום. בינתיים הוציאה את קערות החרסינה וסידרה אותם על השולחן.

"ראית את צלחת החרסינה המאורכת ללחם?" שאלה.

"בארון, אני מוכן," אמר.

"בוא נראה, 2 כוסות יין אדום, 1/2 כוס מים רותחים, שמן זית, 2 כפות שמן קוקוס, תמיס אותו קצת אם הוא גבישי, 2 כפות קמח, מלח, פלפל שחור גרוס".

"כמה מלח, פלפל? דברי איתי בכמויות".

"טוב, כדאי שתתחיל כי נשארו לנו בערך עוד שעתיים. תחמם חצי כוס שמן זית, קח סיר רחב יותר, בצל, שום, גזר, תפוחי אדמה, בטטה, טימין, עלי הדפנה והפלפל - הכדורים, תן להם איזה טיגון עם ערבוב."

"כמה זמן?"

"שיהיה ריח."

רוג'ר היה טיפוס חיובי במלוא מובן המילה. רוב האנשים לא חיבבו אותו כי לדעתם רוג'ר לא נקנה כדי להיות חביב הוא הגיע כדי לשמור על יציבות החברה בגבולות שבעלי החברה רצו. החביבות הייתה חלק מזה. חוץ מזה, מה יש להם להיות כל כך נחמדים אליו, אחרי הכל הם לא נמדדים על פי רמת החביבות שלהם אליו אז למה להתאמץ. אבל

פטר הרגיש שאם זה מגעגע כמו ברווז והולך כמו ברווז אז זה ברווז, ולא כל כך בגלל שזה משנה האם הוא באמת ברווז, אלא שזה משנה איך אתה מתייחס, שאם תתנהג אליו כמו זאב הוא הוא יגדיר אותך ולא אתה אותו.

מריה מצאה רגע לשבת ולקרוא הודעות בטלפון מאחותה, אחיה והוריה בקבוצה המשפחתית. פעם הייתה הקבוצה הזאת המקום שבו התאחדו כולם נגד ההרגלים המגוחכים של ההורים הזקנים, אבל משעה שאלו הפכו להיות סיעודיים, זה הפך בעיקר מקום של התלוצצות על הילדים. הם לא נסעו אליהם החג הזה בגלל הסערה שהתחילה בשעות האחרונות והייתה צפויה להמשך עד מחר בצהרים. רוחות, ברקים, ברד ולבסוף שלג היו צפויים. בינתיים נשבו רוחות קלות וגשם קל. אלוהים כמה היא הייתה יפה. עם השנים הוא אהב אותה יותר והתחרמן ממנה יותר. כאילו כל חייב אהב נשים מנוסות יותר ויתכן שצדק כי מאז שהתחיל לשכב עם נשים הבין שסקס בלי משמעות לא מסעיר אותו כל כך. אבל היא הייתה גם קצת עצובה. לפחות כך האמין. היא ציפתה לחיים קצת יותר סוערים. "אם כבר נשארנו בבית", אמרה לו אמש, "היית מזמין חברים ולא היינו נתקעים איתו, ביקשתי ממך לפני שבוע להזמין מישהו, תגיד לי מה הטעם לשבת איתו בסעודה שכל כולה מיוחדת לזמן של ביחד?"

הוא לא ידע שרוג'ר הוא ההיפך מביחד. למה רוג'ר ההיפך ממשהו כשהוא שום דבר למעשה. "בדיוק", ענתה.

"כן, דברי איתי", אמר.

"רסק העגבניות, תערבב, יין, מים רותחים, תן לו לרתוח."

מריה הורידה את ראשה. בעייפות או סתם למנוחה קצרה.

"כן..." אמר. הוא ניסה לשוות לקולו אווירה קצת עליזה אך דומה שלא הצליח בכך יותר מדי.

"פטריות, ערמונים, כפית מלח כפית שטוחה פלפל."

"כפית פלפל?"

"תנמיך ת'אש. תן לו 40 דקות, חצי שעה".

מריה הרימה את ראשה וסובבה את רשימת ההכנה לכיוונה וקמה. היא הוציאה את הפלפלים מהאידוי, הפרידה את הקליפות אחר כך הכניסה בשר הפלפלים למטחנה. קצת מלח וסוכר.

"אולי תוציא את הצלחות", קראה.

