shootingstar_0000s_0002_Layer-4-copy-4.p
  • ש.מ

הקופסה

עודכן ב: 2 אוק 2019

א

"תקשיבו לי חלאות, אוכלי חינם; 21 שנים הייתם נטל על התחנה; ההורים שילמו על האוכל שלכם ועל המיטה הפרחונית שלכם, עם הדובי המזוין שלכם...".

עשרת הבוגרים של מנהל התעופה בניס ישבו מול המדריך ושתקו. הקודם שפצה פה נשלח להקיף את הבסיס.

"אם זה היה תלוי בי אף אחד ממכם לא היה ניגש למבחן. עברתם את המבחנים שלכם בגלל סיבה אחת בלבד, יש לכם מושג מה לעזאזל הסיבה הזאת?"

"עמדנו ברף, סרן המפקד מאלווינס?"

"עדיף שתשתוק, איזה רף לכל הרוחות אתה מדבר? יש רף לפאקינג חלל? יש לו קצה? יש רף להתמודדות עם מצבים קיצונים? אם הם קיצונים מה לעזאזל זה אומר?"

הקבוצה הביטה עליו באלם.

"אתם זרגים ופותות חשמליים בחנות מין ברובע ז', יש לכם סוג כלשהו של קבל במוח? הם קיצוניים בגלל שאין אחריהם שום דבר חוץ ממוות, אז אתם חושבים שהבחינות שלכם יכולים להגיע לרף הזה? כשאידיוט לובש חליפת חמצן לבד, בלי ליווי, ולא פותח ת'שסתום ונחנק למוות, זה משהו שניתן למדוד ברף כלשהו? אז תקשיבו לי חבורת ליצניות וליצנים זה היה לי לכבוד מחורבן מאוד ללמד אתכם. להגיע עשרות שנות אור לכאן בשביל לגלות איזה רכיכות הפכתם בתשע ג'י. לאשתי עם ג'י אחד יש יותר כוח ושכל ממכם… עורכי דין שחררו אותה ממני אבל לכם אף עורך דין לא יעזור. עברתם את המבחנים מסיבה אחת, שאין לאף אחד ברירה, אלא להעביר אתכם...

"עכשיו, החיל האזורי העניק לכם את הרשות להסתובב בבסיס שלו ולהשתמש בספינה שלו ונראה לי שלא הבנתם שזה לא אומר שאתם צריכים להרגיש בבית ולהתחיל להתפשט בכל מקום ולהתנהג כמו ארנבים שהיו מופרדים חצי דקה... עכשיו בגלל שאני לא סומך עליכם שלא תתחילו להדביק כל דבר ולהפריח פה פרומונים מגעילים עד שנקבל אישור להמריא… אז כולם עוד עשר דקות על מסלול הריצה בבגדי ספורט, לא צמודים, לא מעוניין לראות גבעות או עמקים… אתם מגעילים אותי זוזו".

עשרת הבוגרים קמו ממקומותיהם ועשו את דרכם אל אולם השינה שם ניגשו למערום התיקים שלהם והוציאו משם את בגדי הספורט ועשו את דרכם אל המלתחה.

"בטוח שמשהו פה לא חוקי", אמרה נאווי וזרקה את בגדיה על הספסל.

"אם משהו פה לא חוקי תתקשרי לאמא שלך אולי היא תוכל לחלץ אותנו מכאן", אמר ג'וקי.

"אני מעדיפה משהו לא חוקי ולא להתקשר להורים שלי", אמרה מילי.

"מישהו עוקב אחרי זמנים?" שאל מייקל.

"חמש דקות", אמרה טום.

"אנחנו אסירים של הרצון שלנו להיות עצמאים", אמרה מילי.

"רואים לי משהו?" שאלה נאווי.

"לא רואים כלום", אמר ג'וקי. "ולי?"

"הממ… אני חושבת שלא הייתה לך בעיה", אמרה טום.

"שטוחה", אמר ג'וקי.

"מי שמדבר", אמרה טום.

עשרת הבוגרים עשו את דרכם למסלול הצנטריפוגלי.

סרן מאלווינס החליף את בגדיו לבגדי ספורט וזה היה מביך. עם מכנסי חאקי ברמודה, גרביים גבוהות, עדיין עם כובע רחב השוליים שלו, משרוקית על צווארו, הוא ללא ספק הוא היה שכפול של איזו המצאה בת מאתים שנים. וזה הטריד את מנוחתם. מילי הציעה לפתות אותו רק כדי לדעת האם הוא אמיתי.

מאלווינס, סיפרו השמועות, פחות או יותר גורש מבסיסו הקודם. השמועות אמרו שסטר לבוגר. השמועות אמרו שהיה משוגע ובניס, שרצו משהו חדש, הוא התאים להם בדיוק כמו שמשוגע מייצג משהו חדש - כיוון חשיבה חדש - מישהו, אהבו לומר, מחוץ לקופסה.

עד כה כל מבחני הבוגרים במנהל התעופה בניס היו דבר פורמלי. המדריכים היו בני ניס, והיחסים בין המדריכים לבוגרים היה במקרה הטוב ידידותי מדי. הבעיה עם כל זה הייתה, שניס התקשתה להמריא מבחינה תעשייתיית. כסף כידוע לא היה חסר בניס. היא הייתה המושבה העשירה ביותר בקוסמוס אחרי כדור הארץ והיה לה הפוטנציאל הרב ביותר להיות המושבה החשובה ביותר, בגלל המשאבים הטבעיים שלה ונוחות העבודות מחוץ לתחנה וכל זה, ובכל זאת, ניס דשדשה בתחתית הרשימה של התחנות המבוססות של מגזין קוסמוסייקל ריץ'. הסיבה הייתה נעוצה בזרוע האוויר: טייסים פנימיים של מסוקים ורחפות, טייסים חיצוניים של תובלה ונוסעים, כל תחומי האלקטרוניקה, החשמל, המכונאות והתחזוקה בכלל, כל תפעול ציוד ההצלה, תפעול ציוד הצניחה, האפסנאות, אבטחת האיכות, הארגון והמשאבים, כל ניהול איזורי התעשיה, בדיקות הסביבה, הידראוליקה חיצונית, בינוי, כנסים ואירועי יח"צ, הכל, הכל, הכל בזרוע האויר, היה גרוע עד מאוד. היה ברור לאלף אנשי העסקים, בעלי השליטה, היו"רים והמנכ"לים של החברות הגדולות, שהיו מושקעים במושבת ניס - שהכלכלה זקוקה לזרוע אוויר חזקה, אלא שבוגריה לא השיגו את המיומנויות והרצינות שדרשה זרוע האוויר, בשל איכות ההדרכה ומבחני הבוגרים. כך הגיע מאלווינס.

ג'ורג' פרנק מאלווינס היה יציר מערכת אנשים לבנים ושמנים. תבנית נוף בעלי הון שהכירו בעלי הון אחרים בכדור הארץ שהכירו את הוריו של מאלווינס. שמצאו לו ג'וב במקום זה שפוטר ממנו. לא שמאלוויס היה גרוע. להיפך. הוא היה מצוין. חוץ מעניין הסטירה שאולי בטר ואלי לא סטר לחניך עשר שנות אור מכאן.

האירוע שכל כך עיצבן את מלאווינס וגרם לו לפצוח באותו 'נאום התיעוב' - כפי שיקרה עוד כמה שנים - היה קשור לכל האמור עד כה - לאווירה של מבחני הסיום הקודמים; לטקסים ולהתנהגויות הצפויות שכולם ציפו להם במבחנים הללו, במקרה הזה, טקס הסקס של הלילה הראשון.

האקט הרטוב של הלילה הראשון תחת ברזי המים הפושרים, סיפק חוויה חושית אחרת, עליזה ומעודדת, נטולת דאגות ומעין פרידה גאה מפרק חיים קודם. עשרת הבוגרים התחלקו לזוגות, נאווי וג'וקי, טומי ומייקל ואלן ריטה, שהיו זוג ממקודם, מילי ורוסי התאומות התפצלו לספנסר וניל שלא היו עם בני זוג ונכנסו לתאי המקלחת והגשימו את הטקס. אלא שמאלווינס לא ראה את השורשים הנפשיים והפיזיים של הטקס, אלא התפרץ אל המקלחות באמצע הטקס, פתח את התאים בתנופה וצעק: "טינופות! צאו החוצה!" וחיכה מחוץ לדלת בזמן שהתלבשו. הבוגרים חלפו על פניו בראש מורכן וחזרו לחדרם המשותף. בליבם הם תיכננו כבר להמשיך את הטקס באולם השינה, אבל ליבם היה ספר פתוח לפני מאלווינס וזה ישב על הכיסא בפתח האולם, שם את כובעו על עיניו ונרדם.