למה לכל הרוחות? הוא שאל את עצמו. היא עושה בכוונה. לפעמים הוא חשב שהיא עושה בכוונה. מתקרבנת. זה לא התאים לה. עמוק בלב ידע שהוא טועה. תמיד טעה. בשדה הקרב של מערכות יחסים איזה סיכוי יש לגבר. זורקים אותו לשם עם סכין בין השיניים כשמה שצריך זה... מה? להיות אמיתי. הוא הלך לארון החג והחליט, דווקא, להוציא את הכלים היקרים ביותר. הוא הוציא שתי צלחות לסועד, קעריות לנזיד, צלחת הגשה ללחם וצלחות הגשה לממרחים. אחר כך הוציא אטבים למפה, הקנייה האחרונה של מריה שלשום, במאה דולר לארבעה אטבים שיחד עם הטבעות הכסופות בסגנון יפני, שמונה במאתים דולר, נועדו ללחוץ על הפצע. בתגובה הוא הוציא את הקריסטלים הרחבים והגבוהים במיוחד, מה שאחיה המתנשא דרש לראות בשולחן עבור היינות הזולים שקנה לחגים. סכ"ום רוסי עם עיטורי זהב של סבתא שלה. מצקת וכף הגשה מכסף מריקוע תימני שנתנה להם חמותו לפני מותה. הוא עבד מהר כמו רצף החלפות בשחמט, בהם כל שחקן יודע כיצד תיראה תמונת הסוף. אך לבסוף נאנח. מריה הביטה עליו.

"מה קרה?"

"לא חשוב."

מריה הנהנה מבלי להתעניין.

"עכשיו תמשיך עם הנזיד."

"אוקיי", השיב. היא ממש כעסה ככל הנראה. היא התרגלה שהוא ניגש להתנצלות תמיד דרך הסבל שלו. בדרך כלל נענתה לדרך העקלתון הזאת, אך כשהייתה עצבנית באמת הייתה מתעלמת.

"תערבב בקערית את הקוקוס והקמח עד שתקבל משחה. תוציא את הירקות מהסיר. עם כף מחוררת. ותוסיף את המשחה." בזמן שעשה את זה, הקליטה את עצמה. "חג שמח לכולם אנחנו מבשלים... הילדים מוסרים נשיקות." כל משפחתה הייתה בצפון מנותקים כבר שבוע בשלג עמוק.

"כן," אמר.

"תרתיח, תצמצם את הנוזלים. תחזיר את הירקות לסיר, תכין בצד פטרוזיליה קצוצה." אמרה וקמה, לקחה את הארטישוקים שהצטננו והכניסה אותם למעבד המזון.

"אני בעצם צריכה להתקלח, תוכל להכניס את השאר למעבד, הכל מוכן. יש רשימה".

"כן," השיב.

הוא לגם עוד ויסקי. כעת יכול להיה לשים מוזיקה בסלון שהייתה שנואה עליה. לא בגלל שהייתה שנואה לכשעצמה בעיניה, אלא בגלל שהשרתה עליה אווירת נכאים. 2 כפות חומץ בן יין, 3 עגבניות לחות, קצוצות גס, 3 כפות זיתים

שחורים טבעיים, קצוצים גס, 1 כף עלי מרווה קצוצים, 1 כף עלי זעתר טריים קצוצים, 2 כפות חומץ בן יין, 1/2 כוס מים, 1/2 כוס שמן זית. הוא הפעיל את המעבד. ממרח גס. כמה זה גס לכל הרוחות?



ארוחה


שוב נרדם על הספה הלום שתייה כשפעמון הדלת צלצל כמה פעמים לפני שהתעורר. מריה בדיוק ירדה מהקומה העליונה לבושה בבגדי חג וריחנית. הוסיפה 1/4 צרור פטרוזיליה לנזיד וניגשה לדלת. פטר התעורר ורצה לגשת דלת אך מריה כבר פסעה לשם ואמרה לו שיארגן את הסלון ישטוף את הטמבלר 280 גרם שלו ויפסיק את הפטיפון שחרק כבר רבע שעה מבלי להפסיק אוטומטית. רעמי הסערה הרעימו כל השעה האחרונה והגשם והברד דפקו פשוטו כמשמעו על גג הבית. הוא קיווה שילדיו ירדו לדבר איתו אך הדבר לא עלה באופק דעתם. הוא לא עניין אותם ובכוונה היו יוצרים שתיקה מעיקה על מנת שיתחפף מהחדר שלהם. אז הוא נרדם. הוא לא אהב את טון הדיבור שלה, כאילו היה ילד.