כל זה היה בערב הקודם. הבוקר, אחרי הריצה הם ישבו ללמוד עד הצהרים, ובשעת הצהרים הקפיץ אותם מאלווינס באמצע הארוחה עם הבשורה שספינתם הגיעה ועמדה לרשותם. הם לקחו את הציוד ורצו בעקבותיו אל הספינה. הייתה זאת ספינת קצוצת אחוריים ועם חוד ארוך. ספינה מהירה, עם זאת כללית למדי. היא שמשה להובלת אנשים, סחורות, ויכולה הייתה, אם צריך, להיות מצוידת בפוטונים של 50 מ"מ. זאת הייתה ספינת אימונים, אמינה, עם ריח של גריז, בדיל מולחם, ובעיקר צחנה שטבועה בחריצים שבין מרכיביה. הם עמדו מול הספינה עם הציוד שלהם פרוש על הריצפה.

"יש לנו חודש טיסה עד טווין פלאפ", אמר מאלווינס בזמן שסקר את הציוד. אפשר היה לומר עליו הרבה דברים אבל אי אפשר היה לומר שלא היה מקצועי. הייתה לו טביעת עין מהירה לכל מה שהיה חסר, עקר, או מקולקל. "תשתדלו לשמור על הרוכסן והפה סגורים, אם אני אריח את ריח החרובים איפשהו בספינה אני נשבע לכם שאתם תעלו למשפט צבאי.

"עכשיו, מי פחות בטוח בהטסת הספינה ומעדיף להיות בתמיכה?"

"אני, סרן המפקד מאלווינס", אמר ניל.

"עוד מישהו?"

"אני, סרן המפקד מאלווינס", אמר ספנסר.

"מעולה. ניל אתה תהייה טייס ראשון, ספנסר אתה שני, עכשיו, אולי אתם יודעים ואולי אתם לא יודעים, אבל טיסה מחייבת הכנה, האם מישהו ממכם התכונן לטיסה הזאת?"

אף אחד לא ענה. הם למדו לשתוק.

"האם מישהו תהה איך נטוס? לאן טסים? מי יבדוק שיש את כל מה שצריך? אולי חשבתם שסרן המפקד מאלווינס עשה את זה, אולי הוא היה ער כל הלילה והסתובב עם כל מיני אחראים בבסיס, הכין את הכל והיה לחוץ מאוד כי הוא תמיד לחוץ וצעק על כל מיני טוראים מסכנים: 'החבר'ה שלי היו צריכים ספינה מוכנה אתמול, אני לא אסכים לזלזול הזה' - וקיבל את מה שהוא רצה? אתם בטח חושבים כעת, הוא ממש נערץ המאלווינס הזה, איך הוא לנו כמו אבא ואמא, כל מה שנותר לנו זה להכניס את הקוד, שאותו הוא בטח יודע, ולעוף מכאן. אז לא. יש כאן ספינה. אתם רואים אותה. כרגע היא שקולה פחות או יותר לאמצעי מניעה משומש. היא הייתה עד כמה שגיליתי חצי שנה בשטח אימונים. הייתם פעם עם חיילים וחיילות בשטח באימון של חצי שנה? מזווים ריקים זאת הבעיה הפחות גרועה. בואו נגיד ככה, הם מאוד בודדים החיילות והחיילים ולא הייתי ישן על אף מזרון אם לא הייתי שורף אותו קודם. לא לדבר על כל שאר הדברים ההיגייניים בספינה. פעם מצאו גופה של תאונת אימונים ששכחו אותה בתוך המקרר של המטבח. אבל באמת, וברצינות, מעניין כמה חבטות היא חטפה? מעניין כמה מהמערכות החשמליות תקינות? בדרך כלל חצי מהמערכות לא חוזרות תקינות. מכשירי קשר? בדרך כלל בתרגיל של חצי שנה אלה המכשירים שהולכים ראשונים. למה? כי לצבא אין כסף לבזבז על טירונים. בטח שפחות עליכם… יש לכם מזל שכמה אנשים מוכנים לממן לכם את המבחן הזה…

"אז, לסיכום, בואו תנסו להפעיל ריכוז או מאמץ מנטלי שנדרש כדי להתמקד ולהבין את המטלה שעומדת לפניכם בעקבות המידע שאני מתכוון להעביר לכם כעת.

"מרגע זה אתם אחראים למצבכם. אם תגיעו עוד חודש לטווין פלאפ או לא תגיעו, אם תשלימו את המשימות והבחנים והתמחויות בטווין פלאפ או לא - מרגע זה זה תלוי בכם. בזמן שאתם מעכלים את החדשות אני רוצה לספר לכם משהו כדי להעביר לכם את המסר שאני לא נגד סקס. בעלי הראשון, לפני אישתי השנייה, היה פעיל מאוד מהבחינה הזאת, והוא נהרג בהתרסקות המסוק שלו... ובהקשר הזה אני רוצה לספר לכם סיפור נחמד".

נראה שהתיקים שלהם הפסיקו לעניין את סרן מאלווינס וחשד התחיל להתגנב אליהם שהם הולכו שולל. שלא באמת הם עמדו לטוס. אבל תקווה עדיין פעפעה בהם. סרן מאלווינס הפך להיות יותר ויותר מנותק. עיניו הביטו אל סרן צעיר שחלף מולם.

"ב-'פרח לוטוס הזהב' מתואר דו שיח בין קיסר סין ואחת מפילגשיו. קיסר סין חש כי גופו נחלש, רוחו נכאה ואין לו חשק לבוא אל פילגשיו בין אם היו גברים או נשים. סאנו, פילגשו הנאמנה, נתנה לו את התשובה: אדוני!" צעק מאלווינס והקפיץ את ליבם, "אמרה הפילגש - מצבך נובע אך ורק בגלל המגע המיני בו אתה טועה. הרי ידוע לכל כי הנשים כובשות את הגברים כשם שהמים כובשים את האש. כדי לכבות את האש המכלה את בריאות הקיסר עליו לכבותה ביין השופע של האישה - ויין זה ישפע ויעניק מכוחו ליאנג הקיסרי. יש ללמוד את דרכי היין והיאנג, להכיר את דרך האהבה לכל משעוליה... אבל, אמר הקיסר, למדתי כי בכל משגל ומשגל, בכל פעם בו אני פולט את זרעי, כוחי תש. נכון, השיבה הפילגש, כי סוד היאנג הוא בכך שהוא כלה מן הגוף, ורק תרופה אחת לחסרונו - מגע עם היין. לכן, גבר הבא במגע עם היין, בלי לפלוט את כוח היאנג, יזכה לחיים ארוכים ובריאים. משגל ללא פליטה, ארוך ככל שיהיה, הוא סוד חיי הנצח".

מאלווינס הביט על הנוכחים. הוא כמו תהה בינו לבינו האם מסר את כל שהיה אמור למסור.

"אני מספר לכם את זה", הוסיף לבסוף, "כי אתם מגעילים אותי... תודיעו לי כשהספינה מוכנה לצאת לדרך… אני אהיה בחדרי במגורי הקצינים. איך זה שלא באתי לכאן עם התיק שלי? כי התכוננתי מראש שאתם מטומטמים".



ב


הם הביטו בספינה. הם עלו בכבש. צחנה שררה בספינה בפנים. מאלווינס הוכיח שוב בקיאות וידע רב בעולם הצבאי והיה צעד אחד לפניהם.

ניל וספנסר ישבו בכיסאות הטייסים. כל החבורה עמדה מאחוריהם.

"תנסו לקרוא למגדל הפיקוח ותבררו האם יש לנו אישור טיסה", אמר ג'וקי.

"מה אני אגיד להם?" שאל ניל. "סליחה יש לנו אישור להמריא, זה אנחנו, הבוגרים של ניס, בבקשה?"

"נניח שיש לנו אישור להמריא, איך יוצאים מהאנגר, מישהו אמור לגרור אותנו? אנחנו על מעלית שתוציא אותנו דרך הגג?" שאל ספנסר.

"חוץ מזה, מה עם זיווד? הכל ריק, מה עם תאי השפכים? הם מלאים?"

"אבל אני לא מבין, למה אנחנו צריכים לעשות את כל זה? ניס משלמת להם על זה", אמר אלן.

"טוב חברים, אנחנו צריכים להבין מה לעשות, שמישהו ינסה ללכת לחלץ משהו ממאלווינס. שמישהו שילך למצוא פה משרדים. שמישהו יעלה למגדל הפיקוח. שמישהו ימצא קצה חוט. שמישהו יגיד לנו מהם לוחות הזמנים שלנו. שמישהו יברר האם אולם השינה שלנו עדיין פנוי. כי נראה לי שאנחנו הולכים להישאר כאן כמה ימים", אמר ג'וקי.