מריה פתחה את הדלת. למען האמת היא התרשמה ממראה האורח. לא בגלל שהתאמץ ולבש בגדים; ולא בגלל שהתאמץ ולבש בגדים יפים, מכנסי בד, נעלי מוקסין, חולצה לבנה מכופתרת וז'קט צמר ספורט ומעל לבש מעיל צמר ארוך, אלא בגלל שכשבדיוק פתחה את הדלת הוריד רוג'ר כובע צמר צמרירי וצבעוני וניגב עמו את פניו הלחות. היא התרשמה ממראהו האנושי של מי שנתפס בגשם זלעפות. מעילו היה רבוד טיפות מים גדולות ומסתבר ששולי מכנסיו הספיקו להתרטב. כך גם המוקסינים.

"אוי יוי יוי…" קראה. "בוא בוא, תכנס, מסכן, פטר תביא לו במהירות מגבת".

מריה נתנה יד לאורח, שנישק אותה על לחיה, וגררה אותו פנימה בתנועה חמה. סבתה נהגה לומר להם שאורח מלווים פנימה ומלווים החוצה או שלבית לא יהיה מזל. אשתו הורידה מעליו את המעיל ותלתה אותו בארון הכניסה. חיכתה לפטר שרץ לחדר השירותים בקומת הכניסה והוציא מהארון מגבת פנים וחזר במהירות והגישה לאורח.

אביו של פטר היה טייס אבל מעל לכל כותב מותחנים מצליח, בעל שישה פסבדונים שונים והיה לו איזה פראזה שנהג לומר כשפטר נהג להיכנס למחשבות. הוא נהג לומר בארשת של טייס ופחות של סופר שאם היה מתאר את כל המחשבות של פרוטגוניסט ברגע הראשון שבו פוגשים אותו לא היה מגיע לרגע השני. מעין פרדוקס שאביו אהב לומר ולייחס לעצמו שלא בצדק. עברו הרבה שנים לפני שהתחיל פטר לשנוא אותו על כך. על כל פנים חלפו בראשו הרבה מחשבות מול מבטה של אשתו הנוצץ של אשתו וצחוקה הקולני - העיקרית שבהם הייתה שאשתו זוממת משהו; שכעסה נובע לא רק מההזמנה הזאת של רוג'ר, אלא בהרבה יותר.

בעקבות אביו גם פטר נהיה סופר מצליח, ליתר דיוק שני ספריו הראשונים הצליחו, אך יתר הספרים, הלכו ודעכו, הגופנים הלכו ונהיו זולים והכריכות אף יותר. הוא היה חייב לצאת לעבוד בבית ההוצאה שבו עבד התחיל בעריכת סדרה של מותחנים, אחר כך העבירו אותו לערוך מותחנים זולים, אחר כך לעבד ספרי מתח מפורסמים לספרונים ללימוד אנגלית וכעת העבירה אותה מנהלת המחלקה לרכישת ספרוני מותחנים מפורסמים שהיו מעובדים ללימוד שפות. הוא היה האחרון להבין שהיה מדובר בצמצום אחריותו לקריאת מייל אחד בחודש, עיבודו ושליחתו לספקים. כשהבין פטר שהתייחסו אליו כמו מותחן זול של אתמול היה זה רוג'ר שהציל אותו מהחלטות מוטעות שהיו עלולות לסכן הכל.

מריה קראה לילדיו ששעטו מטה. ראמי מיד החליק לרוג'ר כיף וקטיה קיבלה נשיקה על הלחי. רוג'ר אמר שהילדים השתנו מהתמונה שיש לפטר על השולחן בעבודה ועליו לעדכן אותה. פטר ראה בזה בטעות איזו עקיצה. "אז הם היו בשיאם", התלוצץ פטר. "לא..." אמר רוג'ר. אשתו מזגה לכולם יין בכוסות והם הרימו לחיים. כולם הביטו על האורח שהרים את הכוס ואז מבלי לשתות עשה פסיעה לעבר תמונת המשפחה על הקיר מולו. הוא תהה היכן שני החתולים.