אז ככה הוחלט. ניל שהיה פחות שנוא על מאלווינס הלך לברר עד כמה הוא היה רציני והאם בכל זאת אמורה להגיע חבורת ניקיון וזיווד ולהכין את הספינה שלהם בעוד רבע שעה. ריטה ומייקל והתאומות הלכו למשרדים לנסות להבין מה קודם למה. טום ואלן הלכו לחפש את מגדל הפיקוח ולהבין את מיקומם במרחב הבסיס. ניל וספנסר יסרקו את הספינה וינסו להבין מה עומד לפניהם מצדדיהם ומעליהם. ג'וקי ונאווי הלכו לברר האם יש להם חדר שינה והאם יש להם אישור כניסה לחדר אוכל?

מלבד חדר האוכל התוצאות היו מאוד מדכאות. ניל חזר וסרב לחזור על הדברים שמאלווינס אמר לו. הם כללו אמיתות וחלקי שקרים שנרקמו היטב למסכת ארוכה של שטף מילולי לגבי הוריהם והוריהם המאמצים. טום ואלן כמעט נעצרו בכניסה למגדל הפיקוח, כלומר הם עוכבו ואחרי שעה שוחררו, כשכל משך העיכוב הביטו עליהם כאילו יצאו ממוסד טרלללה והם קיבלו הוכחה שאין קריטריון ערך לאמת. שהאמת לא ניכרת מעצמה, וכן צריכה ראיה. היא לא תואמת למציאות האובייקטיבית. שגם אם הצלחת להרכיב את הפזל כראוי, לא הצלחת להרכיב את הפזל כראוי. קוהרנטיות ומילים תואמות לקבוצת הטענות שלהם, לא עזרו. גם אם הסכימו עם חוקריהם על כמה דברים שהם נכונים ואמיתיים וגם הצליחו מעשית להעביר בכלליות את הרעיון של מאלווינס ובחינות גמר, הם גילו שגם המשפט המתאים ביותר, ההגיוני ביותר, האמיתי ביותר, עלול להיות במצבים מסוימים, פסוק שקר ועדות לטרוף.

ריטה ומייקל והתאומות הלכו ממשרד למשרד, היו פקידים ופקידות חביבים יותר וכאלה חביבים פחות. האירוע הבא חזר פחות או יותר בכמה משרדים בכל מיני וריאציות במורכבות והתפתחות שלא הייתה מביישת את גולדברג של באך. האריה הלכה ככה:

"שלום", אמרה מילי. "אנחנו צריכות אישור טיסה".

חיוך.

"יש לכן אישור לטוס מפה".

הוריאציות השונות כללו הולכות שונות של שרירי הפנים לסוגים שונים של חיוך. מילי ורוסי נעו בעיקר בגוון הקול בין אפטואוזו לאג'יטאטו, אלגרו, או אפסינטו, מייקל ניסה פעם אחת ניסואדיראטו אבל זה קיבל הכי פחות תגובות חיוביות. בתיבה השנייה השינויים היו בעיקר שינויים בבאסו קונטינואו שכלל קול ציני או צעקות ובמשכי צליל שונים. הכל היה תלוי בדגשים שרצה הפקיד להעביר, וכמה זמן היה לפני סוף המשמרת. כל כמה משרדים היה קאנון של השואלים והמגיבים שהתפתח לכמה מלודיות משעשעות במיוחד. הרביעיה סובבה במעגלים וחזרה עם הרבה מידע לא מאורגן. ללא הצגה שיטתית וברורה של ההיררכיות בין המשרדים הכוללת פירוט של תנאים, מצבים, אפשרויות, רכיבים, פעולות, מאורעות ובעיקר סדרי עדיפויות. אבל בהחלט חזרו עם כמה הצעות של פקידות ופקידים לעזור מעבר לשעות העבודה. מילי ורוסי אמרו שיחשבו על זה.

בה בעת ניל וספנסר ערכו רשימה של כל חלקי הספינה עם איקונוגרפיה מאוד מרשימה של החלקים בצבעים צבעוניים ומעל הכל חדרי השירותים. ג'וקי ונאווי יצאו עם חדשות חצי מעודדות, אולם השינה כבר נתפס על ידי פלוגה מלייטו אבל יש להם אישור כניסה לחדר האוכל.

"אני לא ישנה בספינה לפחות עד שלא נבעיר את הכל", אמרה מילי.

הם חזרו והתחילו דווקא בניקיונות של חדר הישיבות בספינה. הם הסתובבו עם סמרטוטים וחומרי ניקוי וצחצחו הכל. לבסוף ישבו מותשים. מדוכאים. נראה היה שלא התקדמו בכלל. ההחלטה הראשונה הייתה שהמידע מהיום לא יכול להגיע לטיפוס אנאלי אגרסיבי, אנחנו לא יכולים לחזור ולשפוך בצורה לא מאורגנת.

"צריכים מישהו בעל כישורי סדר ונקיון, עקשנות, דייקנות, ואי יכולת לסבול מצבי עמימות ואי-ודאות", אמר ג'וקי. כולם הביטו על ניל. חוץ מניל שסקר את הסובבים אותו.

"ניל!" קראה ריטה.

"מה?" קרא ניל בבהלה.

"אתה תקח את זה?" שאלה ריטה.

"כן, בטח", השיב ניל.

"למשרדים בשלב ראשון אנחנו זקוקים למישהו עם פּרִיוֹריטיזציה לביצוע המשימות, התחשבות במגבלות של משאבי אנוש ורק אחר כך מישהו שמסוגל ליצור יחסי אנוש עם פקידים קרי לב, מישהו שיהיה אחראי לחלק משימות שקשורות לבירוקרטיה. ספנסר, אני חושב, ימשיך להיות אחראי על הקצאת משימות, ללא ספק מדובר בטיפול באירוע רב-נפגעים, אז מה שיכול לחכות לטיסה הארוכה שמחכה לנו, לדחות לטיסה".

"אני אקח את זה", אמרה ריטה. "אני אקפוץ מחר למשרדים".

"אני חושב שמישהו ינסה לגרד לנו במרשתת משהו", אמר ג'וקי. "בטוח נמצא איזה ילד בן שש שעשה מצגת איך מקבלים אישור טיסה".

"אולי לראות סרטי פעולה בני זמנינו, לנסות לפחות לגרד מונח או שניים, כי אני לא יודע האם 'אישור טיסה' הוא מונח שמשתמשים בו, אולי בכלל צריך איזה 0-22, צריך איזה סרט אמריקאי עם פיין אקסל ורוזי חאליקי בתפקידים הראשיים," אמר אלן.

"שמישהו יצא הערב לשוטט עם שישיית בירה, אולי תתפסו איזה טכנאית או טכנאי ותגרד להם קצת חומר מהמוח".

"אני חושב שדבר ראשון צריך לברר מה הדד ליין שלנו. מה התאריך שאם נמריא אחריו לא נספיק בין כה וכה את המשימות שיהיו לנו בטווין פלאפ, מה בכלל המשימות שיש לנו שם, וגם האם כולם הכרחיות לציון מעבר".

"אני מעלה פה נקודה שראוי להתעכב עליה כעת, מאלווינס רמז שלא משנה מה נעשה תמיד נעבור כי אין להם ברירה", אמר מייקל.

שתיקה שררה זמן מה. לבסוף ריטה השמיעה טענה שנשמעה הגיונית על כולם.

"השאלה האם ניתן לאישיות הצבעונית של מאלווינס לשכנע אותנו שאנחנו לא מסוגלים. האם ניתן לסאבטקסט שלו לשכנע אותנו שאנחנו לא רוצים להצטיין. אמנם כולנו מתעבים את ניס בגלל הגורמים שנמצאים בשלטון, בעלי ההון, חברות המזון, אבל אני מאמינה, ואני מכירה את כולכם, ואנחנו יודעים ששינויי עומק מתרחשים, ואנחנו היינו חלק משינויי העומק תודות להורינו שלא איבדו צלם אנוש בכל הזמן הזה, וכעת בקענו מעלה, אל השטח, וכעת תורנו להצטיין על מנת שנוכל לשנות".