"למרות ששניהם מתו רשמית מאי ספיקת כליות…" אמרה קטיה, "חואן מת באמת מאי ספיקת כליות אבל אסתי היא מצער."

"הם היו קשורים?" שאל רוג'ר.

"אולי", השיבה קטיה.

"אני וחתולים זה מחזה מאוד משעשע, הם לא מצליחים להבין כיצד להתייחס אלי", אמר רוג'ר והמשיך באופן טבעי למדי לתמונה הבאה.

"פה זה בקנקון." אמרה קטיה על התמונה ליד. "אני בת שתים עשרה. אתה יודע שיהודים חוגגים שתים עשרה לבנות."

"למה?"

"מחזור ושיט וכזה. מתבגרות. פעם היינו יכולות להתחתן בגיל הזה. עכשיו הייתי יכולה להיות אמא לשתיים."

"וואהו..." אמר רוג'ר, "כאילו נורא מה?"

"בדיוק. אפילו אנדרואיד מבין את העניין אבא, אפילו פאקין יין לא נותנים לי."

"תשמרי על הפה. ויש בשבילכם יין מוגז להערב," אמרה מריה.

"יין מוגז. יש!! אבל לא. אני רוצה את כל העסק. כמו אבא."

האורח עמד מול התמונה האחרונה בקיר.

"זה סבא מקבל אות מהמלכה". אמרה קטיה, "אתה בטח יודע, היא מתה על הספרים שלו. כבד כזה. כמו לה קארה."

"בית רוסיה."

"מכיר?"

האנדרואיד חייך.

"כמובן", השיב.

פטר עקב אחרי כוס היין בידו של האורח שעלתה וירדה בגל סינוס ובשיא הטבעיות. הוא היה כל כך ממוקד בכוס שלא שם לב שאשתו מבקשת ממנו כבר כמה זמן להוציא את הברווז מהתנור. האורח כמובן לא לגם לגימה אחת. האם אישתו מצאה איזו חדווה משונה למזוג לו יין בן עשרים ושלוש שנים? לא הגיוני. אבל הוא לא יכול לחשוב על סיבה אחרת. איך אמר סופר אנגלי אחר, חוץ מלה קארה או אביו, לפעמים באין ברירה הגיונית צריך להסתפק בלא הגיוני כמניע. תככנות ועורמה התאימו להרבה אחרים אבל לא למריה.

ראמי ישב על הספה רגליו על הכורסא מולו.

"רוג'ר באמת מעניין אותך? כל מה שהיא חופרת לך?" שאל.

האורח הסתובב לעבר ראמי.

"מאוד", השיב.

"ברור", אמר ראמי.

קטיה שלחה אצבע משולשת לראמי והמשיכה עם האורח לעבר התמונות על המזנון האבולי המבריק.

"זה מהבר מצווה של ראמי", אמרה. "לבנים חוגגים בגיל שלושה עשרה. אתה בטח יודע שלפני שלושת אלפים שנים הוא היה צריך להוכיח שיש לו שערות במפשעה כחלק מטקס הבגרות שלו. פה הוא נסע לדיסנילנד בלי שום הוכחה."

"תסתמי תסתמי", אמר ראמי.

"ראמי בוא תעזור לי", קראה מריה.

"היא התחילה", אמר ראמי

"כן", אמרה אשתו, "בוא שנייה".

פטר הצטרף לסיור התמונות. בתו הביטה עליו בהפתעה והתעלמה ממנו. "פה זה אבא בצבא. הוא היה חובש קרבי. אלו החברים שלו. הם מתו באפגניסטן. הוא לא חזר לסבב שלהם בגלל ראמי ככה שזה די נס שאני כאן. יש יחסי מין שיכולים להציל משפחות ויש יחסי מין שלא. אתה מבין למה אני מתכוונת?"

"בהחלט", השיב רוג'ר.

"בואו", קראה מריה.

"אז למה אני מחכה?" אמרה קטיה, "אולי אני יכולה להציל משהו עם סקס. לא ככה? תגיד להם".

"החוק לא מתחשב ב'אולי' בעל אחוזי הסתברות כל כך נמוכים", אמר האורח.

פטר ניסה להבין האם רוג'ר משתתף בציניות של קטיה.