למחרת בבוקר הכל נראה הרבה יותר טוב. הם ידעו את המסלולים והדרכים להגיע ממקום למקום וגילו שההתמצאות במרחב מורידה את מרבית הרעש והלחץ. ריטה את הקצתה את המשימות במשרדים לה, לאלן וג'וקי. הניסיון השני לא היה קל כפלים אלא גדל בצורה מעריכית. את ניקיון השירותים השאירה לנאווי והתאומות. אלו גילו תושיה רבה יותר מהטיית פניוס ואלפאוס. הן הפעילו את מתזי האש ונתנו למים לצאת מכבש הספינה ולזרום אל ניקוז ההאנגר. הן הכניסו צינור כיבוי אש פנימה וזירנקו את השירותים עד אחרון הקוליפורמים שהתבססו שם עוד כשמפקד הבסיס בכה כשפספס בשירותים כשהיה בן שלוש.

המשימות התחילו לעלות על עץ המשימות.

ניל תפס לשיחה בליל אמש את אחד הטכנאים. לא היה לו שישיית בירה אבל היה לו בושם עם ריח טוב. היה זה בחור שצבע עורו חום בטווח RGB ממוצע. השימוש בצבע חום תועד לפני 40000 לפני הספירה עם שימוש בתחמוצת המגנזיום והברזל. וכל זה עבר לו בראש לניל כי היה זה בחור חביב ביותר. הוא הסתובב בהאנגר ענקי של מזון. הוא סיפר לו על המבוכה אליהם הגיעו. הבחור חייך. שמו היה ג'וזף.

"אז אני צריך אספקה", אמר ניל.

"גש למשרד", אמר ג'וזף.

"תעשה לי טובה, תעזור לי פה", אמר ניל.

"בוא", אמר ג'וזף וצעד נמרצות במעברים הסבוכים ולבסוף עלו במדרגות מתכת למשרד הומה אדם. ג'וזף הוציא לו טאבלט עם טופס הזמנה. "תמלא את הפרטים… כמה זמן התרגיל?"

"חודשיים", השיב ניל.

"תמלא הכל, יש לך רישיון על מלגזה?"

"יש לי רישיון על ספינת פלזמה עד A13", אמר ניל.

"כשתשיג מישהו עם רישיון מלגזה תחזור אלי", אמר ג'וזף.

"ג'וזף, מתי אתה מסיים?" שאל ניל. ג'וזף סקר את ניל ובעיקר חשב על ניס והאם הוא מעוניין בקשר עם מישהו מניס. לבסוף החליט שכן. בהמשך הערב הם שכבו בחדרו של ג'וזף והביטו בתקרה.

"ניס זאת תחנת אפרטהייד, לא ככה?" שאל ג'וזף.

"במידה רבה", אמר ניל. "היא נוסדה כתחנת אפרטהייד, יוזמה של כמה בעלי הון שמנים ולבנים וכרגע לא מוגדרת ככה, אבל אנשים פרטיים וחזקים ועשירים עדיין מנווטים במידה רבה זרמי עומק שמשפיעים בכיוון. קשה להסביר. אף אחד שאני מכיר לא פועל ככה, גם המדינה לא עובדת ככה במוצהר, אבל כן במידה רבה… אתה מבין?"

"כן", אמר ג'וזף. "אתה באמת הפתעת אותי, לא הסתדרת לי".

"אתה יודע איך משיגים אישור תעופה?" שאל ניל.

"אין לי מושג", אמר ג'וזף.

כשנפרדו בבוקר השיג ניל הבטחה מג'וזף לעזור לו עם ההעמסה.

בבוקר חיפשו את ניל. הוא לא היה.

"הוא תפס מישהו כנראה", אמר ספנסר.

"מעניין אם אפשר לקבל על פעולה דומיננטית כזאת ציון לשבח במבחן", אמרה ריטה.

"הוא מקריב את עצמו למענינו", אמרה רוסי. "אני גם רציתי".

"כשיגיע נראה אם זאת הייתה הקרבה או איחור רציני", אמר ספנסר.

ניל הגיע רגע לפני שהתפצלו ליום נוסף של בירורים. הוא האמין שהתקדם כברת דרך. הם סקרו את הטופס שהיה עליהם למלא. היה להם הרבה בירורים לעשות. 1. אמצעי תשלום. 2. מורשי חתימה. 3. איזה האנגר הם חונים. 4. סוג ספינה. את השניים האחרונים ספנסר כבר ידע. את השניים הראשונים היה עליהם לדעת עוד היום.

ספנסר וניל ניגשו להכין את הספינה. בפינות ההאנגר היו עגלות רשת גדולות לציוד. הם העמידו את כל מכשירי הקשר ובלוני הגז הריקים בשתי העגלות. בדקו במשך שעתיים את חליפות החלל והחליטו לא לקחת סיכון ולהחליפם. בינתיים חיברו את הספינה לחשמל, אוויר ונייטרוקס ואת המבער לארגון. ואחר כך פסעו עם שתי עגלות עמוסות ציוד לאפסנאות. הם החזירו את הציוד וגילו שכולם מורשי חתימה בספינה שלהם. מאלווינס התכונן מראש. הם חזרו עם ציוד מחודש שכמובן שקל פי ארבע. והתחיל ולהעמיסו.

החבר'ה האחרים עשו התקדמות מרשימה אף הם. הם נפגשו אחרי ארוחת הצהרים והעלו את כל הנתונים על עץ המשימות. ריטה חילקה הכל לפי סדר. הם היו צריכים להציג מסלול טיסה מה שלא היה אמור להיות סבוך. מורשי חתימה נסגר. תקציב גם נסגר. נקבע להם תאריך למחר בבוקר אם יצליחו להכין את המסמכים להיום עד 21:00. מייקל וריטה, ניל וספנסר הכינו את המסמכים והטמיעו את מסלול הטיסה בספינה. כל השאר התקינו את הציוד החדש. ניל הלך לפגוש את ג'וזף שאחרי שכנוע קצר הגיע כמה פעמים עם המלגזה והעביר להם את המזון ואף ישב איתם וגם הראה להם כיצד מחלצים את הקפה מהמכונה. בשעה שמונה הם עשו בדיקת חמצן לספינה וגילו דליפה. הם היו שבורים. אבל ג'וזף קרא לחבר שסידר הכל עד 21:00. הם רצו את האישור מהמשרדים. הם שלחו את רוסי שהשתוקקה לציון שבח ועגבה על אחד הפקידים עד שפלט לה אישור, שעת טיסה, מספר טיסה, הקצאת מסלול, וטכנאי מלווה. היא לא הייתה מסופקת והכריחה אותו שבאופן ידני יכתוב את מספר הטלפון שלו ולא גמרה עד שהייתה מרוצה משיתוף הפעולה שלו.

היא יצאה בריצה ברבע לאחד עשרה אך חזרה מיד לרגע למשרד.

"איך קוראים לך?" שאלה את הפקיד.

"חאטיב", השיב.

"תודה, חאטיב", אמרה ויצאה משם בריצה.

רוסי יצאה משם באמונה תמימה שחאטיב הוא באמת האיש הכי נחמד בעולם. מאז שהיו קטנות מילי ורוסי האמינו באנשים. אומרים שהזמן הוא האויב של התמימות אבל לגודל מזלם, או, אפשר לומר, מפאת אופיין, תחביביהן, עולמן הצר, מעולם לא פגשו בצרות עין, אכזריות או סתם איזה טיפוס מניאק. הן האמינו שמאלווינס הוא אחד האנשים הכנים והדאגניים שיש. רוסי רצה ממשרדו של חאטיב במעין שמחה בלב. היא קיוותה שהחבר של ג'וזף תיקן את הדליפה. היא לא חשבה שמאלווינס כועס אבל מאוד רצתה להרשימו אם יצאו מחר. היא קיוותה גם שתקבל ציון לשבח על תפקודה במצבים מלחיצים.



ג


בבוקר כולם התאספו בחדר הבקרה. רוסי נשלחה להביא את מאלווינס. מאלווינס התרשם לטובה מהזמן הקצר שבו התעשתו על חלציהם אבל התרה ברוסי שהבחינה שלהם תתחיל מהרגע שיעשה צ'ק אאוט לחדר. "אם לא תקבלו אישור יציאה, או מכל סיבה נצטרך לחוזר, או נמות בחלל, כאילו נכשלתם באתגר הראשון", אמר.

"אל תדאג סרן המפקד מאלווינס", אמרה רוסי. "אני בת לנצולי האסון בתחנת טאביתה, נולדתי בפרבר עני קטן, היכן שהתחילה ההתקוממות, מעולם לא ידעתי פינוק עד שאימצו אותי בניס, דודה רחוקה שמעולם לא דיברה עם אמא שלי בגלל שהיא שנאה אותה. אף פעם לא חשבתי שזאת התחלה טובה למערכת יחסים. מה שאני רוצה לומר, זה שהיה לי שטיחים על הקירות, זה שדודה שלי הייתה מטומטמת, לא הובילו אותי לטמטום, ובמידה רבה אנחנו כאן בשביל להצליח ולא ליהנות, אני חושבת גם שנפטרנו מטקסים קודמים, אני חושבת שכולנו מסכימים שהאתגר הראשון היה מעולה".

מאלווינס נאנח. הוא לקח את התרמיל שלו, ותחב לתוכו את הפרטים המעטים שפיזר מתוכו בחדרו הפוריטני. "אהבתי יותר כששתקתם", אמר, "נעלבת?. הוצאתי לך את הרוח מהפאתוס, ככה בדיוק מדברת מישהי שחושבת שהיא באה לדבר כאן, אני מתעב דברנים, אני מודה שאשתי השלישית טענה טענה טובה, שאנשים שונאים את מה שהם שונאים בעצמם, היא אומרת שאני מדבר הרבה בשביל להסתיר חוסר ידיעה, היא הייתה מסוגלת לדבר שעות דרך אגב".

מאלווינס צעד בעקבות רוסי. הוא עלה על הספינה, היא הריחה כמו שושנים שצמחו על גרבים צבאיות משומשות, דיאודורנט וקצף גילוח. עברו איש צבא היה זה הריח הכי טוב בעולם כולו. מרגע זה הוא הפך להיות זבוב על הקיר. ברגעים מסוימים היה מעלה זכרונות ונעשה קצת יותר אנושי מהרגיל. הוא בעצמו כנראה חשב על זבובים כי תמיד כשסיים סיפור נוסטלגי היה מפטיר "כמו זבובים על חרא". כנראה שתיעב את העבר למרות, כמו שאמר לו טומי* באחת הפעמים, "הדבר הכי טוב בעבר, זה שכבר אי אפשר לשנות שום דבר,. העבר זה אחד הדברים המוערכים יתר על המידה".

מאלווינס תיעב את טומי מהרגע הראשון. שכן טומי היה היחיד שאחז באמונה דתית. מאלווינס לא רצה לדעת איך תפיסת העבר שלו מסתדרת עם האמונה. אבל טומי שהיה השנוי ביותר במחלוקת בחבורה שלהם, פשוט פטפט יותר מדי, "אני מאמין בעכשיו, באלוהים שקיים כעת ועכשיו. אני לא צופה את העתיד ולא חושב על העבר".

"תקשיב לי טוב מוח צפרדע", אמר מאלווינס, "תתרחק ממני כל המסע הזה. בוא אני אסביר לך משהו על שכל. עד גיל חמישים יש לך אפס שכל. שמעת? מגיל חמישים אני מוכן להקשיב למסקנות שהתקבלו בגיל חמישים. עכשיו בגיל עשרים ואחד יש לך מוח של ראשן. אתה עדיין מתנסה בחרא הזה מסביב. אז דבר איתי אז. אני לא מסוגל לשמוע חיתול עם קקי מדבר איתי על כלום כמעט, אולי על המלצות איך לא להקיא בבוקר שלמחרת".

חוץ מהעימות הזה הטיסה חלפה בסדר. רוב היום עברו על המפות של טווין פלאפ. המטרה שלהם הייתה לחצות את טווין פלאפ לאורכה. היו לרשותם שלושה כלי רכב ועשר תחנות. הם יעזבו את הספינה בקו המשווה יצפינו ואז ידרימו לקו המשווה שם תפגוש אותם הספינה. לא הייתה אטמוספירה בטווין פלאפ והכבידה הייתה חזקה בקו המשווה וחלשה בקוטב. יהיה להם חודש לחצות את טווין פלאפ. בינתיים הטיסה שלהם התנהלה כמתוכנן. ליבם דפק בחוזקה כי הטיסה, הכל, היה עליהם. בשעות שבהם לא למדו את טווין פלאפ למדו את הספינה. בהתאמה לגוף האדם הם למדו את החלקים, את העור, את השרירים, את הורידים ולבסוף את הנימים. מאלווינס הסכים לייעץ להם בכל מה שהיה קשור להתמודדות הנפשית או באופן שעדיף להם להחזיק מלחם, אבל בכל היתר, היה כמו תייר. מכנסי הדגמ"ח הצבאיות שלו היו מכנסי ההוואי שלו, הגופייה הלבנה הייתה חולצת האוקספורד שלו והכובע האוסטרלי שלו היה כובע קש עם סרט בכל מקום אחר בעולם.

בלילה הם שכבו לישון בחדרים משותפים. הם השתדלו לחלק את המשמרות כך שהזוגות יזכו לפחות לישון יחד. ריטה ואלן שכבו יחד והביטו בתקרה. הם הקשיבו לרעשים הקטנים שהספינה עושה.

"אני מרגישה שזה שלנו", אמרה ריטה.

אלן שהיה גמור מעייפות כבר נרדם. ריטה נשארה עם מחשבותיה על העתיד. היו לה שאיפות שונות משל אלן והיא תהתה האם היא לא מתעקשת על הבלתי מתאים בעליל.

ד

התאומות היו בטיסה כשטווין פלאפ התגלתה על מסך המכ"ם. מאלווינס נעלם לגמרי. היו מי שאמרו שראו אותו בחדר המכונות מעשן. למען האמת הוא היה אומלל לגמרי. חוץ מקשרי המשפחה המורחבת שלו עם משפחת הצבא היה עזוב לנפשו בקוסמוס. תמיד אמר לעצמו שזה נותן לו את הזכות לקבוע את גורלו בידיו אבל זה לא כל כך הצליח לו. הוא הרגיש צודק, הוא הרגיש כועס, הוא הרגיש שכולם טיפשים, הוא הרגיש שתפס משהו בקשר למהות. הוא היה טוב בתפקידו. אבל מה בנוגע לכל השאר. מה בנוגע לשייכות. הוא הרגיש שלשייכות למוסד כמו הצבא כבר אין את הכוח שהיה לו פעם. אבל הוא בזבז את שנותיו האיכותיות בלהתמחות במשהו שכעת לא היה לו עניין בו. הוא כן חושב שעשה עבודה טובה עם החברה פה בספינה. הוא התעקש שההצלחה שלהם תהיה ההצלחה שלהם. אבל זה הותיר אותו עם הצלחה מעטה ביותר כמעט בלתי מורגשת.

הם נחתו בטווין פלאפ באמצע היום. שום דבר לא חיכה להם באיזור הנחיתה. הם הופתעו במידה לא מבוטלת. הם סרקו את האיזור. הם לקחו את המפה וחילקו אותה לגזרות ויצאו לחיפושים. הרכב אותת על מקומו במקום הנחיתה. לא היה מי שלא הביט תחת הספינה. אולי נחתו על הרכב. לבסוף הגיעו למסקנה שהמיקום תת קרקעי. החום בקו המשווה והכבידה הגבוהה עשו הכל להרבה יותר קשה. בערך בשעת צהרים שמו לב שמאלווינס שהצטרף לאחד הסיורים נעלם. הם חזרו על עקבותיהם וגילו שנפער חור באדמה. הם ראו את כובעו של מאלווינס זרוק לצידו. הם האירו בפנס.

"מאלווינס", קראו בקשר כמה וכמה פעמים אך לא היה מענה.

"אלן אתה תמשיך עם הקריאה בקשר, יש ציוד סנפלינג, וגרירה בספינה", אמר ספנסר בקשר. "חכו לי".

הספינה המריאה ונחתה לצד הבור. ג'וקי ונאווי רצו פנימה ויצאו החוצה, ג'וקי עם תיק סנפלינג ונאווי עם כבל גרירה. ג'וקי לבש את הריתמה במהירות ונקשר לכבל הגרירה. הם הורידו אותו מטה. הוא הדליק את פנס הראש. הבור נראה מושלם באופן לא טבעי. האם היה זה הפיר של המסתור התת קרקעי? הוא לא מצא אינדיקציה לכך. הוא גם לא הבחין בסוף כלשהו לבור. כבל הגרירה נגמר מה שהעיד על מאתים חמישים מטר עומק. בנפילה אין מצב שמאלווינס שרד. הוא לא עיכל את המידע רק כשהעלו אותו למעלה. "מאלווינס איננו", אמר.

הם עמדו סביב הבור.

"זה איזה תעלול, משהו ידוע מראש?" שאל טומי.