"בואו", קראה אשתו.

"שנייה אמא," צעקה קטיה וחזרה לרוג'ר, "כאן זאת אמא בחווה באוסטרליה, אתה יודע שהיא עישנה קנאביס כאן, וכל החברים שלה גם, אבל לי אסור, על פי חוק כמובן, אבל כאן בתמונה היא בת שבע עשרה. אתה יודע מה חיסל את הקרטלים, הלגליזציה, לגליזציה, מתי שרוצים ואיך שרוצים ושכל אחד יהיה אחראי למעשיו".

"המממ", השמיע רוג'ר.

"בואו, אחרי שתסיימי לגלות את כל סודות המשפחה האוכל יתקרר", קראה מריה.

"אנחנו לא רעבים", אמרה קטיה.

"בוא, רוג'ר", אמרה מריה.

רוג'ר החווה קידה לעבר קטיה והודה לה על הסיור. "נשאיר משהו לאחרי האוכל", אמר. קטיה השמיעה רטינה והם הגיעו לשולחן. כנהוג אצל אימה של מריה האורח ישב בראש השולחן ומריה בצד השני. פטר ישב לצידה אוחז בידה בעת הברכה; לידו קטיה, וראמי ממול.

"תודה על שכולנו כאן", אמרה מריה.

הם התחילו לאכול.

"אתה יודע מה הבעיה הגדולה ביותר אצל אנדרואידים?" שאל ראמי.

שתיקה השתררה.

פטר ממש חשב לומר לרוג'ר שהוא לא צריך לענות אבל זה היה מעורר סערה והניח לאשתו לחשוב על מענה. "ראמי אתה יכול בבקשה לא להתנהג ככה ולנסח את השאלה שלך מחדש ולא בצורה מתריסה," אמרה מריה. "רוג'ר מנסיונך", פתח ראמי, "אתה קרוב לוודאי מודע להיבט השלילי ביותר בעצם היותך מחוץ למקום העבודה, אנא, האם תוכל סטטיסטית לענות על השאלה הזאת."

רוג'ר חיכה בסבלנות שראמי יסיים את שאלתו הפתלתלה. ידיו התעסקו בסכו"ם. הוא הרים את המזלג כל זמן השאלה והניחו כשהגיע זמנו לענות. הוא היה אומן במעשים עקרים.

"סטטיסטית", השיב רוג'ר, "מה שמדאיג בעיקר בכל הנוגע למציאותם של אנדרואידים בנסיבות ציבוריות היא אבטחת המידע. השאלה המשפטית הבוערת שמתלבנת ומתחדדת בימים אלו בבתי המשפט היא למי שייך המידע ומה מידת הפרטיות ומה מידת השימוש שמחויב בעל הכלי, מה הם ההסכמים בפועל על הכלי ומה ההסכמים בכוח. אם האנדרואידים היו יחידה עצמאית בלי חיבור אינטרנטי לא הייתה בעיה. אלא שאז כמובן… השימוש יהיה יותר פיזי".

"ומה תעשה בנוגע לכל המידע שצברת חווית, שאבת, בצורה אקטיבית ופאסיבית מהבית הזה?" שאל ראמי.

"אני לא יודע, זה מעל לידיעתי, אני רק מקווה שההסכמים המשפטיים של החברה מגינים עליכם."

"אז יש מצב שמחר בבוקר, החברה שלך, תדע שאמא שלי משתמשת בקאנביס ואבא שלי מתנהג פאסיב אגרסיב בעשר שנים האחרונות?"

"ראמי!" קראה אשתו. "פעם אחת עישנתי קאנביס".

"חחח", גיחך ראמי.

"וכל השאר היה קוק", אמרה מריה.

"תמשיכי לפזר עשן", אמר ראמי. "על כל פנים, אתם רואים שהמידע לא לגמרי מוגן".

"אוקיי", אמרה מריה ופנתה לפטר,"פטר?"

פטר שאכל בתאבון אחרי שתיה ממושכת כל היום הרים את ראשו.

"מה אומרים ההסכמים של החברה שלכם?"

פטר כיווץ את שפתיו ושמט בכתפיו לאות שאין לו מושג.

מריה הניחה לשאלה ושאלה את ראמי למה הוא לא אוכל.

"לא בא לי", השיב ראמי.