"הם הביטו על הכובע הסמוך. מי לובש חליפת חלל ולוקח איתו כובע אילולא רצה להשאיר סימן מזהה. אבל איפה הוא יכול להיות? למה שמציאת המסתור התת קרקעי מהווה מבחן למשהו? זאת נראית יותר תקלה מאשר בחינה. הם החליטו להתחלק לזוגות ולהקשר זה לזה. הם התחלקו פחות או יותר לזוגות בעלי משקל שווה ונפוצו לכל עבר. לוח הבקרה למסתור התת הקרקעי נמצא במרחק מאה מטרים מהספינה. עם הפעלתו ירד כבש אל תוך האדמה. הם ירדו בכבש ונכנסו אל מתחם מבטון מזוין, בסיסי ביותר, עם כביש רחב ותקרה גבוהה. הם פסעו זמן מה והבחינו בריינמטאל בעל שש עשרה גלגלים עומד ומחכה להם.

"מישהו עם כשרון ניווט של סמי טריילר?"

טומי קפץ לכיסא הנהג. בנו של חקלאי. הוא נסע על קומביין כשהיה בן ארבע עשרה. בגיל שש עשרה קצר בטעות את אבא שלו והפך אותו לקופסא מרובעת. מאותה עת החליט להמר על ג'יימס ויליאם ועל השערת האמונה כנגד כל הסוסים האחרים. הוא התנתק מכל מי שהטיף לו שהספקנות היא חובתנו עד שתימצאנה 'ראיות מספיקות' לדת. הוא התרחק אל תוך בקתה בקצה החווה של אביו. אמו ראתה אותו יום יום פוסע אל השדות ומעבד אותם באותה דבקות של מאמין. הם תיעבה אותו ומעולם לא האמינה לו. הוא התרחק ממנה כי אמרה לו במילים כאלה ואחרות שמול השערת האמונה, חכם וטוב יותר להיכנע לפחד. היא הייתה שכל שנשלט בידי רגש אחד בלבד. הוא העביר לה את הכספים של השדות וחי מהיד לפה. כשנפטרה עזב את ביתו והפליג לכוכבים לחפש הוכחות. כך הגיע לניס.

בזמן שטומי ניווט את דרכו החוצה הם התפרשו במבנה התת קרקעי לחפש את מאלווינס. הם עדיין האמינו שחמק פנימה איכשהו. היו שם חדרי אימונים. מוסכים. חדרי ביטחון. מקומות סטריליים אבל לא היה מקום להתחבא. היה זה מקום פשוט, בתחתית טבלת הצרכים האנושיים של מאסלו, מחסה, חום ומזון. כשיצאו הריינמטאל כבר חנה מול כבש הספינה. הם היו צריכים להעמיס ציוד שטח, תקשורת ומזון כשהם בחליפות. העבודה הייתה איטית, מסורבלת והם עוד לא עיכלו את השינויים.

"אני חייב להיות בתנועה", אמר ג'וקי. "אני חייב להתקדם".

"גם אני", אמרה נאווי. "לא מסוגלת כרגע לשבת ולדבר".

"בואו נגמור את החמצן בחליפות ואז נעצור", אמר אלן.

רכבון משא עם שלט היה שם כדי לסייע אבל הוא עצמו היה קשה לתפעול. ההעמסה לקחה להם יממה שלמה. ריטה עשתה צ'ק ליסט. ספנסר וניל עבדו על הטייס האוטומטי של הספינה כדי שיפגוש אותם בהמיספרה המזרחית. טעות בגזרה הזאת הייתה עלולה להיות קטלנית. אתמול הם היו מוסיפים 'כביכול' למשפט, בהאמינם שהם נמצאים בסביבה מוגנת ואף אחד לא יניח להם למות, אבל מאלווינס קרוב לוודאי לא היה כל כך שותף לדעתם, אם הוא מת ולא מצא דרך להתל בהם.

הם נכנסו לרכב וסידרו אותו. קשרו את הציוד היטב. בבוקר הם נפרדו ממכונת הקפה ויצאו לדרך. היה להם 6K ק"מ לעשות בחודש הקרוב. בשבועיים הקרובים הריינמטאל יהיה ביתם. הריינמטאל היה בין ארבע חוליות. קבינה עם חוליית הנעה קדמית, מטבח וחדר ישיבות, מגורים ותפעול עם יחידת הנעה אחורית. סה"כ 17.4 מטרים רוחב שלוש וחצי מטרים. 60K משקל בהעמסה. 750HP ומנוע של 18 ליטר דיזל מוקשה. טומי שוחרר ממשימות והיה על ההגה. הוא עסק בלימוד רוסי לתפעל את המשאית עם המצמד המשולש, לרגעי נמנום בזמן שישב בכיסא הסמוך.

"בכל מקרה, במשאית, כמו בחיים, ברקס לא יהרוג אותנו", אמר. "וכאן, יש כפתור הדממה מהירה. תדמימי גם אם את מתלבטת על בליטה בקרקע. אם את צריכה לקחת רוורס זאת אומרת שלא הערת אותי בזמן".

"למה דברים עגולים סבוכים מקוים ישרים?" שאלה רוסי.

היא הביטה על טומי אבל הוא כבר נרדם. הוא נסע שלוש מאות קילומטרים ביומיים האחרונים. נדמה היה שהם ברחו מהמקום הנחיתה.

"אני מניח שאת מטונימית כרגע", אמר לפתע טומי.

"בכלל לא. יש לי רישיון טיס ותהרוג אותי אם הבנתי איך אני מפעילה מצמד כפול… לא כל דבר בחיים זה מטונימיה, דימוי, הרמז, או מטאפורה, זה ממש מדכא".

"כן.. אני קצת מדכא", אמר טומי.

"לא קשה לדכא, השאלה איך יוצאים מזה", אמרה רוסי. "פגשת את אמא שלך מאז שעזבת?"

רוסי הביטה הצידה טומי נראה ישן אבל לא הייתה בטוחה.

היא זמזמה שיר:

" I drive your truck

I roll every window down and I burn up

Every back road in this town

I find a field, I tear it up

Till all the pain’s a cloud of dust

Yeah, sometimes I drive your truck"

"בחלומות", אמר טומי. "חלקם טובים, כשהיא הייתה מלווה אותי מבית הספר ושרה לי שירים… בחלקם היא הייתה מתרחקת וכמה שהייתי רץ היא הייתה נעלמת…"

"תחליט חבוב האם אתה ישן או ער, אם אני מניחה שאתה ישן אני יכולה להרשות לעצמי לגרד בפות, לחטט באף, אבל אני לא יכולה לחיות באור דמדומים".

"מבטיח, אודיע לך אם אפקח עיניים.. את יכולה לנהוג בלי חלק עליון, הרבה בחורות היו עושות את זה אצלינו בחווות".

"אתה די משעשע כשאתה רוצה.

"I drive your truck

I roll every window down and I burn up

Every back road in this town

I find a field, I tear it up

Till all the pain’s a cloud of dust

Yeah, sometimes I drive your truck"

כעבור שבוע וחצי הגיעו לתחנה הראשונה. הם נסעו בממוצע 300 קילומטר ביום. בדרך הטרשית הזאת הם חטפו מכות בלתי נסבלות, "גם, ולמרות, ועל אף", אמרה ריטה, "הערצתו של טומי למתלים הפרבוליים הפרוגרסיביים עם בולמי הזעזועים הטלסקופים הידראוליים ומתלים הטרפזיים מרובי-עלים עם מוטות הרדיוס". הם כולם שמחו על נווה המדבר. הם נכנסו למחסה מוגן מריק. והדלת נסגרה אחריהם. מלא רכבי שטח חנו במרכז הטרפז תחת גג כיפה. אורות שמחים האירו אותו כמו אחרון בית הזנאים. לא לחינם קראו לו הברדלס. הוא היה מהיר. שמח. עליז ומנוקד אורות. הם ירדו מהמשאית ונכנסו לאחד מהמקומות בהיקף.

"נשאיר שמירה על המשאית", אמרה ריטה.

"למה?" שאלה נאווי.

"אני לא יודעת", אמרה ריטה. "אני אשאר ראשונה. אל תייבשו אותי".

"אני אשאר גם", אמר טומי. "תוציאו לי משהו לאכול".

השמונה נכנסו לאחת המסעדות שנראתה הכי פחות מפוקפקת. להפתעתם הזמינו בירה, המבורגרים, צ'יפס, וקולה. ג'וקי חזר להביא לטומי מגש. הוא מצא אותו תחת המשאית מתקן נזילה.

"כמה יש לנו עוד לנסוע?" שאל טומי.

"מאה קילומטרים", השיב ג'וקי.

"יופי, כי יש לנו נזילה ואני שם משהו זמני", אמר טומי.

בפאב בינתיים סיפרה לכולם רוסי שטומי די חביב בדרך כלשהי. שהם אפילו חלקו כיסא משותף בקבינה בצורה אנכית.

"ידעתי", אמרה מילי.

"סיפרתי לך מיד", אמר רוסי.

"לא, אני מתכוונת תסתכלו", אמרה מילי.

"הם הסתכלו על לכיוון הדלפק וראו להפתעתם את מאלווינס. מילי מיד קמה.

"הבן זונה הוא גרם לנו ככה לדאוג".

מילי קמה וניגשה באופן נמרץ ביותר לדלפק. היא טפחה על כתפו של מאלווינס, "אה אה", קראה. אבל היה זה מקרה קלאסי שלא שעשע אף אחד מהצדדים. הביט עליה סרן מפקד שלא היה מאלווינס.

"אני יכול לעזור לך?" שאל.

"סליחה אתה דומה כמו שני דגמחים צבאים למישהו שאני מכירה".

"מאיפה את?"

"ניס", אמרה מילי.

"מה אתם עושים כאן?"

"הכשרה", השיבה מילי.

"ואיפה המדריך שלכם?"

כל השאלות הללו התחילו להשמע מאוד חשודות למילי.

"סליחה", אמרה ורצתה להתרחק.

אבל אז תפס אותה הסרן בידו בחוזקה. משהו מרושע נראה בעיניו. למשך שבריר שניה חשבה 'ואני חשבתי שמאלווינס מרושע'. בשבריר השניה הבא, מילי שמטה את ידו במהירות. ולפני שהבינו חבריה מה קורה היא הסתובבה ודפקה לו בעיטה של איגרוף תאילנדי לפנים והיממה אותו. הוא נפל לריצפה. מילי רצה החוצה ונעלמה בים המשאיות עד שמצאה מסתור במשאית.

"בינתיים לא נקשור את עצמינו למילי עד שנראה איך העניינים יתפתחו", אמרה רוסי.

"זה לא מאלווינס", אמרה נאווי. "הוא נראה יותר כמו דטורה קטלנית".

נאווי שהייתה בסוף לימודי הפייטולוגיה חילקה את הגברים לשלושה, דטורה קטלנית, דושן שעיר, ודוחן תרבותי. הראשון היה מבאיש, מגעיל וקטלני, לרוב בעל פטוטרת ארוכה ארוך ותמיד ביצים רחבות, כל מפגש עמו היה גורם להשפלה ושנאה עצמית, ומוות אישיותי, סיום, מוות בצידי הדרך. דושן השעיר היה בלתי מזיק, טיפש לרוב, אבל בעל עוקץ ארוך, יכול להיות דו מיני, מפזר זרעים מקצועי, אם לא אכפת לך תוכלי אפילו ליהנות, סיום, בריחה מפוחדת או בריחה נגעלת. דוחן תרבותי, היה לירות לעצמך בראש ולהרוג כל שביב של שמחת חיים, הוא יבטיח ללא היסוס כל מה שתרצי.

"וג'וקי?" שאלו כולם בבת אחת.

"דושן שעיר, כמובן", אמרה נאווי.

"איכככ", קראו כולם.

"כן, זה אני", אמר ג'וקי.

הם התחלפו במשמרות עד אמצע הלילה. הם שתו ושתו ואכלו ואכלו והציפו את הורידים בשומן משומש שבפעם האחרונה שהוחלף היו מים בקטבים. ממחר יתחילו להגיע לקוטב. הם יחליפו את ריינמטאל ברכבי באגי. במשך שלושה ימים הם יחצו את הקוטב בחמישה רכבים. הם לא רק פחדו. הם שקשקו מפחד. הם הביטו סביב. האם היה עם מי לדבר ולהתייעץ. קשה היה להתמקד במישהו חביב.

"מעולם לא דיברנו למה המשכנו ולא דיווחנו על היעלמותו של מאלווינס?" אמר אלן.

"אלן אלן האיש והמחשבות", אמרה ריטה.

"מה זה אומר?" שאל אלן.

"זה אומר שאולי לא הבנת אבל התחלנו לקחת את ההחלטות".

"למה את מתנשאת?"

כולם הביטו על חילופי הדברים בין אלן וריטה ושתקו.

"אני מסכימה, אנחנו בעיקר פה בשביל ההתנסות הפיזית לא ההתנסות עם שיקולים חוץ פיזיים", אמרה נאווי.

"כלומר אם בודקים אם צמח גדל באטמוספירה בעלת הרכב מסוים בודקים את התכונות הפיזיות שלו ולא את השיקולים שלו. אם הוא צמח צמח אם לא, משהו שם לא עובד".

"אני לא ידע נאווי כמה שתית, אבל לא הבנתי כלום", אמר ג'וקי.

"אני חושב שהזוגות מתחילים להתפורר", אמר ניל, וכיוון את דבריו בעיקר לספנסר.

הם חזרו לפנות בוקר מתנודדים ושיכורים לרכב.

"שכרות זה לא ערך", אמר טומי כשחזרו. "זה משהו שגם ילד בן שש יכול לעשות".

"אל תהרוס טומי, דיברנו עליך דווקא טובות", אמרה רוסי.

טומי חייך.

ה

כעבור מאה מטרים הגיעו למחסה תת קרקעי שני. הם החליפו את הריינמטאל בחמישה רכבי באגי. שרירי ההעמסות כבר התרגלו לסחיבות וגם כוח המשיכה קטן פי 2 עקב הפחיסות של הכוכב ונע בסביבות m/s²‏ 5.72, וחוץ מזה וחשוב מכל גם הציוד הלך והצטמצם.

הדרך לקוטב הייתה משובשת. קרחוני עבר נעלמים הותירו את טביעת האצבעות שלהם בקרקע. העבודה בחמישה רכבים יצרה עבודה שקטה יותר. אישית יותר. הקור החודר בקוטב בודד אותם לגורמים. בכל עצירה עמדו יחד ואמדו את האתגר הבא ובעיקר להבין האם המפות מעודכנות. למרות שהקרחון היבשתי התפוגג לחלל לפני מיליוני שנים תוואי הקרקע המשיך להשתנות עקב הכוח הצנטריפוגלי החזק של הכוכב והפעילות הצבאית באיזור.

בלילות היו מקימים את אוהלי השטח.

"השכיבה על הקרקע הכי נעימה שהייתה לי", אמר טומי למילי שהסכימה לארח לו לחברה. באוהל.

למילי לא היה אכפת וקיבלה את אלן שסולק מהאוהל של ריטה. טומי אירחה את מייקל. זה לא שריטה לא אהבה את אלן. לא היה אכפת לה לשכב איתו עד סוף המסע. לפני ליל האוהל הראשון הסבירה לו זאת.

"כמה זמן אנחנו ביחד? כמעט שמונה שנים? מגיל פאקינג ארבע עשרה. אני חושבת שכל הימים האחרונים זאת הזדמנות להעריך מחדש. זה מקרה של שניים שנפגשו כשהם צעירים, הם הסכימו על דברים מסוימים, אבל איך מאלווינס אמר לטומי, היינו תינוקות, אנחנו עדיין תינוקות עד שלא נהיה בני חמישים באמת, בכל אופן בטוח שהיינו… איך אפשר להסביר זוגיות, כאילו, למה ששניים בעלי תחומי עניין שונים יכולים להיות זוג נפלא וכאלה שמאוד דומים לא יכולים להיות ביחד".

אלן יצא מהאוהל בהתרסה לא לפני שריטה חבשה קסדה. הוא דיבר עם מייקל והם התחלפו. כעת שכב באוהל של מילי ובהה בנקודה כלשהי. הוא חשב על זה שאם יפצע את הבד באופן רציני הם יוכלו למות תוך דקה. אבל חשוב להבחין בין המסומן, שהוא דימוי שעולה ברוחנו, לבין הרפרנט, שהוא האובייקט הממשי שאליו מתייחס הדימוי. אלן לא חשב שזה משעשע. הוא היה דוקטורנט לשפה. במידה רבה מאוד הוא ליהטט במילים. ריטה הייתה צעירה, היא חשבה שהיא אוהבת אנשים חכמים. מתי הייתה נקודת המשבר. היא לא יודעת. היא פשוט התעייפה לשמוע מילים במקום להרגיש.

ההפרדה בין המישור החומרי של הסימן לבין משמעותו, חשב אלן, מסמן הוא השם שניתן למימד הצלילי של המילה, או ליתר דיוק לדימוי הנפשי של צלילי המילה, במטרה להפרידו מן המסומן, שהוא מובן המילה. לדוגמה, המילה "חנק" היא סימן שמורכב ממסמן ומסומן. המסמן הוא צלילי המילה "חנק", ואילו המסומן הוא המובן שעולה בתודעתנו עם קליטת המסמן כלומר השתנקות, ידיים על הצוואר, גוף מוקשת, עור אדמומי, וברגעים האחרונים ראה דימוי מסרטים כמו רגל מפרפרת פרפורים אחרונים.