"קטיה, תניחי ללחם…"

"לא בא לי על התבחיש הזה", אמרה קטיה.

ראמי כרכר מצחוק.

"התבחישים האלה עושים לי אחר כך גרפסים".

"אז תאכלו בשר".

"לא רוצה, אני לא אוהב ברווז", השיב ראמי.

מריה שתתה מהיין ופנתה לרוג'ר.

"רוג'ר האם זה באמת תקדים, שאתה יוצא מהמפעל?"

"כן", השיב רוג'ר.

"ראית בזה שינוי חיובי?"

"במידה רבה, כן", השיב רוג'ר.

"מה אתה עושה בעבודה?" שאלה מריה.

"באופן כללי אני עושה הכל, מכמת את המחלקות השונות לאחוזי יציבות, לתרום במוקדי הצורך הדחופים, ליעל אותם, לשפר אותם".

"מה אחוז היציבות של הספרונים של אבא?" שאל ראמי.

"אני לא יכול לפרט", השיב רוג'ר.

"יש אנשים שאתה מחבב יותר בעבודה וכאלה שפחות? תענה בכנות", אמרה אשתו. "פטר טוען שאתם חברים".

"כמובן", השיב רוג'ר.

"איך זה יתכן?"

אשתו פינתה את קערות הנזיד. רק פטר והיא אכלו.

"עכשיו אנחנו מדברים," אמרה קטיה.

רוג'ר חייך.

"לא קשה לי להסביר אבל קשה להבין, בייחוד למוחות לא כמותיים, אבל בקצרה אומר שאני מתחבר אל האנשים שטובים בסך הכל להגשמתי העצמית."

"אה אה, ממש קשה להבין", אמרה אשתו. "סלט קטיה?"

"בלי מלפפונים", השיבה קטיה.

"רוג'ר?"

"בבקשה", השיב רוג'ר והרים את צלחתו.

פטר חתך את הברווז.

"רוג'ר?"

"בבקשה", השיב רוג'ר.

"ראמי, קטיה?" שאלה.

"די כבר להציע," קראה קטיה. "רצח ודם לא על הצלחת שלי."

"מה בנוגע להגשמתך?" שאלה מריה.

היא חתכה את הברווז בסכין המשור ונהנתה. ניתן היה לראות עליה.

"אני חושב שהיא דומה בסך הכל לכולם, מזיגה של שביעות רצון בכל הקטגוריות הפיזיות והנפשיות", השיב רוג'ר.

"אבל לך אין נפש", אמרה מריה.

"נכון", השיב רוג'ר, "אבל אין בכך סתירה".

"ואבא עוזר להגשמתך?" שאלה קטיה.

"מאוד מאוד", השיב רוג'ר.

"אולי בגלל שאתה מנצל אותו?" אמר ראמי, "אם אין לך נפש אז אין לך אלטרואיזם. מים ואלגוריתם מחפשים את הדרך הקצרה ביותר. הרבה יותר נוח לך לגשת אליו כי הוא לא ילחם על הזכויות שלו או על החובות של האחרים".

"לא ידעתי שזה מה שהוא חושב", השיב רוג'ר. "חוץ מזה שהטענה שלך לא מדויקת, מים מחפשים את הדרך הנכונה להם גם אם היא תהיה ארוכה יותר ואלגוריתם הוא מוות מבחינת שאיפות והתכוונות".

"אז ככה אתה מרגיש, פטר?" שאלה מריה.

זאת אולי הייתה הפנייה הראשונה אליו מאז תחילת הערב ורוג'ר היה בכלל האורח שלו.

"לא", השיב פטר. "אני מאמין שהדרך של רוג'ר ארוכה ולא פשטנית כל כך. בסופו של דבר הוא כל יום שם בשבילי. כמו כולנו, העיקר הוא להיות שם בשביל מישהו אחר".

"אח רחוק שכן קרוב?"

"כן, משהו כזה", אמר פטר.

"ממש לא", קראה קטיה, "בטלפון אחד עשרה בחורים היו מוכנים להיות כאן בשבילי ולא הייתי קוראת לאף אחד מהם חבר חס וחלילה".

רוג'ר הרים את הכוס ונשען לאחור. הוא גלגל את היין וצפה בכתמים זולגים מטה.