"זה טוב שאתה חושב מחשבות מצחיקות", אמרה מילי.

"מה?" שאל אלן, "אני לא".

"אה, טוב, חייכת", אמרה מילי. היא שכבה על והביטה על אלן. "חשבתי שאתה לוקח את זה די טוב. אני בכל הפעמים נשברתי. הייתה בוכה ימים, הייתי משגעת את רוסי".

אלן הגיע לחבורה הזאת בגלל שהבין שעם דה סוסיר לא יגיע רחוק. אז כמו כולם הצטרף לחיל האוויר כי שם הייתה דרישה ושם היו משכורות. באותה מידה גם ריטה הגיעה מתפירת אופנה עלית לחיל האוויר. ההבדל היה שהוא היה על תרופות. בלוטת התריס או משהו כזה. הוא היה עייף רוב הזמן ואהב לראות סרטים. אבל הוא האמין שהבדל הוא שוני בין שני דברים שיש להם מכנה משותף. שניהם אהבו להתכסות בפוך גם בקיץ ולהפעיל מזגן.

"אני שמחה שהתעודדת", אמר מילי.

"מה?" שאל אלן, "אני לא".

"אני מצטערת שוב, פשוט שוב חייכת..."

"אל תצטערי, פשוט בכל דבר יש שני מרכיבים, לא סתם לג'ינס יש שני רגלים ומקום לאגן אחד".

"מה? יש מתכון שאני מחבבת, בישול בשני מרכיבים, מסעדה וכרטיס אשראי", אמרה מילי וחייכה.

"אה אה", אמר אלן והסתובב. הוא עוד לא היה מוכן להתלוצצות. הוא שמע את המפוחים של האוהלים עובדים חרישית. אף פעם לא אהב לישון בחוץ, הוא לא בטח באוהלים הללו והחליט להשאר ער ולשמור. המיתוס חשב, מקהה את הניגודים ומחבר ביניהם. ויכול להיות שהיא צודקת שחברות מגיל צעיר ניראית טבעית אבל היא בהחלט לא כזאת. איזה מילה תמיד מאייתים בשגיאות?

"ועכשיו", שאלה מילי.

"לא".

"אה.. זה עדיין הבישול בשני מרכיבים?" שאלה מילי.

"כן. עוד לא התעודדתי. ואני לא חושב שאתעודד. את יודעת איזו מילה תמיד מאייתים בשגיאות?"

"אה.. אני תמיד מאייתת לפי השמיעה. נמאס לי מאותיות שקטות", אמרה מילי.

"בשגיאות תמיד מאייתים בשגיאות. את מבינה זה המוח שלנו שבוי בתבניות לשוניות".

"כן, אבא שלי החורג היה תמיד שואל אותנו איזה הר היה הכי גבוה בניס לפני שגילו את קיירה?"

אלן כבר ישן. מילי החליטה להשאר ערה ולשמור כי לא אהבה לישון אחרונה. אבל גם היא נרדמה.

המשך המסע בקוטב עשה את כולם אף יותר סגורים. הקור היה עז והדכדוך השתלט עליהם. כשהשאירו את הקוטב מאחור השתפר מצב רוחם משמעותית. הניסיון השני למצוא את הרכב הבא שלהם היה יותר מהיר. גם שם חיכה להם ריינמאטל. והם יצאו לדרך כבר בבוקר למחרת. הם התקלחו וישבו בחדר הישיבות ושתו קפה חם. המסע ארך שבוע וחצי בעיקר בגלל הזיווד שהצטמצם בחצי והם היו עשויים להיות בדרכם חזרה לבסיס הצבאי בהצלחה מרובה ביום הבא אילולא פגשו במאלווינס.

הם ראו את הספינה מחכה להם בנקודה. הם התקרבו עם הרכב הענק באיטיות כשלפתע הבחינו ניל וספנסר בו זמנית בדבר מה מוטל על האדמה. היה זה דבר קטן אך בחלל כל דבר היה עצם מרכזי בנוף. הם קירבו את הזום של המצלמות וראו מעין קופסא מרובעת. במבט יותר מעמיק ראו לידה גם בור באדמה. הם החנו את הרכב ליד הספינה והתלבשו. הם יצאו בחבורה יחד והתבוננו מקרוב. הייתה זאת קופסא באורך צלע של עשרים סנטימטרים בקירוב. הקופסא הייתה חלקה ומושלמת.

"מה זה?"

"אני חושב שזה מאלווינס שלנו", אמר ג'וקי.

"איך הוא הפך להיות דחוס כל כך?"

"לקופסא מושלמת?"

"תראו רואים את העין שלו".

"זה מזעזע".

"איך זה קרה?"

הם פנו לבדוק את הבור. הם האירו פנימה.

"אתם חושבים מה שאני חושבת?" אמרה רוסי."אתה חושבים שהחור הזה מגיע לקצה השני?"

"ממנו באנו?" שאלה מילי.

"אולי הוא עבר דרך הליבה, שם הוא נדחס בצורה מושלמת ונפלט החוצה".

"מה?" אמר ספנסר.

"מה שאתה שומע, נפל נדחס נפלט".

"קודם כל אם הוא נפל איך נפלט", תהה ניל.

"זאת אנומליה", אמרה רוסי.

"אולי הוא נלכד במבער של המטוס או בכונס אוויר, עבר דרך הכונס אוויר וכשנחתה הספינה הוא נפלט ממנה כאן", אמרה ריטה.

"זה לא מסביר את הבור", אמרה מילי.

"לא צריך להסביר את הבור", אמרה נאווי.

"אתם לא חושבים שזאת מקריות עצומה מדי?" שאל אלן.

"למישהו יש אומץ להרים את זה?"

"כונס אוויר לא יכול להסביר את המושלמות של הקופסא", אמר טומי.

"אנחנו צריכים עקביות, פוסטולט", אמר ניל. "אנחנו צריכים להפיל משהו לבור ולעבור לצד השני".

"יש לנו מספיק דלק בשביל זה?"

"יש די והותר", השיב ספנסר.

"מה נעשה איתו?"

"אני אביא שקית גופות מהמחסן", אמר ספנסר.

ספנסר צעד לאיטו והתרחק. הוא חזר כעבור רגע עם שקית גופות. הוא היה צריך עזרה להרים את הקוביה. היא שקלה מאה ועשרה קילו.

"ואם הוא חי?" שאלה נאווי.

"סליחה?"

"התכוונתי מה אם הוא היה נדחס בהתאמה, לא שזה המצב, פשוט חשבתי בקול, סליחה אני פשוט קצת עצובה".

נאווי תיארה את ההרגשה של כולם.

מילי בכתה בקול.

הם עבדו עד שעה מאוחרת. חזרו והעמיסו את הספינה. החזירו את ריינמטאל חזרה. ניקו אותו ושטפו אותו. הם לקחו אשפה שצברו במהלך המסע שקלו אותה ומילאו אותה בעפר כדי שתהיה במשקל המתאים.

"צריך להבין", אמר ספנסר, "שמדובר במצב ייחודי שמושפע ממליוני מיקרו תנאים. אם זה לא יעבוד, עם מה נישאר?"

"נחכה ונראה", אמר ג'וקי.

הם זרקו את השק אל הבור ועלו אל הספינה.

בדרך חזרה ישבו מבלי לזוז בחדר הישיבות ושתו קפה בשתיקה.

"אפילו לא חשבנו עוד על הסקס של הלילה האחרון", אמרה רוסי.

"לא סתם כולם מתארים אותו כמשימה שדורשת נחישות".

"כחיבוק של ילד בוכה מחלום רע בלילה".

"גלידה אחרי ניתוח שקדים".

"יין מתוק אחרי חרדה".

ניל הנחית את הספינה במקום היציאה שלהם כעבור שש שעות. חלקם נרדם על הכיסאות בחדר הישיבות והם התעוררו וחבשו את הקסדות באי רצון. הם יצאו סהרורים עם קהות מגעילה בשיניים. כל אחד מהם דמיין שינה רציפה של עשר שעות. הם הבחינו מיד בקופסה השחורה. הם לקחו אותה איתם. זאת הייתה ההוכחה שלהם.

יום העצמאות 2019

10 צפיות

אהבתם?

הירשמו ותדעו מתי מתפרסם הסיפור הבא

דברו איתי

בואו נשמור על קשר, דברו איתי או שלחו לי תגובות בדוא"ל:

shootingstarblog@outlook.com

​© כל הזכויות שמורות לש.מ

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

 

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסור בהחלט.