מריה אף היא סיימה לאכול ונשענה לאחור. ילדיו חוץ מלחם מרוח בטפנד לא אכלו דבר.



קינוח


בשעה האחרונה פטר לגם שתי כוסות יין גדולות וכבר הרגיש מנומנם. על שולחן הקפה בסלון עמדו חמש כוסות קינוח של גלידה אוכמניות עם נגיעות ויסקי. שתים מהן היו אכולות כל השאר נמסו אל תוך עצמן. שני ילדיו כבר מזמן נעלמו. קטיה יצאה וראמי נבלע בחדר המרתף עם משחקיו. הם שמעו אותו פעם אחת מרים את קולו בטלפון.

עד כה פטר גילה שהוא מתקשה לשוחח עם רוג'ר שלא במסגרת העבודה. או הנוכחות של מריה גרמה לזה. אחרי הכל רוג'ר היה איש סודו. אשתו לעומת זאת דיברה איתו ללא הפסקה. בשעה האחרונה סיפרה לו על הטיול לישראל. "אחד המקומות שיש בו מזיגה הגיונית של הגיון וחוסר הגיון". רוג'ר חייך. "מריה צחקה בקול רם ונחרה כפי שעשתה כשקרה התפקעה מצחוק. רוג'ר אמנם לא טייל בעולם אבל במסגרת עבודתו בהחלט ראה מקומות, הצגות וסרטים. הוא טען שאכן ישראל היא מקום מיוחד. כשמריה החלה להראות סימני כבדות קולה התנמך והתחילה לשאול את רוג'ר על נשים בעבודה. האם היו כאלה שמצאו חן בעיניו?

"כמובן", אמר.

"כמובן", אמרה, "השאלה האם מעצם היותן נשים?"

"כמובן, אין שום דבר יוצא דופן בכך", השיב רוג'ר.

"כמה זמן אמרת שאתה עובד בחברה?"

"עשר שנים בקירוב," השיב רוג'ר.

"אני מניחה שיש לך מספר לאחוז היציבות של החברה שלכם?" שאלה אשתו.

"שבעים ושמונה", השיב.

"אפשר לשאול שאלה אישית?" שאלה מריה. מריה חלצה את נעליה והתיישבה על הספה בשיכול רגליים. כפות רגליה היפות ממוסגרות בקצה הטייץ השחור.

"בוודאי", השיב רוג'ר.

"האם למען שמירה על יציבות החברה קיימת יחסי מין עם אחד העובדים".

"לעיתים רחוקות, כן, כאשר היה זה הפתרון העדיף", השיב רוג'ר.

מריה הנהנה. היא שכבה פרקדן ועצמה את עיניה. אחר כך הסתובבה על הצד וחיבקה כרית פרחונית. היא חייכה בהנאה. היא נמתחה ואז התרוממה שוב לישיבה משוכלת רגלים.

"משהו נוסף לשתות? משהו חם מישהו?" שאלה.

רוג'ר נד בראשו בשלילה. כך גם גם פטר.

רוג'ר קם ממקומו.

"אני כבר צריך לצאת, אני עובד עוד שעתיים", אמר.

מריה קמה ופטר קם וקרא: "אני אלווה אותו".

אשתו חייכה.

רוג'ר קרב אליה ונשק לה על לחייה. "תודה רבה, היה לי לעונג".

"בשמחה", אמרה.

פטר חיכה ליד הדלת הפתוחה. רביד גשם קל התגלה בפנס הכניסה. פטר עזר לרוג'ר להתלבש. אחרי כן פתח מטריה גדולה וליווה אותו.

מסתבר שחנה די רחוק והיה להם מעט זמן לשוחח. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שהיה לפטר את רוג'ר לעצמו. הוא אהב לפסוע ליד הגוף הגדול הזה, שהיה בטוח בעצמו. הוא ידע שזהו חברו הטוב ביותר. הוא ידע גם שמשפחתו תעשה מזה צחוק אבל לא כל כך היה אכפת לו.

"תודה רוג'ר", אמר פטר.

"מתי שתרצה", השיב רוג'ר.

"לאן אתה נוסע עכשיו?"

"צפונה, אני מקווה שכבר החמצתי את הפקקים", השיב רוג'ר.

רוג'ר נכנס למכונית ותוך כמה דקות נעלם בחשיכה.


פורים 2019

2 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.